לפעמים כל כך קשה להיות בסימניה.
יש לי ימים מדוכאים, טבעי. אבל מה שעוד יש לי, זה ביטחון עצמי ממש ממש ממש באדמה. (לא אוהבת שאנשים מגדירים על עצמם "אני ככה" בלי פקפוק. ולכן אסייג: כרגע יש לי תחושה שאני מאופיינת בתסמונת זו בשלב זה של חיי)
כן, אני יודעת. לא בעיה כזו מוזרה. נפוץ וזה.
אבל לפעמים זה כל כך מדכא, אתם יודעים?
הקטע הוא שאני לא ממש יודעת איך להיפטר מזה. כאילו, אם הייתי יודעת אז...
תעמדי מול המראה ותגידי לעצמך עשר תכונות טובות שלך.
חה.
תאמיני בעצמך.
אבל אני לא.
אבל יש לך למה! את כל כך _ _ _.
אבל זו לא חכמה בכלל. אני ככה כי _ _.
את לא מעריכה את X שלך?
לא. הוא נעשה בגלל Y, אז אין פה דבר טוב שבי אלא סתם אינטרס כוחני.

וכשמדובר באנשים אחרים? אוהו. אנשים אחרים הם תמיד טובים יותר ממני. כי, טוב, אצלם ברור לי שהטוב טוב. קל כל כך לראות את זה.
אבל אצלי אני יודעת בדיוק איפה וכמה, אז לא.
אתם לא מבינים? אני פשוט לא טובה בכלל.
מישהו שאני מכירה נהג לומר ש"אני לא מאמין שאת באמת חושבת שאת פחות טובה מהכלב שלי".
מצא עם מי להתחיל. כלב נעלה יותר רוב בני האדם, אז אין פה קריטריון להשוואה.
טוב, אני מתחילה להצטנצן יותר מדי (מלשון ציניות. וכרגע אני במצב רוח כסחני אז מה אכפת לי שהרגע המצאתי את זה)
אני יודעת, לרוב אני נחמדה. באמת. אני מאוד רודפת שלום (תיקון: אני משתדלת לאמץ את תכונת רדיפת השלום) אבל לגלות למה? כי אני מפחדת מכעס.
אני מפחדת מעימותים.
אפשר לראות שזה משפיע בתת המודע על הביקורות שלי. לא מתפתח אצלי דיון בתגובות, כי אין קונפליקט.
לא מפליא שהתמונה שלי היא האול (למרות שהאול שיער חלק ואני מתולתלת ובזמן האחרון שוקלת להשאיר את זה רק בשביל הפרדוקס שבדבר. חננה בננה), כי כל מי שמכיר את האול זוכר שהאול מפחד יותר מכל מריבים. הוא שונא לריב, שונא עימותים.
אז הוא מתחמק מהם, אני מונעת מהם לקרות.
כשהם קורים אני מרגישה שהשמיים נפלו עלי.
כשיש פה באתר דיונים אידיאולוגיים, זה מפחיד אותי. כשמישהו לא מסכים איתי, או גרוע מזה: כתבתי משהו לא בסדר, אני ישר נושאת על עצמי את מטען כל הדמויות הסטיגמטיות שתתארו: דתייה, מתנחלת, סטיגמטית, גזענית, טיפשה. וחייבת להפריך את זה מיד כדי שלא יכלילו עלי, כדי שלא אעשה בלגן, כדי שלא יכעסו עלי. בלי עימותים. בלי.
אני מאוד, מאוד מפחדת שיכעסו עלי.
כעת תשאלו, ובצדק: (מי זה אתם? קוראיי הדמיוניים, מה לא ברור פה?) איך את מתכוונת לחיות את החיים שלך ככה?
אני לא יודעת. בחיי שאין לי מושג.

