ביקורת ספרותית על התמכרות מאת דנה לוי אלגרוד
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 11 במאי, 2018
ע"י Drunk Reader


הספר התמכרות מספר על אמה, צעירה שאובחנה פעמיים בלוקימיה, וטסה לאנגליה לבלות שם שבועיים לפני החתונה שלה, ובמחלקה הראשונה דרכיה מצטלבות עם בחור משוגע(די... תיאור ספציפי, הוא נראה קצת חולה), והלאה משם היא מתחילה ללמוד מה זה באמת אומר לחיות.

אבל עד כמה שזה נשמע חמוד המצב לא כזה.
ראלף, ה'משוגע הגרמני' הוא שמוק, הוא די ההגדרה של שמוק.
כן בהמשך הספר הוא 'אהב אותה וכיבד אותה ונתן לה הרבה יחס' אבל זה לא פותר אותו מהעובדה שהוא היה דמות זוועתית.
אני מניחה שהיו תכונות שהיו נחוצות לעלילה, אבל לא נראה לי שעד כדי כך.

המצב כזה; אמה, הדמות הראשית שלי, הרגישה שקופה ועלובה מהרגע שהיא חלתה בפעם הראשונה בסרטן.
כולם ריחמו עליה, והיא הגיעה למצב שרק אבא שלה ראה מעבר למחלה שלה, וכתוצאה מכך היא נשארה לבד.
כשידיד ילדות(נראה לי) מציע לה נישואים, היא בטוחה שזה הכי טוב שמגיע לה, שהוא בחר בה ולא באחרת, ובעצם מרגישה חסרת ביטחון בקטע לא נורמלי.
ואז מגיע השמוק ששם זין על המחלה שלה, וטוען שכל ההגבלות שיש עליה הם חסרי ערך.
אני מניחה שהיה צריך שהוא יהיה קצת חסר טאקט כדי לתת(או להכריח) למנצחת סרטן שני קפה ואלכוהול, ועוד כל מיני שטויות שהיא עשתה, וכתוצאה מכך היא הרגישה שהיא חייה ונושמת באמת.

הסיבה שבכל זאת הספר קיבל את ה-3 כוכבים היה בגלל הבנייה של הדמות הראשית(טוב, לפחות איך שהיא הייתה בחלק הראשון של הספר).
היו לה המון תכונות ששייכות ל-2 דמויות שאני כותבת עליהן כבר בערך 5 שנים, ובגלל שהיה דימיון רב כל כך היה לי קל להתחבר לדמות ולהבין אותה, וכל הזמן היה לי מן כאב כשקראתי על הסבל שלה.
אבל... צריך גם לקחת בחשבון שעשיתי לילה לבן בקריאת הספר, ובדרך כלל השיפוט שלי לא הכי שבעולם, אז יכול להיות שנהנתי יותר מהספר ממה שהוא היה באמת.
אבל אני כמעט בטוחה שהסופרת רשמה קושי אמיתי בדמות, שגרם לי להתחבר לדמות וממש להנות מהקריאה שלה, בנוסף לכתיבה נחמדה, ו... פה זה נגמר.
ה-3 (אולי 2 וחצי) היו רק על הדמות הקלה, הכתיבה הבסדר, וההנאה מלילה לבן.
והשתיים שירדו בגלל הרבה דברים, אבל לא קראתי הרבה זמן ספר מעבר קליל אז שיהיה.

את הספר הזה השגתי מאחותי, ובדרך כלל הספרים שלנו נחלקים לשתי קבוצות; שלי - נוער, סופים פתוחים\רעים, התמקדות בדמות אחת, נושאים כבדים.
אחותי - דמויות בטווח ה18-36, הרבה סקס לא הגיוני, סופים טובים, וספר די קליל.

בדרך כלל היא אוהבת את הספרים האלו בגלל האהבה הגדולה והסופים הטובים שיש בספרי שלה, אבל היא גם לא סובלת את המין ואת המריחות שעושים בספרים מהסוג הזה.
בנוסף, שמתי לב שיש משהו שקיים בכל הספרים האלו, וחייב להיות בכולם; שני הבני זוג העתידיים מושכים בצורה לא נורמלית, הם מתחרמנים זה מזה רק בגלל שהם מסתכלים זה על זה, והבחור תמיד, אבל תמיד צריך לחשוב שהוא טוב יותר מכולם ונעלה וכל השטויות האלו.
באמת.
אין משהו אחרת.
כאילו מה עבר לרוב הסופרות בראש? "בואו נהפוך את הגבר לטינופת אנושית ואת הבחורה למישהי שנופלת לרגליו בסוף הספר והוא גם" אף אחד לא למד, הם סבלו מהמריחות של כן לצאת לא לצאת כן לצאת לא לצאת כן לצאת לא לצאת, ויצאו ביחד וזהו, לרוב רק הבחורות משתנות בעיקר כי מסיבה כזו או אחרת הן גילו שיש יותר לחיים בזמן שהבחור פשוט מתגבר על לשכב עם בחורה כל שבוע, והפחד מאהבה.
למה זה הדבר היחיד שאפשר לרשום עליו? אני לא מבינה איך אפשר לשבת ולקרוא איך האישה רגע אחד זועמת מספיק כדי לרצוח מישהו אבל מיד חושבת עד כמה שהוא 'נראה טוב בצורה לא נורמלית'.
מי נהנה מזה, בחיי, זה כל כך מעיק על הקריאה שמצאתי את עצמי מגלגלת עיניים יותר מידי ממה שאני אמורה.

