האג'נדה שבספר הזה היתה יכולה להיות מנדנדת לגמרי בידי סופר פחות מוכשר מקינגסולבר. עוד פעם ההתחמממות הגלובלית, מזג האוויר המשוגע, מינים נכחדים בגלל מעלה נוספת במדחום, מה שעושה האדם לטבע... אלה נושאים חשובים מאד אבל מתישים את מי שלא מחוייב להם ומתעניין בהם. אבל קינגסולבר היא סופרת נפלאה. בידיה לא רק שהסיפור הזה על ההתחממות והכחדת המינים הוא מעניין מאד ומלמד, אלא שתוך כדי קריאה אתה מבין שזה כלל לא הסיפור. זה בכלל הרקע. והסיפור הוא על אנשים ומה משמיד אותם ואת תקוותיהם, ומה הופך אותם למעשה לזומבים.

הסיפור עוסק בדלרוביה. היא עקרת בית ואם לשני ילדים קטנים בחווה ענייה בעיירה שכוחת אל בטנסי. דלרוביה היא סקרנית, שמוחה תאב הידע הוזן במזון מהיר למוח, ממש כפי שגופה מוזן במזון מהיר. היא חיה על רמות אנרגייה גבוהות המנוצלות ביעילות להישרדות. היא שייכת לזן האמריקאים שאנחנו לא כל כך מכירים: אלה החיים את חייהם עם מיעוט השכלה, מיעוט עניין במה שאינו מוכר להם, ומיעוט כסף. היא מנסה לנהל את משק הבית שלה על מוצרים מוזלים וכאלה פג תוקפם, מכלכלת את ילדיה על תלושי סעד, ולא כי בעלה והוריו - שהם בעלי החווה - אינם עובדים בפרך שעות ארוכות כדי להתפרנס. זה כי החיים במאה העשרים ואחד מחייבים מידה של השכלה והתמצאות, שבאזורים רבים באימפרייה האמריקאית פשוט אינם בנמצא. ודלרוביה מנסה לשרוד ולטפל בילדיה ואת התסכול והכעס מחיים ללא מוצא היא מפנה להתאהבויות מהירות בגברים שונים, מין מוצא רגעי מהחיים המשמימים שנכפו עליה. "מעופפת מעמוד לעמוד" כמו שאמה המתה תיארה אותה. יום אחד היא מגלה במקרה נחילים של פרפרי "דנאית מלכותית" שהגיעו לאיזור בגלל טעות בניווט, ונשאבת לעניין הכללי בפרפרים, ולעבודה מספקת כעוזרת למדענים המגיעים לחווה כדי לחקור את התופעה ואת הפרפרים.

הסיפור מרתק. הכתיבה נהדרת. קינגסולבר מקדמת את הסיפור בלי להזניח את הרקע, משתמשת באג'נדה בלי להיות טרחנית, אומרת דברים נוקבים על זוגיות, על סודות, על נקודות יציאה שהחיים מזמנים לך כדי לשוב ולבחון את המהות ואת סיבת הקיום. אהבתי מאד את ספרה "תורת עץ הרעל" וגם בספר הזה היא מפגינה חדות רבה ובהירות במסרים אותם היא מעבירה. הגעתי אליו בזכות הביקורת של נצחיה (תודה!) ואהבתי אותו מאד.
והנה דוגמה להומור - לעתים הנשכני - של קינגסולבר. דלרוביה מהרהרת בהתנהגותה הרכיכתית של אחת הנשים וחושבת "חשוב גם באיזה בית גדלת...איזה מין צאצאית יכולה אסקופה נדרסת להעמיד, מלבד זוג מגפיים???"
ודלרוביה פורשת כנפיים ומתעופפת אל השמש ואל החיים.

הממ.. זה הולך להיות קשה. אמרתי לא פעם שמאוד קשה לי לכתוב על ספרים שאני אוהבת. הרבה יותר קל לקטול בקלילות ספרים גרועים. ובכן, אני חושבת שזה ספר טוב, ולכן הכתיבה הזאת הולכת להיות קשה. בכל זאת אתחיל, ומה שייצא - זה מה שיש.