בקיצור (אוי) קשה לי לפעמים להיות בסימניה.
למה? כי אני לא מספיק טובה לכאן.
(עכשיו אני חוששת שאני כותבת את המשפט הזה רק כדי להוציא מחמאות על הכתיבה שלי או הדמות שלי בסימניה. כיף כיף)
כשאנשים כותבים ביקורות טובות יותר משלי, אני מקנאה.
נוצרת תחרות בלתי נראית ביני לבין עצמי. למה את לא קוראת הרבה ספרים כמו כולם פה? למה את קוראת פחות מפעם ונמצאת יותר במחשב? למה את לא חושבת שהספר ההוא שכולם קוטלים הוא גרוע? למה את נהנית לקרוא זבל? למה את לא מודה שאת נהנית לקרוא זבל? למה את כותבת גם מרצון ללייקים? למה בכלל את כותבת? (השד יודע. אני משערת שכמה סיבות יחד, רובן ככולן קשורות להערכה עצמית ואגו)

כן, קשה להיות בסימניה. היא מגבירה את הרגשות האלו. אם לפני כן הייתי יכולה לחיות, תמימה, לה-לה-לה אני קוראת כשבא לי, עכשיו אני בתחרות מתמדת: למה אני לא קוראת מהר/יותר/טוב כמו כולם בסימניה.
ואני קוראת הרבה, זאת האמת. וטוב. ונחמד.
אבל לא טוב מספיק ביחס לשאר פה.

אני יודעת, זו בטח נשמעת כמו ביקורת פרידה, נכון? חה. נראה לכם. גם אם הייתי פורשת זה לא היה מחזיק מעמד יותר משנייה. בשלב זה בחיי אני תלויה מדי בסימניה. מסיבות של ביטחון עצמי ירוד, לרוב. וכן, כיף לי פה.
פרישה זו לא, ממש לא.
אז מה אני כן רוצה לעשות עם הביקורת הזו? למה היא לא נשארת אצלי ביומן? לא חכם להוציא אותה לחלל סימניה, ככה מרגיש לי. יותר מדי פגום, יותר מדי חושף חולשות, פתח לכל מה שמפחיד אותי.
אז למה? לא יודעת. אולי צומי, אולי הטחה כועסת בפרצופו של מי שלא אשם, אולי עוד צומי.
לא ברור לי ואין לי גם כח לנתח.

אז לא יודעת. באמת שלא. כרגע המוח שלי מלא בערפל לבן. כמו במבחנים. חה.
לא יודעת כלום.

כדי להקפיץ לי את האגו, אולי תוכלו לשתף אם אתם מבינים על מה אני מדברת.
אם בא לכם.
אוי עכשיו לא מוצא חן בעיני שאני אומרת לכם מה לעשות.
אז אל תעשו את זה.
או שכן. תעשו מה שבא לכם, טוב?
אני אפילו לא יודעת מה התסריט שהייתי מעדיפה.

אני הולכת להקיא מעצם זה שפרסמתי את הביקורת הזו. זה כזה צומיסטי שבא לי למות.
אין לי כח ליפות כלום פה.
תתעלמו.

