“#
נראה שבולז החליטה להיות סופרת, בגיל בו ילדים מחליטים אם להיות כבאי או שוטר. מה זה סופרת? את מפורסמת, מסתופפת בצילם של כל מיני "בוהמה", חיה חיים "חופשיים" ולא דומה להורים שלך, שהולכים לישון בשמונה וקמים השכם בבוקר. צריך לכתוב משהו, כמובן בשביל להיות סופרת. בולז החליטה להיכנע לגורלה. היא היתה מוכנה לכתוב משהו למען המטרה.

כדי להוציא את החלטתה לפועל היא נישאה לסופר, בילתה עם הבוהמה וב-1943, בגיל 26, כתבה את הספר הזה, שנקטל על ידי המבקרים ולא נמכר מי יודע מה. היא נעלבה נורא וכעונש לא כתבה עוד ספרים. עכשיו יכלה להתמסר למה שחשוב בדמותה כסופרת, בלי הטירחה שבכתיבה. היא היתה פעילה בחוג הבוהמי, מה שכלל חיים די פרועים באותם הימים, הפכה מוזה ומנטור לסופרים וספרה – זה בו אנו דנים – הפך ברבות הימים "ספר פולחן", לפחות לפי מה שההוצאה כתבה על הכריכה האחורית שלו.

למה אני כותבת על הסופרת ולא על הספר? כי יש ממש מעט דברים לומר על הספר הזה. הוא קצר. מורכב מדיאלוגים, תיאורים מעטים. אין בו הגיון סיפורי. קשה לומר דברים טובים על הכתיבה. שתי הגברות "הרציניות" נפגשות בתחילת הסיפור באופן מקרי במסיבה ונפגשות שוב לקראת הסוף. הקשר בין הסיפורים שלהן רופף. חשבתי שהספר מלא דיאלוגים, מלים, משפטים ללא קשר סביר ביניהם, בלי מטרה ובלי פואנטה. נטשתי אותו בערך במחציתו, דפדפתי הלאה באופן מכני וחיפשתי הסבר ל"ספר פולחן". לא מצאתי.

מה שכן – הוא עורר בי הרהורים נוגים לגבי ספרים נשכחים שהוצאות מסויימות מתמחות באיתורם, ניעור האבק מהם והוצאתם לאור. סתם להוציא ספרים קצרים ונידחים רק כי זכויות היוצרים עליהם כנראה פגו, זה לא מספיק מרשים. נוסיף אם כך הגדרתם כספרי מופת שהוצלו משיכחה בזכות ההוצאה, והגדרת קורא הספר כנאור ומבין בספרות נדירה (בזכותה, כמובן). והנה הפכנו במחי החלטה שיווקית, ספרים קטנים – תרתי משמע – למגדירי תרבות ויצרנו – יש מאין - מעמד תרבותי בלי מאמץ. והנה הרסתי במחי-ביקורת מוניטין של "תרבותית" שנבנה בעמל רב...”

“אני דווקא נהניתי מהספר הזה. הוא שונה, שובר מוסכמות חברתיות, מפתיע, מצחיק, מוזר. דמויות הזויות משהו אבל מאד אנושיות. כאילו צמחו מאיזה רובד אנושי חשוף שמנהגים, תרבות חינוך וכו' עסוקים כל הזמן לכסות, להצניע ולמנוע.המלחמה התמידית בין מה שראוי לבין מה שרוצים לעשות. ג'יין בולוז אומרת עשו מה שאתם באמת רוצים זה יותר פשוט ממה שאתם חושבים וזה טוב. היא מאמינה שבני אדם טובים מיסודם ולכן ניתן בקלות לאהוב אותם גם את המוזרים שביניהם אלה שהחברה קוראת בטלנים, נצלנים, זונות, בוגדים, פושעים, מכוערים, זקנים שעבר עליהם הכלח. אני בהחלט יכולה להבין למה ספר כזה הפך לספר פולחן כדברי הכריכה האחורית.”

“היה נדמה כי הספר קבל ניקוד גבוה והתחלתי להאזין. אחרי שעה וחצי הבנתי כי אינו לטעמי והתחלתי לשאול שאלות, כמו היכן חוט העלילה כאן, ומה היא רוצה לומר בעצם. משלא מצאתי מענה לשתי השאלות ננטש.”