ביקורת ספרותית על בנפש חסרה מאת ריצ'רד פלנגן
ספר טוב

---

תובנות:5 קטנות וגדולות
עלילה: 4 מרתקת
דמויות: 4 מוצגות במלוא יופיין/ כיעורן


התקופה היא תחילת המאה ה 19, אנגליה נמצאת במלוא גדולתה, צ'רלס דיקנס כותב ומפרסם ספרי מופת, והעולם הלבן השבע פנוי לניסיונות.
באי , ליד אוסטרליה, נערך ניסוי לתרבת שבט של אבאוריגינים. לשם כך עוקרים אותם מסביבתם הטבעית לאי מרוחק ומבודד, ועליהם מופקד לבן אנגלי שרואה בעבודתו שליחות, בראש וראשונה לנצר אותם וללמד אותם ערכים שהם לא בקשו והזמינו.
בתוך קבוצה זו נמצאת מתינה, ילדה חיננית מלאת אנרגיה שבמבט ראשון היא האידאל למטרות הנאצלות של המושל ואשתו.
וכמו שקורה, למתינה יש תובנות משלה ערכים שהביאה מהבית ודרך למידה שעליה גדלה.
מערכות היחסים בין מתינה למשפחת המושל, ילידים האחרים, נפרשות בצורה מרתקת , ובעלת תפניות רבות. עד לקיצם כשהמושל נשלח לפקד על שתי אניות כדי לגלות מעבר בים הקרח הצפוני.
במקביל נפרשים חייו, תסכוליו ואהבותיו של דיקנס. וכמו שמתאים לדיקנס, הניגוד שבין הצחנה של רחובות לונדון לאלו ה"מסודרים בחיים", עולה בסיפור.
הסיום מחבר את מתינה ללונדון, ובמחשבה שלאחר הקריאה, ניתן לגלות כי נפרשה לפנינו עלילה בנוסח דיקנס.
אין אנשים שמחים בספר ולכל אחד סיבותיו שלו. המסכנים ביותר הם שפני הניסוי שלא נשאלו אם להשתתף בו וקיבלו את הגזרות כחלק ממשוגותיו של האדם הלבן.
אני משאיר לקרוא ולעקוב אחר מתינה , הדברים שהיא מעוררת בסביבתה וקורותיה.
הספר מלא בתובנות. נתחיל ממכתמי הביטויים הזרועים בו לרוב.
כך מתואר ריב במשפחת דיקנס: "הוא צעק על קייטי( אשתו), והיא צעקה בחזרה, ואז קתרין (בתו) צעקה, ואז נראה היה שכבר אי אפשר לדבר אלא רק לצעוק..."
או המשפט על אידאליסט : " .. תומכיו אמרו שהוא אף פעם לא ישן, מבקריו גרסו שהוא לא התעורר".
ולבסוף הניסוי "ההומני", בילידים לא צלח כי האדם הלבן לא התאמץ לממש את הכלל התלמודי: "חנוך לנער על פי דרכו".
ספר המחבר את הפרט אל המשפחה ואל הכלל ומותיר את הקורא במחשבות והרהורים ממש כמו ספרי דיקנס

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על בנפש חסרה