בכל אופן, למה יש למעלה אורה הכפולה.
אזהרה: זה הולך להיות מאוד ארוך ומאוד משעמם.
ככה. מאחר שכנראה אני הפרעה מהלכת בלתי מאובחנת, נהיה לו דפקט כזה באופן כתיבת הביקורות שלי.
אני כותבת אותן רק פעם בחודש, בגלל איזה קטע של: אני מאמינה שאני צריכה לכתוב רק מתי שזה בא מרצון אמיתי להתלהב מספר ולא מרצון לקבל לייקים.
רצון כזה צץ בערך פעם בחודש, אז נהיה מצב שבו סגרתי את עצמי לכתיבה פעם בחודש.
כמה מטומטם.
בנוסף, כשרק נרשמתי, כתבתי על צ'ארלי והשוקולדה.
ביקורת בלי שטויות, בלי רצון לגימיקים, בלי אוי מה יחשבו על חוסר התחכום שבכתיבה הערצתית חד משמעית על ספר, פשוט כתבתי את האהבה שלי אליו.
עם הזמן כמובן שהושפעתי מהסביבה, כי נו, ככה, ובום טראח - עכשיו כל ביקרות צריכה להתפלפל עם עצמה: האם את נכתבת מרצון אמיתי לכתוב על הספר? האם הספר מספיק יוצא דופן כדי להיות מעניין? האם את באמת מעריצה אותו מספיק? (עוד דפקט: כתיבה רק על ספרי חמישה כוכבים. לכאורה מרצון לכתוב רק על הכי טוב, כי למה להתזבז על השאר, בפועל כי זה יותר קל, אני משערת. בלי עימותים וזה, הזכרנו?)
ואז שיקולי הכמה אנשים יראו את הביקורת שלי ותיעוב עצמי של למה אני מחשבנת את זה בכלל, אווף אני לא כותבת ביקורות בשביל לייקים, באמת שלא, אבל כל כך קל להיסחף לזה ועכשיו לפתע כל כך ברור לי אך פוליטיקאים נהיים מאנשים טובים לכאלה. זה כל כך קל בלי לשים לב.
כל העניין של רשת חברתית כל כך קשה. כי זו מציאות חדה אבל לא מציאות ישרה, וזה גוזל כל כך הרבה כוחות נפש, אוי כל כך, וזה מפחיד. וזה מנחית.
איכסה איכסה איכסה איכסה איכסה איכסה.
עכשיו אני כבולה לכבלים מעוותים מטופשים של מוסכמויות מטופשות שאני המטופשת הצליחה לטוות לעצמה. בלי עזרה של אף אחד. לבד לבד. יפה לי.

כבר מזמן רציתי לכתוב על אורה הכפולה. כי הוא מקסים ומדהים ומגיע לו.
אבל איכשהו "אין לי מספיק מוזה לכתוב דווקא עליו" והוא התפספס.
אז עכשיו אני חוזרת אליו.
כי נמאס לי מהמוסכמויות שלי עם עצמי. שילכו לעזאזל.
וכנראה כי אני צריכה פלטפורמה לקטע חסר הפרופורציות ומלא התיעוב העצמי הזה.
אריך קסטנר, אני אוהבת אותך וזה לא מגיע לך. סליחה.

אריך קסטנר הוא נהדר. הוא האיש הכי טוב בעולם, בערך. הוא מקסים וקורע וחכם בטירוף.
אורה הכפולה אדיר. אדיר. הוא פיירי טייל, וכזה שאין לי בעיה לומר עליו בפה מלא: אני אוהבת קיטש. אני שמחה כשהכל בא על מקומו בשלום. לא רוצה עימותים בעולם גרר.
אנחנו רוצים שהכל יסתדר ככה. אני רוצה. שהעולם יתגבר על עצמו. (בחיי. די, אתה כבר מספיק בוגר, הגיע הזמן שבאמת תתגבר על עצמך) ויחליט שהוא לא אוהב שטויות טרגיות. שהוא רוצה לצייר חיוכים וזהו. שאנחנו בעד קיטש.
אורה הכפולה לא מדבר קיטש מטופש בכלל. הוא נעלה יותר מכל זה. הוא מספר סיפור שקיים. המפקפקים? שילכו לעזאזל.
איזה כיף זה ציניקנים. וכשהם מדברים אי-ציניות אבל בציניות מוסווית זה כל כך כיף.
אולי זה הסוד של סופרים טובים.
אריך קסטנר יודע לקחת אנשים מטומטים בפרופורציות. לפעמים אפילו בסלחנות, אבל עדיין עם הרבה לעג מוסווה. גברת עמליה, דוגמה מצוינת. המנצח. רוזי.
טוב, המנצח לא מטומטם. אבל יש לו קטעים.
אוי, כמה ציניות הספר הזה. וכמה קיטש (אבל חכם) בו זמנית.
בקטע הכי הכי טוב.
אני חולה עליו.

עכשיו התנצלות. ניצול ציני של פלטפורמת הביקורות לצרכי האנוכיים זה לא הוגן.
ניצול של סימניה האתר החמוד לכאלה נאומים מזוויעים גם לא.
אולי יום אחד אני אבין לעומק למה אנשים מפרסמים דברים כאלה לחלל האוויר והעולם והאומה.
אגו, אני משערת.