הכל מתחיל בפרפרים. לא סתם פרפרים, אלא דנאיות מלכותיות, מין בסכנת הכחדה. דנאיות מלכותיות עוברות מדי שנה מסלול של כארבעת אלפים קילומטרים. מסלול הנדידה מדהים - מאיזורי קינון בהרי מקסיקו, לאורך ארצות הברית וקנדה, כמעט עד אלסקה, וחזרה. וכל זה אצל פרפרים שאורך חייהם הממוצע הוא כחודש וחצי. התמיהה העיקרית היא לא איך הפרפרים שיצאו ונדדו יודעים לחזור, כי הם לא חוזרים. הם מתים בדרך. התהיה הגדולה היא איך הדור הרביעי חוזר לאותם איזורים, למרות שאף פרפר מן "הדור היוצא" כבר לא בחיים, ולא יכול להנחות את הדרך. התהיה הזאת עולה בספר, אך ללא תשובה. נכון לעכשיו, יש השערות. אף אחד לא יודע בוודאות.

ושנה אחת הפרפרים לא חוזרים למקסיקו. במקום זה הם מגיעים לדרום ארצון הברית, להר שנמצא בחצר האחורית של דלרוביה. דלרוביה, בת עשרים ושמונה, והיא מחוסרת ידע. בעיירה הענייה שבה היא גדלה, התיכון גרוע. היא אמנם הצליחה בו באופן יחסי, והתקדמה בלימודי האנגלית. אבל הלימודים שלה, כמו גם שאיפות האוניברסיטה, נקטעו באבחת הריון. דלרוביה נישאה בחיפזון לקאב, והיא חיה תחת חסות הוריו השתלטנים. בימים מגדלת שני ילדים, בלילות צופה בקטעי טלויזיה תחת שלטוט עצבני של בעל היפראקטיבי, ובשאר הזמן מתוסכלת ועצבנית מהעדר חברת מבוגרים, מחוסר התמיכה במשפחה של בעלה, מהעדר עניין, ומעוני.

"ידע זה כוח". אמירה שכבר הפכה לקלישאה. כמעט כמו האמרה האמריקאית time is money. לא שמישהו התכוון אי פעם שזמן הוא באמת כסף, אבל אלה שני משאבים שגם אם אין אפשרות להחליף ביניהם ישירות, הרי שהיחס ביניהם די הדוק. חסכנו כסף, וכנראה שנבזבז זמן, ולהיפך כדי לחסוך זמן, כנראה שנצטרך להוציא כסף. גם ידע אינו כוח במובן הישיר , אבל הקשר הדוק למדי. ידע מאפשר להשיג כוח. וגם להיפך - החזק, הוא בעל הכוח, יצליח לרכוש ידע. כששואלים על מה הספר הזה, אפשר למצוא רעיונות רבים, אבל בעיני הציר המרכזי הוא ציר המידע. הדרכים לרכוש אותו, הדרכים להעביר אותו לאחרים, והכוח שנלווה אליהם. גוף הידע וצינורות ההעברה. במקומות מסויימים באפריקה, כך סיפרו לי, בעלות על סמארטפון או על מחשב נייד חשובה הרבה יותר מצנרת ביתית ומים זורמים. כלומר, אם אנשים צריכים לבחור ביניהם, ובמקומות מסוימים הם צריכים.

דלרוביה גילתה את הפרפרים, אבל היא היתה רק הראשונה. בעקבותיהם מגיעים הרבה אנשים אחרים. העיתונים, הטלוויזיה, חוקרי טבע, פעילי סביבה, וסתם אנשים שרוצים להכיר את היופי הזה. דלרוביה פוגשת את כולם, אבל חוקרי הטבע הם אלה שמושכים את סקרנותה יותר מכל. היא מסתכלת על הסטודנטים הצעירים, בני גילה, והיא מודעת לפערים ביניהם. לכל היתרונות שיש להם עליה: הכסף, ההשכלה, החוויות. ועם זאת, עד כמה שהם יודעים יותר, הם לא יודעים הכל. למשל מיומנויות בסיסיות כמו כביסה או תפירה. או ידע מסורתי כמו סוגי הפרחים הגדלים באיזור, והתכונות שלהם. היא מגלה את המחסומים הטבעיים שלה, הכרוכים כולם בנקודת פתיחה נמוכה וחוסר השכלה. אבל במקביל היא מגלה את המחסומים של כולם, הגורמים לכל אדם לסנן את המידע שהוא אינו מעוניין לקבל כדי שלא יצטרך לשנות את דעתו, או להתרחק מרחק רב מהדעה המקובלת על ה"שבט" שלו. "אז מה שאתה אומר זה שכל עניין הפרפרים הוא סיפור התחממות גלובלית?" כך שואלת העיתונאית המסקרת, ומיד סוגרת את עפעפי הסקרנות שלה, ומקפלת את המצלמות. מסתבר שהתחממות גלובלית לא מוכרת רייטינג. לא כמו נס פרפרים מופלא שהחליט לברך עיירה שכוחה.

