אדמונד דה ואל הוא אמן רב תחומי, שמתרכז בעיקר בפיסול ובקדרות של חרסינה וקרמיקה.
אך הוא גם מתכנן תפאורות והוא בעיקר אושיית תרבות בעלת קרדיטים רבים. הוא מארגן ואוצר למשל תערוכות גם שלו וגם של אחרים וגם כתב מספר ספרים... את העובדות הנ"ל הוא כמעט ואיננו מזכיר או שהוא עובר עליהן בחטף. כי בספר הוא עושה קישור מרתק בין מוצאו ממשפחה יהודית ובין פסלוני אמנות מיניאטוריים יפאניים שנקראים "נֵצקֵה".
כולנו שמענו כמובן על משפחת רוטשילד שהפכה להיות סמל של עושר אירופאי. אבל מסתבר שהחל מסוף המאה התשע עשרה היו עוד משפחות יהודיות עשירות ביותר, שהיו דומות מהרבה בחינות למשפחת רוטשילד. משפחת אפרוסי מאודסה הייתה משפחה כזאת. שארל ואיגנץ אפרוסי, היו שני אחים שעשו את הונם העצום בשיווק של דגן מאוקראינה, שנחשבה בסוף המאה התשע-עשרה ל"אסם התבואה של אירופה". מהר מאוד הם הבינו ש"הכסף הגדול" נמצא במרכז ובמערב אירופה וכך שארל ובני משפחתו
היגרו לפריז ואיגנאץ אחיו לווינה. שתיהן היו אז ערי בירה חשובות של אימפריות ענקיות. בדומה לרוטשילד הם הקימו בנק עם שלוחות בכרכי אירופה הגדולים כמו למשל גם לונדון. העושר שלהם היה עצום כמו שמעיד הבניין העצום שבו גרו בווינה (קיים עד היום) ונראה כמו ארמון ששירתו בו אז עשרות משרתים.
שארל שחי בפריז ובנוסף לענייני הבנקאות שלו הוא היה חובב אמנות. הוא קנה אז עשרות תמונות מאמני התקופה כמו מאנה, דגה, רנואר ואחרים... אבל בנוסף לכך באותה תקופה הייתה אז אופנה של אמנות יפאנית ש"נתגלתה" ע"י הסוחרים האירופאים ויובאה לאירופה - חלק נכבד ממנה היוו אותם פיסלוני הנֵצקֵה. שארל הקים ארון עם ויטרינה ובו אכסן את פסלוני הנצקה על מצע של קטיפה.
את אותו ארון ויטרינה עם פסלוני הנצקה העניק שארל למשפחה בווינה כמתנת חתונה, באחת מהחתונות. וכך התגלגל לו אותו אוסף יפאני לווינה. אותם חיי אושר וזוהר נקטעו באחת כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בחיים שהפכו להיות קשים יותר ואף יותר מכך אחרי המלחמה כשההון הגדול של המשפחה הושקע רובו ככולו במלוות-איגרות של האימפריה האוסטרו הונגרית, שאחרי המלחמה לא היו שוות מאומה... וכך הפסידה המשפחה מיליונים רבים. הדברים הלכו והידרדרו עם עלית הפאשיזם בכל אירופה, עליית הנאציזם בגרמניה ובסיפוח אוסטריה לגרמניה.
מאותו רגע הוחרם כמעט מידית כל הרכוש. המשפחה נאלצה למכור את חלקה בבנק בפרוטות ללא-יהודי ובני המשפחה נאלצו לברוח מאוסטריה חלקם עזבו אותה עוד לפני ה"אנשלוס". הם נפוצו ברחבי העולם. האח הצעיר ביותר חי בארה"ב שם הוא חי עד היום, אחת מהאחיות התחתנה עם הולנדי לא-יהודי שבנו הפך להיות כומר באנגליה ודה-ואל הכותב הוא בנו. ולמרות זאת אומר דה ואל (בן הכומר...)על עצמו שהוא מרגיש יהודי. (אותו הכומר אמר "קדיש" יהודי על אמו...). לאחר המלחמה הסתבר שמכל התמונות והרכוש היקר שנבזזו הדבר היחיד ששרד בזכות אחת המשרתות הנאמנות שהסתירה אותו, היה אוסף פסלוני הנצקה היפאניים...
צחוק הגורל הוא שאחד מהאחים לאחר גלגולים שונים הגיעי ליפאן, השתקע בה והצליח מאוד בעסקיו. ואוסף הפסלונים היפאני היקר הוחזר בסופו של דבר אליו ולמקור שממנו הגיע וכך בצורה מוזרה נסגר מעגל...
אולי אינני אובייקטיבי כי סיפרתי פה פעמים רבות שאני אוהב ממוארים וביוגרפיות וגם כאן די אהבתי את הספר הזה שכתוב כמו סיפור אישי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
