ביקורת ספרותית על שתי גברות רציניות מאת ג'יין בולז
ספר לא משהו

---

#
נראה שבולז החליטה להיות סופרת, בגיל בו ילדים מחליטים אם להיות כבאי או שוטר. מה זה סופרת? את מפורסמת, מסתופפת בצילם של כל מיני "בוהמה", חיה חיים "חופשיים" ולא דומה להורים שלך, שהולכים לישון בשמונה וקמים השכם בבוקר. צריך לכתוב משהו, כמובן בשביל להיות סופרת. בולז החליטה להיכנע לגורלה. היא היתה מוכנה לכתוב משהו למען המטרה.

כדי להוציא את החלטתה לפועל היא נישאה לסופר, בילתה עם הבוהמה וב-1943, בגיל 26, כתבה את הספר הזה, שנקטל על ידי המבקרים ולא נמכר מי יודע מה. היא נעלבה נורא וכעונש לא כתבה עוד ספרים. עכשיו יכלה להתמסר למה שחשוב בדמותה כסופרת, בלי הטירחה שבכתיבה. היא היתה פעילה בחוג הבוהמי, מה שכלל חיים די פרועים באותם הימים, הפכה מוזה ומנטור לסופרים וספרה – זה בו אנו דנים – הפך ברבות הימים "ספר פולחן", לפחות לפי מה שההוצאה כתבה על הכריכה האחורית שלו.

למה אני כותבת על הסופרת ולא על הספר? כי יש ממש מעט דברים לומר על הספר הזה. הוא קצר. מורכב מדיאלוגים, תיאורים מעטים. אין בו הגיון סיפורי. קשה לומר דברים טובים על הכתיבה. שתי הגברות "הרציניות" נפגשות בתחילת הסיפור באופן מקרי במסיבה ונפגשות שוב לקראת הסוף. הקשר בין הסיפורים שלהן רופף. חשבתי שהספר מלא דיאלוגים, מלים, משפטים ללא קשר סביר ביניהם, בלי מטרה ובלי פואנטה. נטשתי אותו בערך במחציתו, דפדפתי הלאה באופן מכני וחיפשתי הסבר ל"ספר פולחן". לא מצאתי.

מה שכן – הוא עורר בי הרהורים נוגים לגבי ספרים נשכחים שהוצאות מסויימות מתמחות באיתורם, ניעור האבק מהם והוצאתם לאור. סתם להוציא ספרים קצרים ונידחים רק כי זכויות היוצרים עליהם כנראה פגו, זה לא מספיק מרשים. נוסיף אם כך הגדרתם כספרי מופת שהוצלו משיכחה בזכות ההוצאה, והגדרת קורא הספר כנאור ומבין בספרות נדירה (בזכותה, כמובן). והנה הפכנו במחי החלטה שיווקית, ספרים קטנים – תרתי משמע – למגדירי תרבות ויצרנו – יש מאין - מעמד תרבותי בלי מאמץ. והנה הרסתי במחי-ביקורת מוניטין של "תרבותית" שנבנה בעמל רב...

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על שתי גברות רציניות