אני מגעילה את עצמי עם הביקורת הזו. הלכתי.

מה זה משנה שכולנו ידענו את הסוף עוד לפני שהספר התחיל?
מה זה משנה שהוא נאיבי, כי סטטיסטית- רוב ההורים הגרושים לא חוזרים לחיות יחד באושר ואושר עד עצם המריבה הבאה?
מה כל זה משנה, ידידיי?

הרי זה לא משנה כהוא-זה את כישרונו של אריך קסטנר האלוף, אמן הכתיבה וההומור.

הוא זה שטבע בעלמה גרלך את עזותה השלילית. הוא זה שהעניק לתאומות לי ואורה את עזותן החיובית. הוא יצר ידידי אמת מקסימים כגון צייר וכלב, הוא הכניס (אם כי במאמץ מסוים) מעט בינה בקודקודה של רוזי, והוא הציל את מר פלפי מעצמו.

איזה אדם בר-עוצמה הוא אריך קסטנר! כה רב-מעש ועוסק בצרכי ציבור באמונה! את כל העלילה הציל. ממש ברגע האחרון, אמנם, אך הוא עשה זאת!

הייתי שמחה להחטיף לו מידי כמה עמודים סטירה ידידותית, לאריך קסטנר. עד כדי כך עמוקה הערכתי אליו.

נ.ב.
כשתגיעו לפרק בו פונה אריך קסטנר לקוראים, ומבקש למסור ד"ש חמה, מסרו לו בבקשה את שלי בחזרה, מלווה בנפנוף יד נלהב.
נ.ב.ב.
שמתי לב שאני מחבבת מאד נו"ן בי"תים

אני יושבת על הרצפה, על שטיח ישן ודי מכוער, באמצע כיתה ב׳ בערך. המחנכת שלי, אסתר, המחנכת האהובה עלי ביותר. מלמדת שיעור ״שעת סיפור״.
״אורה הכפולה״ היא קוראת לנו את הכותרת, ״מאת אריך קסטנר״
וכך מתגלגל סיפורה של התאומות, עם הפסקות כדי להסביר לנו את החלקים הלא מובנים.
ואני? אותי הסיפור שבה, האזנתי כבחבלי קסם, מתעלמת מההפרעות בכיתה מסביב.

את הסיפור, אסתר לא סיימה להקריא לנו. אבל למרות שהיא הזהירה אותי שיהיה לי קצת קשה להתמודד עם הספר, לקחתי אותו לקראת החופש הגדול מהספריה.

נהנתי מכל רגע בסיפור הזה. הספר הזה הוא שפתח לי את הצוהר אל העולם הנפלא של הספרים. תמיד תהיה לי פינה חמה בלב בשבילו.
מומלץ לכל הגילאים!

