“# אוסטרליה במאה ה-19 היתה ארץ גזירה לפושעיה המורשעים של אנגליה. היבשת היתה מאוכלסת בדלילות בשבטים ילידים, שלא באו לאנגלים טוב בעיניים. הם ניסו להשמיד כמה שיותר ילידים (אנשים ובעלי חיים, ללא אפלייה). את בני האדם הילידים שנותרו מההשמדה כינסו בכוח לאחד האיים וניסו להפוך אותם למתורבתים. כלומר אנגלים. הם אכפו שינוי תזונה לתזונה אנגלית - סוכר תה קמח ואלכוהול, במקום הדברים הלא-תרבותיים המוזרים ש"השחורים" אכלו בפראותם. את נפשם של הילידים הם כמובן לא הזניחו: כתבי הקודש, נצרות, ביגוד צנוע ונעליים. והפראים חסרי ההתחשבות מתו בהמוניהם. סיפורם של האבאוריג'ינים בימי ההתיישבות הלבנה באוסטרליה מובא דרך סיפורה של ילדה אחת, שאיתרע גורלה להיות מקסימה ומלאת חיים בדיוק כאשר המושל ואשתו – חשוכי ילדים בעצמם - ביקרו את ניסוי "תירבּוּת הפראים" באי. אשת המושל רצתה להפוך אם בלי התהליך המתיש המקדים את התואר. היא גם רצתה להוכיח שיש אמת בהנחותיה, הנחות של אשה מהמאה ה-19, שהיו תערובת של נצרות, "מדע" (לא לשכוח שזה היה עידן התגליות) וביטחון בזכותה כפריבילגית לממש את רצונותיה ואמונותיה על בני אדם אחרים. במקביל מספר פלנגן את סיפורו של צ'רלס דיקנס. כבר סופר ושחקן נערץ, בעל לאשה שחדלה לעניין אותו ואב לעשרה ילדים, המעלה מחזה על משלחת לחקר הקוטב שאבדה, בראשות מי שהיה המושל באוסטרליה והאב המאמץ של הילדה האבוריג'ינית, שזה הקשר בין שלושת העלילות המובאות בספר הלא-ארוך הזה. על הכריכה האחורית כתוב "(-) בוחן פלנגן (-) את הדרכים השונות בהן מעצבת התשוקה – ושלילתה – את חיינו" והגרדיאן כתב (שם) "כיצד זה נשללת מאיתנו האהבה (-) וכיצד מתברר שהיא מושטת לנו פתאום על ייסוריה..." ואני – לא חשבתי שהספר עוסק בתשוקה או באהבה. לדעתי הוא עוסק ביהירות, באישוש הנחות מוקדמות, בצורך של החזקים להסכמה חברתית ואלוהית. הוא לא בוחל בתיאורי אכזריות, פלנגן. זה הופיע בעוצמה רבה בספרו המאוחר "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" שקראתי לפני זמן מה וגם בספר הזה. זה ספר קשה לקריאה. פלנגן, שספרו המרובד מחייב את הקורא לריכוז ותשומת לב לכתוב בו, סבור שהמניע החזק ביותר של בני האדם הוא הצורך לכבוש ולהשתלט על אחרים ועל נכסים. לפעמים האחרים הם הנכסים, בדיוק כמו בן השלוש שרוצה את הצעצוע של הילד השני ומאבד בו עניין כשהוא כבר שלו. פלנגן, שנולד ליבשת המרוחקת ממרכז העניינים, המחביאה בעברה אכזריות, השמדה טירוף והרגשת נחיתות מובנית, יודע מצויין על מה הוא מדבר. 1/2”

“אתחיל בזה שהשם של הספר באנגלית מוצלח הרבה יותר."Wanthng" "בנפש חסרה" נשמע לי מוזר ולא ברור. השם באנגלית משמעו רוצה, ליקוי,חסר, קולע לתוכן שנכתב באופן שהימם אותי. חסר כ"כ עמוק באהבה ומגע אנושי חומל וכבלים של אמונות ודעות שיצרו מצבים בלתי אפשריים לקיומה של שמחה בחיים ותחושת חופש. הכל יצא מעוות. החזק כופה את רצונו על החלש באכזריות בלתי נתפשת מתוך אמונה שזה מה שיביא את האושר לכולם,שזו הדרך לזכות באהבת אדם ואלוהים שזה מה שראוי לעשות. הספר בנוי משתי עלילות. אחת בראשית