קיצור תולדות ישראל הוא פרוייקט שאפתני למדי.
30 פרקים שסוקרים את תולדותיה של מדינת ישראל בעיקר מהזוית ההיסטורית והפוליטית, אך אינם נמנעים מהזוית התרבותית, האמנותית והכלכלית.
מטבע הדברים התוצאה המרתקת היא גם לא מעט שטחית, כי בכל זאת, כמה אפשר להעמיק כשמדובר בספר שכל פרק שלו יכול לפרנס (בעצם למה יכול? פרנס) כמה וכמה ספרים עבי כרס.
התוצאה שטחית, אם כך, וגם מוטה.
למיכאל בר-זוהר יש אג'נדה.
היא באה לידי ביטוי בעצם בחירת הנושאים המרכזיים וגם בכתיבה עליהם.
הקשר שלו לבן גוריון, למשל, בולט. הוא אינו יכול להימנע מלתרץ את טעויותיו כשהוא מצביע עליהן, הוא כמעט מציע לו, בדיעבד, התנהגות אחרת שהיתה יכולה לסייע לו.
ולפעמים - האג'נדה לא מקופלת בין המילים אלא בולטת כמו סומנה במרקר בלב הספר:
"לעדות המזרח - או היהודים הספרדים כפי שקראו לעצמם - היה משקל פוליטי גבוה בהרבה מבעבר.
הצבעתם לליכוד הפכה להיות מעין הצבעה שבטית, של נאמנות מסורתית מנותקת משאלות של מדיניות או של ביצועי המנהיגות"
זאת, מן הסתם, בניגוד לאשכנזי הממוצע, שלעולם אינו מצביע בטרם הכין טבלה השוואתית מפורטת ובה פירט את הישגיו וכשלונותיו של השלטון בכל תחום ותחום, ולמד בע"פ את מצעי הפלגות להן הוא שוקל להצביע. מפלגות שמשתנות תדיר, מאחר והוא אינו מצביע באופן "שבטי" או "מסורתי", חלילה.
למרות שבסך הכל אני מכירה את ההיסטוריה הישראלית וכמעט ולא נתקלתי בספר בפרשיה או אירוע שלא היו מוכרים לי, היה לספר מה לחדש לי בפרטים הקטנים, בפוליטיקה שמאחורי הקלעים, שמעולם לא התעניינתי בה במיוחד, בסידור האירועים על ציר הזמן.
עם זאת, הבחירה לכתוב ספר היסטורי סיכומי שמגיע עד ימינו שגויה בעיני. בחירת נושאים היסטוריים מרכזיים דורשת פרספקטיבה מסויימת, שלא יכולה להיות כאשר כותבים על אירועי השנים האחרונות, ולכן הפרקים האחרונים בספר הם הפחות מוצלחים.
בפרט, אי אפשר שלא לציין לרעה את הפרק האחרון בו הכתיבה הופכת להיות פובליציסטית, הרבה יותר מאשר היסטורית.
למרות חולשותיו, מדובר בספר קריא מאוד, מהנה לקריאה ובעל ערך מוסף.
העברתי לילדים, נראה אם הוא יצליח לתפוס אותם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