זה ספר מורכב, עם דמויות מורכבות. זה לא ספר "המדע הוא חזות הכל", כפי שהיה אילו היה כותב אותו קארל סאגן. זה לא ספר סביבה המונה את השפעותיה הרעות של ההתחממות הגלובלית, כפי שהיה אילו רות אוזקי היתה כותבת אותו. זה ספר שעוסק בבני אדם, ובמורכבות. הוא מעלה פערים חברתיים, ניידות חברתית, יחסים במשפחה הגרעינית והמורחבת, ועוד. במובן הזה הסוף היה מבחינתי קצת אכזבה. אז אולי לא מגיעים לו מלוא חמשת הכוכבים, אבל ארבע נקודה שבעים וחמש בוודאי.

אזהרה - יתגלו כאן פרטי עלילה מסוימים.

דלרוביה, אישה צעירה, אם לשני ילדים קטנים, חיה עם בעלה בבית בחווה של חמיה וחמותה, בעיירה קטנה ונידחת בארה"ב. היא נישאה כבר בתיכון לחבר שהרתה לו. אמנם הילד שבגינו נישאו לא נולד חי, אבל חייה נכנסו למסלול שאותו הריון התווה לה. תחילת הספר מוצאת אותה מטפסת על צלע ההר המיוער בדרכה לפגישת אהבים, אך במקום להגיע למקום המפגש המיועד היא נתקלת במחזה שמשנה את כל חייה - היא מגלה ביער ריכוז עצום של פרפרים כתומים-שחורים - דנאית מלכותית - הפרפרים הזהובים מעוררים בה תחושה של התגלות והשתאות. היא חוזרת נרגשת לביתה ומנסה לעניין את האחרים בתגלית שלה, בלי לגלות את היעד שאליו התכוונה להגיע ואת הסיבות לכך.
התגלית מושכת לשם אנשים רבים - מתיירים המחפשים אטרקציות חדשות, מדענים חוקרי סביבה, מפגינים וחברים בקבוצות מחאה נגד הרס הסביבה ופגיעה בעולם החי והצומח, אנשי תקשורת המחפשים סקופים וסיפורים אנושיים למלא בהם שעות שידור ריקות.
מסתבר שהנחיתה של הפרפרים שם היא תקלה נוראה. מה גרם להם להגיע למקום בו לא יהיה מזון לזחלים שלהם? זחלי הדנאית יכולים לאכול רק סוג אחד של עלים, והצמח הזה אינו נמצא באותו אזור. הטמפרטורות בהרים יורדות אל מתחת לטמפרטורת הקיפאון והפרפרים לא יוכלו להחזיק מעמד בקור העז.
מדען שהקדיש כבר יותר מעשרים שנה לחקר הפרפרים האלה ונדידתם בונה מעבדה בדיר הכבשים של המשפחה, איתו באים מדענים נוספים ודלרוביה מוזמנת לעבוד במעבדה.

לכאורה ספר על הסכנה שבהתחממות הגלובלית והשפעתה על בעלי החיים ועל נדידתם. אך בעצם הספר מדבר על כיוון הנדידה של בני האדם. האם המסלול שהותווה להם הוא מסלול הכרחי? האם אפשר לשנות את המסלול בכוח הרצון ולחשב מסלול מחדש?
משק כנפי הפרפרים משנה גם את חייה של דלרוביה ושל משפחתה.

