שעון החול של חיי

מנעורי זכורה לי על קיר חדרי תמונה אחת בשחור לבן, תמונתו של פאבו נורמי הפיני, גיבור נעורי, אלוף ריצה אולימפי משנות העשרים. נורמי בעיצומה של תחרות, רץ בטור רצים צפוף, מעיף מבט לשעון העצר שבכף ידו, בוחן את הזמן והקצב, כמצב אובייקטיבי לחלוטין.

כך השעון שענדתי בידי, בהתחלה הוא היה אנלוגי ואחר כך דיגיטלי, עבורי הוא היה חזות הכל, אייקון לזמן מוחשי, באמצעותו כוונתי את חיי כרץ. פעם אחת הקצתי מבוהל מחלום, בו ראיתי את עצמי רץ כצללית על סף תהום, סביב גופי כרוכים חוטים שבריריים המחוברים למחוגיו של שעון.

עברו שנים ובריצה מכרעת אחת, גיליתי שתחושת הזמן מתהווה ממיקוד למקצבי הנפש הפנימיים. אם הרגשתי טוב, זאת לכאורה הייתה אינדיקציה לכך שאני יכול להגביר מהירות. אבל תתפלאו, לעתים במהירות מוגברת ומתוך הסבל הפיזי והנפשי, צמחה תחושת התרוממות רוח, שדחפה אותי למקצבים חדשים, פורצי גבולות, כאלו שהפתיעו אותי בשיא חדש. כך למדתי שתחושת הזמן ומקצביו הם סובייקטיביים לחלוטין, יש להם חוקים מתעתעים משלהם, אך הם הדבר האמתי.

אז מהו זמן, זאת חידה שממשיכה ללוות אותי כרץ חובב וכאדם סקרן. סוגיה אותה ניסו להסביר אמנים, סופרים וגם היסטוריונים העוסקים בנושא, לכן הנושא מרתק, כנקודת מפגש בין מדע לאמנות, בין אשליה למציאות, כל אחד מהתחומים מנסה לתת לזמן פרשנות משלו.

רשת הזמן, מסע להבנת הזמן והמציאות, של אלון הלפרין, נראה ספר מבטיח, כפועל יוצא לנקודת מבטו, חיבור בין פילוסופיה ופיזיקה, בניסיון לפענח את מסתורי הזמן, כפי שהם נתפסו על ידי האנושות במרוצת ההיסטוריה, החל מהעת העתיקה וכלה בתגליות המדעיות העדכניות של המאה העשרים ואחת, ניסיון נועז שבאופן אחר אפשר בקלות לכנות אותו כהיסטוריה של הזמן.

שם הספר עצמו מאתגר ומעורר עניין, מסע להבנת הזמן והמציאות, כפי שכותרת המשנה שלו מניחה. הלפרין, יוצא מנקודת מוצא שהזמן, הוא מושג חמקמק ופיקטיבי, באמצעותו אנחנו מנסים לתאר את אחד מיממדי החיים, יחד עם המרחב בו האדם מתקיים. הלפרין ממשיך, אם הזמן הוא מושג הכרחי לתיאור המציאות והוא אינו ברור, אז מהי בעצם המציאות?

הספר, מנסה להסביר מגוון רחב של מושגים, החל מאנטרופיה, המתארת סדר ואי סדר, חץ הזמן המנסה להגדיר את כיוון הזמן, המפץ הגדול, ממנו הכל התחיל, חורים שחורים וחורי תולעת, הפיזיקה של ניוטון המתארת עולם קבוע ויציב, ולעומתה הפיזיקה אותה הגדיר איינשטיין מחדש, בה תורת היחסות קובעת שהזמן שלנו הוא יחסי, ומכאן אנחנו שועטים לעבר הפיזיקה הקוונטית כאי וודאות, לעולמות מקבלים וגם למטרקיס, תחומים בהם עוסק המדע הבדיוני, מגוון נושאים מעניין.

הספר הזה, אמור להיות רב תחומי, למעשה הוא עוסק בעיקר בפסיקה ופילוסופיה, שני עולמות תוכן שונים העשויים ליצור ספר מלהיב. לספרים מסוג זה קיימת בעיה, הרף אותו הציב נח הררי לספרים מסוגם, היכולת להסביר דברים מסובכים, בצורה פשוטה ונגישה, אך באופן אלגנטי ולעיתים מרהיב.

