קטונתי מלבקר את חנוך לוין. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק איתכם.
ובכן אני יודעת אדוני הבמאי, כולנו נמות בסוף. זה בלתי נמנע, אבל אני אדם אופטימי (-או לפחות משתדלת להיות כזו) והייתי מופתעת לשמוע דברים שכתב חנוך. מה שפורסם על ההרצאה היה מסקרן אז זרמתי בכל זאת (רוני קובן היה שם וזה היה נראה מבטיח וזה ,הוא ראיין את אשתו של חנוך.) לרוע המזל מי שבא איתי נהנה יותר ממני ,ואילו אני ישבתי בכיסא והרהרתי במוות, בזקנה ובסופניות, בלב האולם וצפיתי במונולוגים קשים, מוזרים וקצת מעציבים על זיקנה. ופשוט נעצבתי.

נקודה לעצמי: לא להסכים לבוא להרצאות כאלה

התוכן העיקרי היה:
בלה בלה בלה, אישתי זקנה ולא יפה כבר, בלה בלה בלה בדיחות גסות, רציתי את גרצעל וקיבלתי את שווצעל

אני חושבת על זקנה, ומערכות יחסים בין אנשים בוגרים, והיווצרות של קשר ואיך הוא נפרם, ואיך לאט לאט האהבה בין בני הזוג יכולה פשוט להיעלם. ותישאר רק המרירות. זקנה זה דבר עצוב.
שנים עוברות כימים, שבועות חולפים כהרף עין ואנחנו ממשיכים לצעוד, במעלה ההר
הלוואי ולא היינו מזדקנים כל כך מהר.
היה לי עצוב


מהמחזה "מלכת האמבטיה" -לא להאמין!
אני קמה בבוקר והופס אני צודקת!
שוטפת פנים והופס -צודקת! אין מה לומר, אני תמיד צודקת!"
זו ביקורת קשה על השלטון במדינה, אין לי עוד מה להוסיף

הדבר היחיד שהסכמתי איתו היה שהממשלה שלנו צריכה להשתנות. שהדינמיקה בין האנשים צריכה להיות שונה
ששלטון זה דבר כל כך חשוב, כל כך שברירי ויכול להפוך ברגע אחד את הקערה על פיה.

חנוך לוין כותב קשה, כתיבתו בוטה ובועטת וכנראה מתאימה לקהל מבוגר יותר.
אני מקווה שלא העצבתי אתכם מאוד ושתרמתי לכם משהו בביקורת הזו.

קיימת בעיה גדולה בספר שמביא ציטטות.בדרך כלל הוא מנותק מהקשרו.אבל הספר הזה הוא חובה.הספר מחולק למדורים שלגביהם ישנם ציטטות מתוך מחזותיו של חנוך לווין. היופי שעומד לזכותו, שציטטות אלו אינן זקוקות להקשרים, הן עומדות בפני עצמן.וכל מה שהקורא יכול לעשות זה ללקט את הפנינים המרצדות לפי הקשר שהקורא עצמו מבקש למצוא.רק ראו הוזהרתם. בכל אחת מהן עובר חוט מריר וציני שהוא פרט מזוהה עם חנוך לווין.לקרוא כדי לצחוק, לקרוא כדי לבכות, לקרוא כדי לקלל לקרוא.

בספריה שלי, זו הפרטית ולא הציבורית שאליה חזרתי לאחרונה, הקדשתי מדף שלם לספרי תיאטרון. הספרים שעל המדף הזה הם רובם ככולם שייכים לזכרו של מי שהוא בעיניי הוא הגדול מכולם, חנוך לוין זכרונו לברכה שעם השנים קיבל הכרה מצד הממסד. במשך השנים יצא לי לראות כמה הצגות מפרי עטו, כשהחוויה הגדולה מכולם היתה ונותרה בעיניי היא "מלאכת החיים", שהיתה בזמנו בכיכובם של יוסי בנאי זכרונו לברכה, ו-תיקי דיין שתבדל לחיים ארוכים. אחרי אותה הצגה ניפגשתי עם יוסי מאחורי הקלעים ואני זוכר שדבר ראשון היה חשוב לו לומר שלוין היה גדול ולשאול אם הצלחתי להתחבר.

אתמול הלכתי לראות בתיאטרון הצפון את ההצגה "אוי אליאס אליאס" של תיאטרון הקאמרי, אותו מקום שכידוע חנוך נחשב למחזאי הבית שלו ואומר שמעבר לערב הזה מעלה עוד ממחזותיו. השחקנים בהצגה הזאת הם: מוני מושונוב, דרור קרן ואחרונה חביבה ליליאן ברטו, אין שום ספק שגם הם עושים את חנוך לוין מתוך חיבור עמוק שלהם לדברים שכתב, מעבר לעובדה שליליאן כידוע היתה בת הזוג שלו בתקופת חייו האחרונה. השלישיה היוצאת מן הכלל הזאת עושה חסד רב לדברים שכתב.

אפשר לומר שספר הציטטות הזה נערך לאותה מטרה, בזמנו רכשתי אותו במקום לרכוש את כל סידרת הספרים של המחזות והשירים שכתב. אחרי שנותרתי מאתמול עם טעם של עוד, חזרתי אליו ואני יותר מממליץ לכם לרכוש אותו וללכת לראות את ההצגה.

במשך שנים אנשים הלכו לתאטרון כדי לשמוע את השפה של לווין. השפה עשירה בגסויות בסגנון 'המלך אובו', ניסוחים ילדותיים של האמיתות הכי גדולות שיכולות להיות קיימות, ובעיקר לנסח את תמצית ההוויה האנשוית במילים של "גם שחקן על במה חושב על איך להכניס את הפושק'לה לתוך הפישפשושק'לה". ספר הציטוטים הינו חובה לכל מי שאוהב את חנוך לווין ורוצה לגעת ברפרוף על ה'יציאות' הגאוניות הגדולות ביותר שלו. לאנשים שפחות בקיאים ברזי חנוך ובשפה העשירה שלו, הספר עלול להיות מרתיע, מקומם או אפילו קצת דוחה. ספר ציטטות בין אם מדובר בחנוך לוין או אפילו בש"י עגנון מבודדים את השורות הטובות ביותר אבל אין להם את מלוא העוצמה כמו במהלך קריאת טקסט עצמו. הדבר עצמו הוא קצת כמו לאכול תבלין או להשתמש בו בחוכמה לתיבול תבשיל.