ההתישבות האמפריליסטית של האנגלים באוסטרליה ובנסיונות האכזריים לדכא ולאלף את הילידים האבוריז'ינים. אישה חשוכת בנים מהאצולה הבריטית שבעלה נשלח למשול באי ואן דיאמן מתאהבת בילדה אבוריג'ינית קטנה ומאמצת אותה. רצונה האמיתי היה לזכות בילד באהבתה של הילדה ולאהוב אותה, אבל אותם כבלים חברתיים ותודעתיים לא מאפשרים לה לקיים את רצונה הטבעי האמיתי והיא מסווה אותם בתואנת ניסוי חברתי ל"ביות" הילדה ניסוי שהסתיים בטרגדיה איומה לאם לילדה ולאב. במקביל מספר ריצ'רד פלניגן את סיפור חיו האישיים של הסופר צ'רלס דיקנס באנגליה.(החיבור בין שני הסיפורים שאוב עד כמה שהבנתי מדמיונו של הסופר אך רוב הפרטים מתאימים לביוגרפיה של דיקנס). גם בסיפור הזה כמיהה לאהבה כבלים, סבל ואכזבה. בספר מובעת הדעה שהפרא נבדל מאיש תרבות בזה שאינו משתלט על על תשוקותיו שהוא אמפולסיבי. פלניגן שואל בספר "האמנם"? והאם הנסיון ל"תרבת" את הפראים הוא נחוץ ומועיל להם לפרא ולמי שמחשיב עצמו תרבותי. הספר כתוב חזק ונוקב וללא רחמים. כשסיימתי לקרא הרגשתי בברור את הטלטלה.”

“תובנות:5 קטנות וגדולות עלילה: 4 מרתקת דמויות: 4 מוצגות במלוא יופיין/ כיעורן התקופה היא תחילת המאה ה 19, אנגליה נמצאת במלוא גדולתה, צ'רלס דיקנס כותב ומפרסם ספרי מופת, והעולם הלבן השבע פנוי לניסיונות. באי , ליד אוסטרליה, נערך ניסוי לתרבת שבט של אבאוריגינים. לשם כך עוקרים אותם מסביבתם הטבעית לאי מרוחק ומבודד, ועליהם מופקד לבן אנגלי שרואה בעבודתו שליחות, בראש וראשונה לנצר אותם וללמד אותם ערכים שהם לא בקשו והזמינו. בתוך קבוצה זו נמצאת מתינה, ילדה חיננית מלאת אנרגיה שבמבט ראשון היא האידאל למטרות הנאצלות של המושל ואשתו. וכמו שקורה, למתינה יש תובנות משלה ערכים שהביאה מהבית ודרך למידה שעליה גדלה. מערכות היחסים בין מתינה למשפחת המושל, ילידים האחרים, נפרשות בצורה מרתקת , ובעלת תפניות רבות. עד לקיצם כשהמושל נשלח לפקד על שתי אניות כדי לגלות מעבר בים הקרח הצפוני. במקביל נפרשים חייו, תסכוליו ואהבותיו של דיקנס. וכמו שמתאים לדיקנס, הניגוד שבין הצחנה של רחובות לונדון לאלו ה"מסודרים בחיים", עולה בסיפור. הסיום מחבר את מתינה ללונדון, ובמחשבה שלאחר הקריאה, ניתן לגלות כי נפרשה לפנינו עלילה בנוסח דיקנס. אין אנשים שמחים בספר ולכל אחד סיבותיו שלו. המסכנים ביותר הם שפני הניסוי שלא נשאלו אם להשתתף בו וקיבלו את הגזרות כחלק ממשוגותיו של האדם הלבן. אני משאיר לקרוא ולעקוב אחר מתינה , הדברים שהיא מעוררת בסביבתה וקורותיה. הספר מלא בתובנות. נתחיל ממכתמי הביטויים הזרועים בו לרוב. כך מתואר ריב במשפחת דיקנס: "הוא צעק על קייטי( אשתו), והיא צעקה בחזרה, ואז קתרין (בתו) צעקה, ואז נראה היה שכבר אי אפשר לדבר אלא רק לצעוק..." או המשפט על אידאליסט : " .. תומכיו אמרו שהוא אף פעם לא ישן, מבקריו גרסו שהוא לא התעורר". ולבסוף הניסוי "ההומני", בילידים לא צלח כי האדם הלבן לא התאמץ לממש את הכלל התלמודי: "חנוך לנער על פי דרכו". ספר המחבר את הפרט אל המשפחה ואל הכלל ומותיר את הקורא במחשבות והרהורים ממש כמו ספרי דיקנס”