הספר "אורה הכפולה" עומד על מדף הספרים הצנוע שלי מאז כיתה ג'. אני כנראה לא אוכל להזכר במספר הפעמים שקראתי בו, בכל הגילאים, בכל התקופות: ביסודי, בחטיבה, בתיכון יחד עם קלאסיקות כמו "דון קיחוטה", בצבא יחד עם "אם יש גן- עדן" וגם בסוף שבוע האחרון כשחזרתי מהאוניברסיטה עמוסת מידע על מולקולות, כוחות משיכה ושאר ירקות.
למרות שאפשר לחשוב בנקל כי ספר "פשוט" כמו זה יאבד מקסמו לצד עיסוקים אחרים, או "עניינים של מבוגרים", אבל לא כך הדבר.
לקחתי אותו רק כדי לדפדף... להזכר בזמנים שעברו ולא ישובו... ונשאבתי, כפי שכבר קרה לי פעמים רבות בעבר, אל תוך הסיפור.
לאריך קסטנר (בתרגומו הנפלא של מיכאל דק) יש את היכולת הנדירה לדבר אל ילדים בגובה העיניים, לצחוק עמם על כל אותם נושאים "נחשבים" ו"ברומו של עולם" שלא היו יותר מהבל-הבלים. אני נוטה לחשוב שהשגרה שאנחנו כופים על עצמינו, הופכת אותנו בדיוק לאותם "מבוגרים" שיכולים להנדס טילים, להלחין אופרות, אבל לעולם לא ישובו לצחוק, לאהוב ולחייך- סתם, בלי סיבה מיוחדת, כמו שכל ילד יכול. אבל לא צריך יותר מכמה שעות קריאה של אחד מסיפוריו הנהדרים של אריך קסטנר, כדי לפחות להיזכר שיש בחיים האלה יותר מסתם עוד בוקר מלא קופאין, עצבים ושיגרה.
אז על מה בעצם הספר? בעצם, על מה לא? אריך קסטנר מצליח לתאר את ה"מתמטיקה" של המורכבת של האהבה בפשטות אין קץ (הרי פפרל הכלב פתר את הבעיה בקלות: בהתחלה הכפיל את יכולתו לאהוב ואז חילק אותה לשתיים), הוא מדבר על גירושים, על האישה האחרת, על נקודת השבירה, על האומץ שיש לילדות קטנות, על חרטות והתבגרות ובעיקר על היכולת לשמוח, להיות קצת ילד גם כשאתה כבר לא... ולאהוב.

למרות שקראתי אותו לפני שנים, אבל המיוחד בספר הזה שהוא ספר מהסוג של ספרים שנישארים איתך לאורך השנים, ספר מקסים, ממליצה בחום לקרוא, כול מילה מיותר פשוט תקראו ותבינו לבד איזה ספר הוא,

קודם כל אני בטוחה שהקוראים יאהבו את הספר כי רק התלהבתי מחמש העמודים הראשונים.
יש לי כמה ספרים של אריך קסטנר בבית וכולם טובים מאוד אבל זה מעולה

כדי לכתוב ביקורת על אריך קסטנר דרושים הרבה אומץ וחוצפה. סופר מיוחד במינו זה עומד, בעיניי, מעל כל ביקורת באשר כתיבתו העשירה לילדים מכוונת לא רק לילדים וספריו יכולים לשמש בסיס ללימוד בכל בית ספר המכשיר מורים, לאור הבנתו את עולם הילדים. גדלתי עם ספריו ובמשך שנים אני נהנה מהם שוב ושוב.

את אורה הכפולה חיפשתי לרגל שלוש סיבות: אותו לא קראתי מעולם. את הסיפור אני מכיר מן הסרט "אבא מתארס" [תרגום צולע של השם] ונודע לי כי התרגום שופץ בשנת 1999 כי התפישה הישראלית השתנתה מאז התרגום הראשון - 1950 - וכיום כבר מוזכרת גרמניה במפורש, עם פרטים שוליים אחרים ששובשו בתרגום המקורי בגלל האווירה הקשה ששררה בישראל, חמש שנים לאחר השואה.
אני ממליץ לכל אחד, צעיר כזקן [ אני אהיה בן 60 בקרוב] לקרוא את כל ספריו של קסטנר. ואם אתם הורים צעירים, או מחנכים שאינם מבינים את תלמידיכם - אל תתביישו לקרוא. התחילו עם הכיתה המעופפת. לא תתאכזבו....

ספר מופלא על שתי אחיות תאומות המגלות זו את זו וחלומן הגדול לאחד את הוריהן. ספר מומלץ לילדים ולהורים פרודים או גרושים. וכמובן המסר החשוב של לא לפחד לספר לילדים את האמת כי הרי היא תצא בסופו של דבר ותתגלה...אהבתי ונזכרתי בשחקנית היילי מילס שנעלמה מהנוף וגילמה בזמנו בסרט "אבא מתארש" את שתי התאומות סוזן ושרון...איפה את היילי?

הספר מספר על אורה ולי הנפגשות לראשונה בקיטנה.
הן מחליטות לאחד את המשפחה שלהן.
ספר מעולה!
אחד הספר היותר טובים של אריך קסטנר!
ספר מרגש מאוד!
הספר כתוב טוב!