הספר כתוב בלשון קולחת. תלמדו הרבה על פרפרים, אך גם על בני אדם.

מיליוני פרפרים מציפים את שטחה של משפחת טרנבאו וכולם נרעשים מהפלא.
הראשונה שרואה אותם היא דלרוביה שעומדת לבצע מעשה שלא ייעשה והשפעתם עליה מתחילה מאותו הרגע.
אנו למדים בספר על חייהם של פרפרי הדנאית המלכותית ובמקביל מלווים את דלרוביה ומשפחתה והתהליך שהיא עוברת.
אני לא אגיד שזה הספר הכי טוב שקראתי בחיי, ממש לא, אבל הוא בהחלט היה נעים לקריאה, מעניין, הדמויות מורכבות כך שבסה"כ נהניתי מהקריאה

ספר, בעיני, מתחלק לשניים: העלילה שלו, ועל מה הוא מדבר באמת.

העלילה של "כיוון הנדידה" נחמדה, בסך הכל: אישה בשם דלרוביה, אם לשניים שגרה בעיירה קטנה, מגלה המוני פרפרים בעמק. בהמשך מגיע חוקר פרפרים, ומגיעים אנשים שרוצים לראות את זה, והכנסיה מצטרפת לפלא, ומנסים להבין מה גרם לדיניאה המלכותית, שנודדת בכל שנה למקסיקו, לשנות את מסלול הנדידה שלה עכשיו. במקביל עולה התהיה על הרס האדם את הסביבה, והאם המשפחה של דלרוביה לא עלולה לחזור על הטעות שנעשתה במקסיקו, ולהפריע גם היא לנדידת הפרפרים.

ועל מה הספר מדבר באמת? דלרוביה לא תכננה להינשא כל כך צעירה. היו לה המון תכניות אחרות, ואם היתה מתחתנת בעתיד, זה כנראה לא היה עם קאב, שמשמעותית קטן עליה. אבל היה הריון, ויש דרך לעשות דברים, אז הם התחתנו מהר. החתונה התקיימה בתאריך שיתאים לגוזז הצמר של העיירה, ופחות יתאים לה, כי הקשר איתו חשוב להורים של קאב. וכך התחילו חיי נישואים המושתתים על תפקידים ברורים, יציאות מזדמנות עם החברה הרווקה, והרבה התאמות להורים של קאב.

ככל שהמחקר על הפרפרים מתקדם, נראה שהדיניאה המלכותית הולכת לקראת קטסטרופה היסטורית ובלתי הפיכה. לחוקר הפרפרים שהגיע כדי להבין את התופעה יש המון כלים משוכללים למדוד את גודל האסון, ושום יכולת למנוע אותה. הוא הקדיש את חייו לסוג מסוים של פרפרים, ועכשיו צפוי לראות במותו, בלי יכולת לעצור את זה. וככל שחוסר האונים הזה גדל, דלרוביה דוקא משיגה יותר ויותר שליטה על החיים שלה. זה מתחיל ביצירת עולם תוכן משל עצמה, ממשיך בעמידה מול החמות, ומתקדם משם הלאה.

הדיניאה המלכותית, כפי שמגלים בספר, היא מין מאד מיוחד: הדנאיות המלכותיות נודדות בכל שנה מסלול באורך כ-4,500 קילומטרים. במהלך הנדידה, הנקבות מטילות את הביצים. כיוון שהדנאיות המלכותיות חיות בין חודשיים לשבעה, רובם לא משלימים מסלול נדידה שלם. ובכל זאת המסלול נשמר, והדור השלישי או החמישי למסע מגיע בסוף לבית שהוא לא פגש מעולם. בסוף, הוא מגיע לאן שהיה צריך להגיע, גם אם זה לקח הרבה זמן, היה מאד קשה, ושייך לעולם שהוא לא הכיר בכלל. נראה שלא במקרה זה הפרפר שמלווה את דלרוביה במסע הפנימי שלה.

אהבתי את הספר.

אהבתי את הדמויות.

אהבתי את העלילה.

ובהחלט הוספתי לחשוב עליו.