“# אוסטרליה במאה ה-19 היתה ארץ גזירה לפושעיה המורשעים של אנגליה. היבשת היתה מאוכלסת בדלילות בשבטים ילידים, שלא באו לאנגלים טוב בעיניים. הם ניסו להשמיד כמה שיותר ילידים (אנשים ובעלי חיים, ללא אפלייה). את בני האדם הילידים שנותרו מההשמדה כינסו בכוח לאחד האיים וניסו להפוך אותם למתורבתים. כלומר אנגלים. הם אכפו שינוי תזונה לתזונה אנגלית - סוכר תה קמח ואלכוהול, במקום הדברים הלא-תרבותיים המוזרים ש"השחורים" אכלו בפראותם. את נפשם של הילידים הם כמובן לא הזניחו: כתבי הקודש, נצרות, ביגוד צנוע ונעליים. והפראים חסרי ההתחשבות מתו בהמוניהם. סיפורם של האבאוריג'ינים בימי ההתיישבות הלבנה באוסטרליה מובא דרך סיפורה של ילדה אחת, שאיתרע גורלה להיות מקסימה ומלאת חיים בדיוק כאשר המושל ואשתו – חשוכי ילדים בעצמם - ביקרו את ניסוי "תירבּוּת הפראים" באי. אשת המושל רצתה להפוך אם בלי התהליך המתיש המקדים את התואר. היא גם רצתה להוכיח שיש אמת בהנחותיה, הנחות של אשה מהמאה ה-19, שהיו תערובת של נצרות, "מדע" (לא לשכוח שזה היה עידן התגליות) וביטחון בזכותה כפריבילגית לממש את רצונותיה ואמונותיה על בני אדם אחרים. במקביל מספר פלנגן את סיפורו של צ'רלס דיקנס. כבר סופר ושחקן נערץ, בעל לאשה שחדלה לעניין אותו ואב לעשרה ילדים, המעלה מחזה על משלחת לחקר הקוטב שאבדה, בראשות מי שהיה המושל באוסטרליה והאב המאמץ של הילדה האבוריג'ינית, שזה הקשר בין שלושת העלילות המובאות בספר הלא-ארוך הזה. על הכריכה האחורית כתוב "(-) בוחן פלנגן (-) את הדרכים השונות בהן מעצבת התשוקה – ושלילתה – את חיינו" והגרדיאן כתב (שם) "כיצד זה נשללת מאיתנו האהבה (-) וכיצד מתברר שהיא מושטת לנו פתאום על ייסוריה..." ואני – לא חשבתי שהספר עוסק בתשוקה או באהבה. לדעתי הוא עוסק ביהירות, באישוש הנחות מוקדמות, בצורך של החזקים להסכמה חברתית ואלוהית. הוא לא בוחל בתיאורי אכזריות, פלנגן. זה הופיע בעוצמה רבה בספרו המאוחר "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" שקראתי לפני זמן מה וגם בספר הזה. זה ספר קשה לקריאה. פלנגן, שספרו המרובד מחייב את הקורא לריכוז ותשומת לב לכתוב בו, סבור שהמניע החזק ביותר של בני האדם הוא הצורך לכבוש ולהשתלט על אחרים ועל נכסים. לפעמים האחרים הם הנכסים, בדיוק כמו בן השלוש שרוצה את הצעצוע של הילד השני ומאבד בו עניין כשהוא כבר שלו. פלנגן, שנולד ליבשת המרוחקת ממרכז העניינים, המחביאה בעברה אכזריות, השמדה טירוף והרגשת נחיתות מובנית, יודע מצויין על מה הוא מדבר. 1/2”

“אתחיל בזה שהשם של הספר באנגלית מוצלח הרבה יותר."Wanthng" "בנפש חסרה" נשמע לי מוזר ולא ברור. השם באנגלית משמעו רוצה, ליקוי,חסר, קולע לתוכן שנכתב באופן שהימם אותי. חסר כ"כ עמוק באהבה ומגע אנושי חומל וכבלים של אמונות ודעות שיצרו מצבים בלתי אפשריים לקיומה של שמחה בחיים ותחושת חופש. הכל יצא מעוות. החזק כופה את רצונו על החלש באכזריות בלתי נתפשת מתוך אמונה שזה מה שיביא את האושר לכולם,שזו הדרך לזכות באהבת אדם ואלוהים שזה מה שראוי לעשות. הספר בנוי משתי עלילות. אחת בראשית