למה אני קוראת מדע בדיוני? קצת כדי להתענג על רעיונות מדעיים וטכנלוגיים שטרם הגיעו לידי מימוש כמו מעבר בעל חלל, נסיעה בזמן ושיבוט עוברים. והרבה כדי לבחון את ההתנהלות האנושית במקרי קיצון לאחר מעבר בעל חלל, מסע בזמן או בהנתן שיבוט עוברים. בעולם העתידני שבו חיה לורה ובסטר יש רובוטים אוספי אשפה שבאים לקול קריאה, ובתים שצומחים מתוך הים עשויים מחול ממוצק. לא קוראים עליהם הרבה בספר. מוזכרים כבדרך אגב, ואחר כך מושלכים לצידי העלילה ככלי אין חפץ בו. כמו כן יש בעולם שלה רשת נתונים כלל עולמית, שעון מופלא שמתחבר לרשת הזאת, ומכוניות אוטונומיות. על הפלאים האלה קוראים בלי סוף. אם זה לא יותר מדי מרגש אתכם, זה רק בגלל שאתם כבר חלק מהעתיד של לורה, וברוס סטרלינג לא ידע את זה.
הספר תורגם בשנת 1993. לא כתוב עליו מתי הוא נכתב, אבל אני מניחה שבשנה הזאת או לפניה. בשנת 1993 היה אינטרנט. מזמזם לו עם מודמים שעולים על קו הטלפון, מוריד מעט דפים בהרבה דקות יקרות מאוד, ומשמש בעיקר גיקים מחשביסטיים יודעי ח"ן. מה ידעתי בשנת 1993 על הרשת? כלום בריבוע. רק בשנת 1995 התחלתי קורס אקדמי בשם "האינטרנט ושימושיו" ולמדתי מה זה דפדפן ואיך שולחים מייל. יש משהו קצת פתטי בספר מדע בדיוני שמתיישן. הוא לא אמור. הוא אמור תמיד להיות עתידני ולספר לנו דברים שאנחנו לא יודעים על עצמינו ועל העולם.
אבל נניח לטכנולוגיה, כי היא באמת לא העיקר בספר של סטרלינג. העולם שבו חיה לורה ובסטר, עם בעלה דיוויד הוא עולם נטול איום גרעיני, וכמו כן נטול נפט, וכנראה גם נטול אנרגיה גרעינית. אם כי לא הצלחתי לפענח את זה עד הסוף, כלומר מה באמת נותן להם אנרגיה. היות ואין איומי מלחמה, אומרת-נוזפת לורה לאמה, הדור הנוכחי, של ראשית האלף השלישי, פנוי יותר מקודמיו כדי לטפל בבעיות ארוכות הטווח של האנושות. אלה רק בני החמישים והשישים שלא ממש יודעים מה לעשות עם כל הפנאי ותוחלת החיים שנפלו עליהם פתאום. מבנה החברה גם הוא שונה, ובמקום מדינות, או במקביל אליהן ישנם תאגידים. לורה ודיוויד אמנם מתגוררים בטקסס, אבל הם לא אזרחי ארה"ב אלא חברי תאגיד. התאגיד הוא חברה כלכלית שמאגדת עובדים, סליחה, עמיתים, במין אוטופיה סוציאליסטית של "אין לנו עובדים, יש דברים שצריך לעשות ואנשים שעושים אותם". דיוויד ולורה למשל מנהלים בית הארחה, שמשמש לפגישות חשאיות ופומביות של עובדי התאגיד, בנקאים ושאר אורחים חשובים.
את האוטופיה המשפחתית-תאגידית סודקת טרגדיה. במהלך ועידת פסגה בין בנקאים ושודדי נתונים שנערכת בין הקירות הדיסקרטיים של בית ההארחה, מתבצעת התנקשות באורח תושב גרנדה הנחשלת, ועולמה של לורה נסדק כליל. מכאן ואילך עובר הספר אל עלילותיה של לורה בגרנדה, סינגפור ושאר מקומות. בהתחלה דיוויד מלווה אותה, אבל אחר כך הוא וותר והיא מתעקשת, גיבורה עשוייה ללא חת שמנסה להציל את העולם, נעה בין אקטיביות מפעימה ובין פסיביות מתגלגלת. ולקורא לא ממש ברור על מה ולמה, ומה קורה בעולם ועל מה הספר הזה בכלל.
למה אני קוראת ספר מדע בדיוני? בשביל העלילה. אבל גם בשביל התמה, הנושא מאחורי הקלעים שמגלגל את העלילה קדימה. ובספר הזה לא ברור מה הוא: האם הנושא הוא חיכוך בין דורות, או שמא דיון קפיטליסטי-סוציאליסטי, אולי המחבר בא לדון במקומו של שלטון גלובלי בעולם שיש בו תקשורת נתונים מפותחת, ואולי מדבר על התפתחויות חברתיות בעולם פוסט-גרעיני ופוסט תעשייתי. הכל אולי, ושום דבר לא ברור למעשה. אפשר לוותר. בקלות.
