ביקורת ספרותית על תמונה לנגד עיני מאת אבנר הולצמן
ספר טוב

---

תמונה כחלון לזיכרון

את דינה סמדר הכרתי בכפר סבא, כציירת שאחת מתערוכות ציוריה המרגשות, הייתה צילומים ישנים ואישיים, המודפסים על גבי קנבסים ענקיים, עם נגיעות צבע, חלקן שקופות, באופן שהותירו את התמונה המקורית, אך צבעו קטעים ממנה והדגישו אותם בייחס לאחרים. תהליך המבטא את האמן כמתבונן לתמונה משפחתית גדולה, ומנסה לחפש בה הקשרים אישיים, או קצה חבל לזיכרונותיו, חלקם כבר דהויים, כמו התמונה הישנה. בדרך ההתבוננות מעורבים רגשות נשכחים, אהבה, עצב, געגוע וחלום שלא התגשם, או סיוט שעוד רגע יגיח בהפתעה, זמן מה אחרי שהתמונה צולמה.

תמונה אחת של דינה זכורה לי היטב, כינוס משפחתי רב דורי, סביב שולחן ערוך בחגיגיות עם מפת שולחן לבנה בוהקת וחפצי נוי המונחים עליה, את מבטי היושבים סביב השולחן, בעיקר של הילדים, המבטים בעיניים פעורות, במבט שקפא בזמן. לא פעם שאלתי את עצמי, האם זאת תמונה שצולמה לפני המלחמה והחורבן. לפי גילה של דינה הנחתי שאכן זאת התקופה.

התמנות של דינה סמדר נשארו עבורי חידתיות, לא טרחתי לשאול אותה על האירוע המשפחתי שבו צולמה התמונה, מיהם גיבורי ציוריה, מה קרה להם, בקו השבר הגדול של השואה?

לכן כשנחשפתי לספרו של אבנר הולצמן, תמונות לנגד עיני, העוסק בקשר שבין תמונות לזיכרון אישי וקולקטיבי, בקשתי לקרוא בספר, שאמור לספר את הסיפור התמונות האניגמטיות, האם הוא נברא מחדש, כפי שסמדר צבעה חלקי תמונות ויצרה תמונות מחודשות, כשחיזור סיפור נשכח שהיה קשה עד כה לספרו, מבלי להרגיש מועקה. אולי לסיפור הזה במרחק הזמן, יש בכל זאת זווית מנחמת?

כמבוא לספרו, הולצמן מנסה להסביר את עצמת התמונה, לעומת המילה הכתובה. יש בתמונה אמת, רגע אחד שקפא בזמן, לעומת המלים שהם עיבוד המציאות, בכך התמונה מאפשרת להתחבר לרגעי העבר, כאלה שאילו לא היו נתמכות בתמונות, יתכן והיו אובדות ונשכחות. הן גורמות להולצמן, לצאת למסע התחקות, אחרי הסיפורים הנסתרים ברקע התמונות, המייצגות חיים שהיו ואינם.

הולצמן בדומה לדינה סמדר, בחן באחד מסיפורו, מסיבת יום הולדת, צילום אירוע משפחתי חגגי בו יושבים החוגגים סביב שולחן. הולצמן מתאר אותם, נותן להם שם ואופי, מעניק להם זיכרון מוחשי, ומתחקה אחרי קורותיהם, כסיפור מרגש, על חיים שהיו, על שואה, ועל מי ששרד אותה.

הולצמן, מספר על שני סיפורים משפחתיים בלבד הקשורים בהוריו, שלושת האחרים מספרים על שלושה סופרים, ברדיצ'בסקי, ברנר וגנסין, שהמשותף להם הוא היותם מייסדי הספרות העברית בתחילת המאה ה-20. הספרות העברית בראשיתה, היא גיבורת סיפרו של הולצמן.

הסיפור הראשון המחיש לי בצורה נוגעת את הפסוקים התנכיים המופלאים: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרוע." כך הייתה רחל הצעירה, בת משפחה עשירה שהחליטה להיות רעיית מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. המדבר אליו הלכה רחל הייתה מצוקה גדולה, על סף חרפת רעב. למרות הקשיים ואולי בשל כך, ניתן להבין מהיומן של ברדיצ'בסקי, כי חייהם היו "אהבה עמוקה ושיתוף לבבות עילאי", כך ניסח הולצמן את הקשר המרגש בניהם.

הולצמן כתב קטעי ביוגרפיות המושתתות על מחקר המשלב סיפור אנושי, שיש בו אמירות מעניינות על הציונות והתרבות היהדות, על שואה ותקומת התרבות. הולצמן מנסה להגיד לנו אמירה גדולה, אין לנו ארץ אחרת, שבה לצד נופיה, סביבת תרבות עברית. הולצמן רואה את עצמו כשומר זיכרון התרבות העברית, באמצעות סיפורי גיבוריה.

הולצמן מספר סיפור מופלא אישי ונוגע, על גיבורי תרבות, חלקם אנונימיים, אחרים הם סופרים, שהיו בראשית המאה הקודמת, גיבורי תרבות ידועים, אך דומה שאלו נשכחו. הולצמן מחייה אותם, נופח בהם חיים, ברגישות ובידענות עצומה, ובכך הוא מספר פרק משמעותי, בתרבות העברית, ועל חלקו במימוש החזון הציוני, ובחיי הספרות העברית העכשווית, לנו היא היום מובן מאליו.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על תמונה לנגד עיני