רשת הזמן הרגיש לי בחלקו הראשון, כמו סיכום הרצאות של התלמיד הטוב ביותר בכיתה. הוא שיטתי, קפדני, לעתים הוא ברור וכתוב רהוט, אך יש חלקים שאני אישית הרגשתי שהלכתי לאיבוד. אין בו תחושה של חידוש, את רוב הדוגמאות או ההסברים הכרתי ממקום אחר. אך החלק הזה חיוני להבנת הגדרות הזמן הבעייתיות והלא פתורות כפי שעולות מהתיאוריות הפיזיקליות של המאה ה-20 וכבסיס לחלקו השני של הספר.

בחלק השני של הספר, הלפרין מנסח שאלה גדולה ומאתגרת, האם הזמן הוא מושג אובייקטיבי פיזיקלי, או מושג תודעתי פיקטיבי? על רקע תיאוריות ורעיונות חדשים, הכוללים את תורת הכאוס והמערכות המורכבות, הלפרין מציג כיוון אפשרי להגדרת הזמן, הגורסת שהיקום עצמו פועל כרשת וכמערכת מורכבת. נשמע מסובך, אך מרתק בתובנות שהוא מעניק לנו על מושג הזמן ועל האופן בו הזמן קשור בשאלה הגדולה, מהי בכלל מציאות הקיום שלנו, או מהו היקום?

אחרי שקראתי את הספר, אני יכול לחזור לאופן שבו אני מגדיר את הזמן שלי, אני עדיין משקים בבוקר, ויוצא לרוץ, עבורי זהו זמן איכות, שכולו רק שלי, אם כי שאלת האיכות קבלה לפתע משמעות חדשה, על רקע הדורבן המציק לי בכף רגלי, וגורם לי כאב ולהאט את הריצה באופן משמעותי, מה שגורם לי להבין שחץ הזמן מבחינתי פועל בכיוון אחד בלבד, מילדות לזקנה, בה אני מרגיש לעתים בבגידת הגוף. אירועים הגורמים לי לנסח את הזמן ומציאות חיי בצורה שונה ואחרת, המשלבת לתוך מרכיבי ההגדרה מושגים, כחמלה, השלמה, מתינות, לעצור את הקצב ומלחמה באותות הזמן. אני עוד אתגבר על הפציעה שלי ואמשיך לרוץ במרחבי השדות, כפות רגלי ימשיכו לרחף מעל שבילי העפר.

שעון החול של חיי

מנעורי זכורה לי על קיר חדרי תמונה אחת בשחור לבן, תמונתו של פאבו נורמי הפיני, גיבור נעורי, אלוף ריצה אולימפי משנות העשרים. נורמי בעיצומה של תחרות, רץ בטור רצים צפוף, מעיף מבט לשעון העצר שבכף ידו, בוחן את הזמן והקצב, כמצב אובייקטיבי לחלוטין.

כך השעון שענדתי בידי, בהתחלה הוא היה אנלוגי ואחר כך דיגיטלי, עבורי הוא היה חזות הכל, אייקון לזמן מוחשי, באמצעותו כוונתי את חיי כרץ. פעם אחת הקצתי מבוהל מחלום, בו ראיתי את עצמי רץ כצללית על סף תהום, סביב גופי כרוכים חוטים שבריריים המחוברים למחוגיו של שעון.

עברו שנים ובריצה מכרעת אחת, גיליתי שתחושת הזמן מתהווה ממיקוד למקצבי הנפש הפנימיים. אם הרגשתי טוב, זאת לכאורה הייתה אינדיקציה לכך שאני יכול להגביר מהירות. אבל תתפלאו, לעתים במהירות מוגברת ומתוך הסבל הפיזי והנפשי, צמחה תחושת התרוממות רוח, שדחפה אותי למקצבים חדשים, פורצי גבולות, כאלו שהפתיעו אותי בשיא חדש. כך למדתי שתחושת הזמן ומקצביו הם סובייקטיביים לחלוטין, יש להם חוקים מתעתעים משלהם, אך הם הדבר האמתי.

אז מהו זמן, זאת חידה שממשיכה ללוות אותי כרץ חובב וכאדם סקרן. סוגיה אותה ניסו להסביר אמנים, סופרים וגם היסטוריונים העוסקים בנושא, לכן הנושא מרתק, כנקודת מפגש בין מדע לאמנות, בין אשליה למציאות, כל אחד מהתחומים מנסה לתת לזמן פרשנות משלו.