והמין.
שיהיה אני בת 17, אני לא אמורה לקרוא את זה או להבין, אבל... הסופרת באמת חשבה שהדרך הכי טובה שאמה תלמד לחיות זה להתנסות בחשפנות? באמת? אין דרך טובה יותר?
הילדה מנגנת בפסנתר כמקצוענית, היא מציירת שיט, למה לא להשתמש בזה, למה לדחוס אישה שמחכה כבר למות כדי שתפיק להמתין לסרטן שיהרוג אותה לנסות חשפנות כמשהו שיגרום לה לחיות.
פעם ראשונה, בסדר, שיהיה, היא רצתה להרגיש שהיא מסוגלת למשוך מישהו מינית אליה, קורה והגיוני; היא מרגישה כמו גווייה מהלכת והיא רוצה להרגיש שווה משהו, חייה עם זה.
אבל שוב ושוב? לא אכפת לי מה, זה היה כל כך מיותר ומייגע כמו רוב הסצנות המיניות שהיה אפשר לקצץ חצי ספר.
פשוט לקרת השלוש רבעי הספר היא הרסה אותה, אמה הייתה אולי עם קצת יותר ביטחון אבל היא הייתה נואשת מינית וזה היה כל כך מעצבן ולא מעניין בכלל.

לומר את האמת כשקראתי רבע ספר, לא הבנתי למה לעזאזל יש עוד טונה עמודים.
היא בילתה, היא הייתה בחיים, היא גילתה סיבה שבגללה תבטל את החתונה, היא יודעת שהשמוק רוצה אותה והיא רוצה אותו, בשביל מה עוד 300 עמודים?
אני הבנתי שהבחורה חייה בסרט שהיא צריכה להתחתן עם הבחור ההוא כדי לשמח את אבא שלה, וזאת אומרת, רק ככה היא תשמח אותו באמת, אבל למה 300.
ואז הלאה זה סתם נדנדה בין לא לראות את הבחורה ללראות עד יום החתונה עצמו, ואז סוף הספר.

מה שעוד שמתי לב כבר לקראת 5 בבוקר, זה שהכתיבה התחילה לעצבן אותי.
אני שמתי לב שהיא ממהרת יותר מידי בכתיבה.
היא כתבה סצנה שבה אמה יוצאת מבית בוכה, דומעת מתמוטטת והכל, רצה בוכה, לוקחת מונית לבית שלה, בוכה עוד יותר חזק, מגיעה הביתה, נושמת נשימה עמוקה, נכנסת הביתה, ומתנהלים איתה כאילו לא קרה כלום.
וזה חוזר על עצמו הרבה.
לא רואים שהיא בכתה? לא רואים שהיא במצב זוועה?
מה שעוד הסופרת לא נתנה מספיק זמן לרגשות לשקוע.
היא רושמת לרגע שהדמות פרצה בבכי ורגע אחרי כועסת רגע אחרי נחרדת ורגע אחרי ותשת ומבודדת, באותו קטע, ופה כל הרגשות שהיו לי עם הדמות הראשית פשוט נהרסו.
היא פשוט הביעה רגש באופן מוגזם, שלומר את האמת זה היה בדיוק כמו אימוג'ים; קצרים, קיצוניים, וחסרי משמעות.
כבר לא הרגשתי עומק מהדמות הזו, ככל שהספר התקדם היא נהרסה ואז לקראת הספר הייתי די אדישה למחשבה שהיא תמות, כי כבר לא היה לי אכפת מימנה כמו שהיה לי בתחילת הספר, כשבתחילת הספר כאב לי על כל פעם שהיא הרגישה רע או מתוסכלת או אפילו טיפה עצובה.
העמיקות שהייתה בה התמלאה בכיבכול אומץ וחיים, והיא סתם נהייתה דמות שיטחית ופזיזה שאף אחד לא אוהב או מתחבר אלי.

כך ש.. לצערי היו לי ציפיות גבוהות מידי לספר הזה; אחותי טענה שבשנייה שהיא סיימה לקרוא אותו היא התחילה חדש והמשיכה הלאה, אז הנחתי שזה אומר שהספר ממש ממש טוב.
לא.
הוא ממוצע מינוס.
ספר מעבר לממש לשרוף את הזמן.
אבל חמוד אני מניחה, יש ספרי 'סוף טוב עם מין לא מציאותי' טובים יותר.
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



2 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