אחרי שכתבתי על ''ריקוד הצלילים המאושרים'' במרץ 2015(לפני שנה וחצי כאשר הייתי בת 22) קראתי ספר נוסף בסדרה של אליס מונרו, אחרי שהתאהבתי בספר הקודם של אליס מונרו והוספתי אותו לפלייליסט שלי כסופרת אהובה עלי ממוצא קנדי. אחרי החגים המתישים קראתי אותו בסוף חג הסוכות, והגעתי למסקנה שזה אחד הספרים הכי לא מובנים בעליל, או לפחות העלילה שלו קשה ונוקשה, הסיפורים הקצרים שלה עוסקים בסיפורים של אנשים פשוטים בכפרים ברחבי קנדה, בכל סיפור יש פתיחה שיא וסוף שמסתיים בנקודת מפנה של מוות, או הבנה מה הם החיים עצמם? משום מה העיסוק בכך, הפך להיות אובססיבי, כך שכל סיפור שקראתי לא הייתה שום הפתעה, כי הכול היה די צפוי מתחיל ונגמר באותו נקודת מוצא, עד שבאיזשהוא שלב הפסקתי לקרוא את הספר, התאכזבתי מאוד בתור קוראת שהתלהבה מהספר הקודם שלה עד מאוד, חשתי שאולי יש מסר בספר הזה אולי לחיים שלה, שהיא חושבת על מוות. היא כיום בת 85, הספר הזה חשבה שאולי יהיו מהספרים האח






![מימין לציונות [עורך: אבי שילון]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024898.jpg)







