ביקורת ספרותית על לחוץ חתונה מאת עומר ברק

---

"לחוץ חתונה" (הוצאת מודן, 2017) הוא ספרו ‬הראשון של עומר‭ ‬ברק‭, ‬32‭, ‬עיתונאי‭ ‬ובעל‭ ‬טור‭ ‬ב‭"‬ידיעות‭ ‬אחרונות", ‬תסריטאי‭ ‬ומנחה‭ ‬סדנאות‭ ‬כתיבה. העלילה פשוטה מאוד: הגיבור, אדם לפיד, הוא רווק שמנמן בן 29, כתב מקומון שגר בפתח תקווה, ובעיקר, רוצה מאוד להתחתן. ממש רוצה. את הנקודה הזאת ברק מדגיש שוב ושוב. לא רק שאדם לפיד אובססיבי לקומדיות רומנטיות (ומדובר בכל הקומדיות הרומנטיות, הספר מציב בשורה אחת קלאסיקות כמו "נדודי שינה בסיאטל" עם תקריות כמו הסרט "27 שמלות"), הוא גם לא מסוגל לתקוע מסמר בקיר, מעריץ את סינדי לאופר, לא יודע לשתות, כן יודע לבשל, אוהב לקנות בגדים ומשתעמם מכדורגל, אבל מתלהב מתלבושת החוץ הוורודה של קבוצת הכדורגל ברצלונה.

כל המאפיינים האלה מודגשים, כמובן, בעזרת ערן, החבר הטוב, שאוהב כדורגל, יודע לתקן דברים ולשתות בירה, שונא לשופינג ולועג להתלהבות שמעוררת באדם תלבושת החוץ הוורודה של ברצלונה. אף שלכאורה ערן מדרג נשים בסקאלה של שחקני כדורגל מפורסמים גם הוא למד מאדם כמה דברים. העיקרי שבהם היה לקבל את עצתו "שזאת כנראה לא הבחירה האופנתית הנכונה ביותר לצאת עם חולצת סוף מסלול הצנחנים שלו לדייט עם הילה, הבחורה שהתחילה איתו בתחנת האוטובוס בדרך הביתה מהצבא" (עמוד 35). העצה פעלה, כי הילה הפכה לאשתו של ערן. למרות הסטראוטיפים שהדביק המחבר לערן, אני מודה שלא מעט מחברי לצנחנים היו כאלה. ואם היינו צריכים הנגדה נוספת בין אדם לדמותו של הישראלי הגברי, שמדחיק את רגשותיו הרי שאדם הוא בנו של קצין בכיר ומעוטר. לדבריו, "אבא שלי, תא״ל (במילואים) יובל לפיד, היה המ״פ הצעיר ביותר במלחמת יום כיפור. אחד מתשעה חיילים בלבד שזכו בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה״ל, במלחמה ההיא. ולא רק עיטור צהוב היה לו. הוא גם היה אחד משני מקבלי עיטור העוז במלחמת לבנון וגם האיש שקיבל שני צל״שי רמטכ״ל" (עמודים 94-95). אמו, גרושה פולנייה בת 60 היא דמות קלאסית של מי שאימצה את המשפט "אני אשב לבד בחושך" והפכה אותו לדרך חיים. היא אולי הדמות הטובה ביותר בספר.

אחרי שבת הזוג של אדם עוזבת אותו חודש לפני יום הולדתו ה–30 הוא יוצא למסע, כדי למצוא את האשה של חייו ולהינשא לה בתוך חודש בדיוק. ירדן גת, חברתו הטובה ביותר ועיתונאית אמביציוזית שעובדת כעורכת מוסף נוסח "7 לילות". ירדן שואפת לפרסם כתבה שתעשה גלים וכשאדם מתלונן בפניה שימות בודד וערירי, היא מזהה את ההזדמנות ומסנדלת אותו בחוזה משומן ומסוכן עם העיתון שבו היא עובדת: העיתון ייקח על עצמו את הוצאות החתונה בעבור כתבה שיכתוב לפיד לגיליון החג. הפרויקט נראה חסר סיכוי עד שאדם פוגש את מאיה, פגישה שמנפיקה סצינות כמו זו:

״כשהתקרבנו לסוף מלצ׳ט והיא אמרה ״הנה, אני האוטו הירוק שם,״ רציתי כל כך לנשק אותה. רציתי לתפוס אותה בשתי ידיים גדולות ובטוחות ולהצמיד אותה אלי ולתפוס את הלחיים שלה שכבר קיבלו גוון ורוד מהשילוב של הקור וההליכה והאלכוהול, ולהסתכל עליה ככה, מקרוב קרוב, ואז להצמיד את השפתיים שלי לשפתיים שלה ולתת ללשונות שלנו להגיד את כל מה שמילים לא יכולות.
במקום כל זה נשענתי על דלת המכונית ושילבתי ידיים.
"אני יכולה לבקש ממך משהו?" היא התקרבה אלי.
״כרגע? כל דבר.״
"אפשר שלא תזכור שהנשיקה הראשונה שלנו היתה כשיש לי טעם של בירה ובצל מטוגן?״
"ה... מה... שלנו?״
"רגע,״ היא התרחקה ממני וחייכה, ״לא חשבת לנשק אותי?״
כן, מאיה, רציתי לענות לה, בערך מהרגע הראשון שראיתי אותך. ״כי זה יהיה ממש מעליב אם אפילו לא חשבת לנשק אותי.״
"תראי...״
"וואי, אדם, אם אתה חוטף את הזעזוע מוח שלך עכשיו זה יהיה ממש מבאס, שתדע לך.״
״מאיה, אני כל כך רוצה, באמת, אני רוצה מהרגע הראשון שראיתי אותך. את מהממת, בחיי, והיה לי כל כך כיף עד עכשיו ואני פשוט בהלם שהערב התגלגל איך שהוא התגלגל...״
"אדם," היא תפסה אותי בדש המעיל. הלב שלי דהר. ״אתה ממש חמוד, אבל אתה מדבר המון.״ ואז היא קירבה את השפתיים שלה לשלי. עצמתי עיניים. הנה זה קורה. אולי הנשיקה הראשונה האחרונה בחיים שלי.
"אני רק רוצה להגיד," אמרתי שנייה לפני שהשפתיים שלנו נגעו, "שאני ממש שמח שנפגשנו, ושזה לא מובן מאליו שאת ככה..."
"פשוט תשתוק כבר," עכשיו היא תפסה את המעיל שלי בשתי ידיים והצמידה את השפתיים שלה לשלי עד שהן כבר ממש נגעו. והיא באמת אכלה המון בצל מטוגן. וזה באמת לא היה לי אכפת. ״ותנשק אותי" (עמודים 158-157).

נראה שברק הצליח ליצור את המוצר הנדיר מאוד בספרות הישראלית, ספר שהוא קומדיה רומנטית. בסך הכל קליל מאוד, משעשע מאוד וללא עומק רב, כמעט כמו כל קומדיה רומנטית טובה (חוץ מ"כשהארי פגש את סאלי" ו-"סברינה", הגרסה המקורית, המונומנטליים). נחמד מאוד. ספר חופשה מושלם, לא יותר, ולא פחות!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על לחוץ חתונה