רשת הזמן, מסע להבנת הזמן והמציאות, של אלון הלפרין, נראה ספר מבטיח, כפועל יוצא לנקודת מבטו, חיבור בין פילוסופיה ופיזיקה, בניסיון לפענח את מסתורי הזמן, כפי שהם נתפסו על ידי האנושות במרוצת ההיסטוריה, החל מהעת העתיקה וכלה בתגליות המדעיות העדכניות של המאה העשרים ואחת, ניסיון נועז שבאופן אחר אפשר בקלות לכנות אותו כהיסטוריה של הזמן.

שם הספר עצמו מאתגר ומעורר עניין, מסע להבנת הזמן והמציאות, כפי שכותרת המשנה שלו מניחה. הלפרין, יוצא מנקודת מוצא שהזמן, הוא מושג חמקמק ופיקטיבי, באמצעותו אנחנו מנסים לתאר את אחד מיממדי החיים, יחד עם המרחב בו האדם מתקיים. הלפרין ממשיך, אם הזמן הוא מושג הכרחי לתיאור המציאות והוא אינו ברור, אז מהי בעצם המציאות?

הספר, מנסה להסביר מגוון רחב של מושגים, החל מאנטרופיה, המתארת סדר ואי סדר, חץ הזמן המנסה להגדיר את כיוון הזמן, המפץ הגדול, ממנו הכל התחיל, חורים שחורים וחורי תולעת, הפיזיקה של ניוטון המתארת עולם קבוע ויציב, ולעומתה הפיזיקה אותה הגדיר איינשטיין מחדש, בה תורת היחסות קובעת שהזמן שלנו הוא יחסי, ומכאן אנחנו שועטים לעבר הפיזיקה הקוונטית כאי וודאות, לעולמות מקבלים וגם למטרקיס, תחומים בהם עוסק המדע הבדיוני, מגוון נושאים מעניין.

הספר הזה, אמור להיות רב תחומי, למעשה הוא עוסק בעיקר בפסיקה ופילוסופיה, שני עולמות תוכן שונים העשויים ליצור ספר מלהיב. לספרים מסוג זה קיימת בעיה, הרף אותו הציב נח הררי לספרים מסוגם, היכולת להסביר דברים מסובכים, בצורה פשוטה ונגישה, אך באופן אלגנטי ולעיתים מרהיב.

רשת הזמן הרגיש לי בחלקו הראשון, כמו סיכום הרצאות של התלמיד הטוב ביותר בכיתה. הוא שיטתי, קפדני, לעתים הוא ברור וכתוב רהוט, אך יש חלקים שאני אישית הרגשתי שהלכתי לאיבוד. אין בו תחושה של חידוש, את רוב הדוגמאות או ההסברים הכרתי ממקום אחר. אך החלק הזה חיוני להבנת הגדרות הזמן הבעייתיות והלא פתורות כפי שעולות מהתיאוריות הפיזיקליות של המאה ה-20 וכבסיס לחלקו השני של הספר.

בחלק השני של הספר, הלפרין מנסח שאלה גדולה ומאתגרת, האם הזמן הוא מושג אובייקטיבי פיזיקלי, או מושג תודעתי פיקטיבי? על רקע תיאוריות ורעיונות חדשים, הכוללים את תורת הכאוס והמערכות המורכבות, הלפרין מציג כיוון אפשרי להגדרת הזמן, הגורסת שהיקום עצמו פועל כרשת וכמערכת מורכבת. נשמע מסובך, אך מרתק בתובנות שהוא מעניק לנו על מושג הזמן ועל האופן בו הזמן קשור בשאלה הגדולה, מהי בכלל מציאות הקיום שלנו, או מהו היקום?

אחרי שקראתי את הספר, אני יכול לחזור לאופן שבו אני מגדיר את הזמן שלי, אני עדיין משקים בבוקר, ויוצא לרוץ, עבורי זהו זמן איכות, שכולו רק שלי, אם כי שאלת האיכות קבלה לפתע משמעות חדשה, על רקע הדורבן המציק לי בכף רגלי, וגורם לי כאב ולהאט את הריצה באופן משמעותי, מה שגורם לי להבין שחץ הזמן מבחינתי פועל בכיוון אחד בלבד, מילדות לזקנה, בה אני מרגיש לעתים בבגידת הגוף. אירועים הגורמים לי לנסח את הזמן ומציאות חיי בצורה שונה ואחרת, המשלבת לתוך מרכיבי ההגדרה מושגים, כחמלה, השלמה, מתינות, לעצור את הקצב ומלחמה באותות הזמן. אני עוד אתגבר על הפציעה שלי ואמשיך לרוץ במרחבי השדות, כפות רגלי ימשיכו לרחף מעל שבילי העפר.