ההתישבות האמפריליסטית של האנגלים באוסטרליה ובנסיונות האכזריים לדכא ולאלף את הילידים האבוריז'ינים. אישה חשוכת בנים מהאצולה הבריטית שבעלה נשלח למשול באי ואן דיאמן מתאהבת בילדה אבוריג'ינית קטנה ומאמצת אותה. רצונה האמיתי היה לזכות בילד באהבתה של הילדה ולאהוב אותה, אבל אותם כבלים חברתיים ותודעתיים לא מאפשרים לה לקיים את רצונה הטבעי האמיתי והיא מסווה אותם בתואנת ניסוי חברתי ל"ביות" הילדה ניסוי שהסתיים בטרגדיה איומה לאם לילדה ולאב. במקביל מספר ריצ'רד פלניגן את סיפור חיו האישיים של הסופר צ'רלס דיקנס באנגליה.(החיבור בין שני הסיפורים שאוב עד כמה שהבנתי מדמיונו של הסופר אך רוב הפרטים מתאימים לביוגרפיה של דיקנס). גם בסיפור הזה כמיהה לאהבה כבלים, סבל ואכזבה. בספר מובעת הדעה שהפרא נבדל מאיש תרבות בזה שאינו משתלט על על תשוקותיו שהוא אמפולסיבי. פלניגן שואל בספר "האמנם"? והאם הנסיון ל"תרבת" את הפראים הוא נחוץ ומועיל להם לפרא ולמי שמחשיב עצמו תרבותי. הספר כתוב חזק ונוקב וללא רחמים. כשסיימתי לקרא הרגשתי בברור את הטלטלה.”

“תובנות:5 קטנות וגדולות עלילה: 4 מרתקת דמויות: 4 מוצגות במלוא יופיין/ כיעורן התקופה היא תחילת המאה ה 19, אנגליה נמצאת במלוא גדולתה, צ'רלס דיקנס כותב ומפרסם ספרי מופת, והעולם הלבן השבע פנוי לניסיונות. באי , ליד אוסטרליה, נערך ניסוי לתרבת שבט של אבאוריגינים. לשם כך עוקרים אותם מסביבתם הטבעית לאי מרוחק ומבודד, ועליהם מופקד לבן אנגלי שרואה בעבודתו שליחות, בראש וראשונה לנצר אותם וללמד אותם ערכים שהם לא בקשו והזמינו. בתוך קבוצה זו נמצאת מתינה, ילדה חיננית מלאת אנרגיה שבמבט ראשון היא האידאל למטרות הנאצלות של המושל ואשתו. וכמו שקורה, למתינה יש תובנות משלה ערכים שהביאה מהבית ודרך למידה שעליה גדלה. מערכות היחסים בין מתינה למשפחת המושל, ילידים האחרים, נפרשות בצורה מרתקת , ובעלת תפניות רבות. עד לקיצם כשהמושל נשלח לפקד על שתי אניות כדי לגלות מעבר בים הקרח הצפוני. במקביל נפרשים חייו, תסכוליו ואהבותיו של דיקנס. וכמו שמתאים לדיקנס, הניגוד שבין הצחנה של רחובות לונדון לאלו ה"מסודרים בחיים", עולה בסיפור. הסיום מחבר את מתינה ללונדון, ובמחשבה שלאחר הקריאה, ניתן לגלות כי נפרשה לפנינו עלילה בנוסח דיקנס. אין אנשים שמחים בספר ולכל אחד סיבותיו שלו. המסכנים ביותר הם שפני הניסוי שלא נשאלו אם להשתתף בו וקיבלו את הגזרות כחלק ממשוגותיו של האדם הלבן. אני משאיר לקרוא ולעקוב אחר מתינה , הדברים שהיא מעוררת בסביבתה וקורותיה. הספר מלא בתובנות. נתחיל ממכתמי הביטויים הזרועים בו לרוב. כך מתואר ריב במשפחת דיקנס: "הוא צעק על קייטי( אשתו), והיא צעקה בחזרה, ואז קתרין (בתו) צעקה, ואז נראה היה שכבר אי אפשר לדבר אלא רק לצעוק..." או המשפט על אידאליסט : " .. תומכיו אמרו שהוא אף פעם לא ישן, מבקריו גרסו שהוא לא התעורר". ולבסוף הניסוי "ההומני", בילידים לא צלח כי האדם הלבן לא התאמץ לממש את הכלל התלמודי: "חנוך לנער על פי דרכו". ספר המחבר את הפרט אל המשפחה ואל הכלל ומותיר את הקורא במחשבות והרהורים ממש כמו ספרי דיקנס”