היה ברור שלא אצליח להתאפק יותר מדי.
החדש של מאיה ערד היה במרחק כמה הקשות בסמארטפון. בלי לצאת מהבית, בלי לחכות בתור בדואר. לוחצים - והוא אצלי.
אז כן, חיכיתי למבצע...
וקניתי בשניה שהוא הגיע.
ואם כל זה נשמע לכם כמו קידום מכירות לאפליקציית עברית, זה בדיוק להפך.
ממכר בטירוף, אל תיכנסו לזה בכלל.
***
משום מה, חשבתי שמדובר ברומן.
התקציר מספר על שלוש נשים שונות, ונותן תקציר לסיפורה של כל אחת מהן. אבל מכיוון שלא נכתב בפירוש שמדובר בשלושה סיפורים, הנחתי שסיפוריהן משתלבים איכשהו.
אז המשפט הבא מוגש כשירות לציבור: הם לא.
לא מדובר ברומן אלא בספר שמכיל שלוש נובלות.
שזה לא באמת משנה, כי זאת מאיה ערד ואני רוצה לקרוא כך או כך... וזה כן קצת משנה כי ציפיתי לרומן, ציפיתי ליותר עומק, יותר סיבוך, יותר התעמקות, יותר אורך נשימה.
באופן אירוני, העובדה שמדובר בשלושה סיפורים גורמת לי דווקא להאריך, כי אני רוצה לדבר על כל אחד מהם בנפרד.
ומי שנפרד מהביקורת כבר כאן...
אז ספוילר לשורה האחרונה: תקראו. זהו, עכשיו אתם יכולים ללכת.
ואם כבר ספוילרים - אז ככל הנראה יהיה כמה.
***
הסיפור הראשון, המורה לעברית, הוא סיפור אקטואלי. על רקע תנועת ה-BDS, ההסתייגות מישראל שהולכת וגוברת בקרב חוגים אמריקאיים ליברלים-דמוקרטיים, מגיעה שורת הפתיחה של הסיפור: it wasn't a very good time for Hebrew.
אכן. זו גם לא תקופה מוצלחת כל כך למורה הותיקה לעברית, אילנה. ישראלית במקור, נשואה לאמריקאי, מלמדת עברית באוניברסיטה. ההרשמה לשיעורים שלה הולכת ויורדת, והפרופסור החדש לספרות עברית הוא לא מה שהיא ציפתה לו.
הניגוד בין אילנה לבין פרופסור ברגר-הררי, הוא הניגוד בין הדורות. אילנה הגיעה לארה"ב כשהמושג רילוקיישן טרם חלחל לשפה העברית. היא היתה חלק מקהילת ישראלים קטנה, שחבריה נצמדו זה לזה בתחושה של "אנחנו נגד העולם", למרות שלמעשה, ישראלים היו די פופולריים בארה"ב באותה התקופה.
יועד ברגר-הררי משתייך לדור אחר, ול-team אחר. אצלו זה "אנחנו נגד ישראל" ואין לו שום כוונה להפגין סולידריות ישראלית דביקה משום צורה ועם שום קהילה יהודית או ישראלית.
מאיה ערד מצליחה לתאר את הקונפליקט מבלי לנקוט צד. כשכבר יתקיים ויכוח פוליטי, הוא יורכב מסיסמאות קלושות, הד עמום לדעות אמיתיות שנחצבו בסלע וכבר מזמן אין סיכוי שישתנו.
נכון, בקריאה ראשונית ניתן לחשוב שלבה של ערד נוטה דווקא לאילנה. יועד ברגר-הררי הנושא שם כפול מתוך מה שהוא מכנה "שלילת-שלילת הגלות" ושמחקרו בספרות עברית עוסק בכתביו של לא פחות מאשר היידגר, הוא דמות מתנשאת ולא חברותית, עושה רושם של כמעט קריקטורה מה שעוזר לנו להזדהות עם אילנה, שהסיפור מסופר מנקודת מבטה.
ואז מגיע הסיום האירוני.
"ממילא זה לא זמן טוב לעברית" הוא המשפט החותם את הסיפור. תרגום למשפט הפותח, תרגום שיש בו השלמה והרמת ידיים.
ערד אמנם לא מרסקת את הגיבורה שלה בסוף הסיפור. אילנה מפסידה במערכה אחת, אבל לצד הדלת שנטרקת בפניה, נפתח לה חלון בתחום אחר.
בכל זאת, בתחום העיקרי שבו מתרכז הסיפור, כפי שאפשר להבין משמו: "המורה לעברית", תחום העברית, הקשר לישראל, שם אילנה נוחלת מפלה.
אני לא מתכוונת למפלה במאבק הכוחות בינה לבין הפרופסור, מאבק שסופו ידוע מראש (הרי אמרתי שהסיפור אקטואלי). אני מתכוונת לשיקוף שהסיום האירוני הזה נותן לנו, על החיים של אילנה עצמה.
אילנה בוחרת בסוף הסיפור לכתוב את סיפור חייה באנגלית. אם תכתוב בעברית - לא יהיה מי שיקרא.
אילנה, שמביטה בעין ביקורתית כל כך על יועד, הרי בעצמה עזבה את ישראל. זה נחמד שהיא מלמדת עברית, מנסה לחבר את התלמידים למורשת ולתרבות הישראלית, וחוגגת יום העצמאות עם ביסלי ובמבה. אבל איזו זכות יש לה, בעצם, לבקר את יועד על הפניית העורף שלו לישראל?
היא, שכל החיים לימדה עברית, ניסתה להנחיל את השפה והתרבות, נכנעת ועוברת לאנגלית.
היא, ולא יועד, היתה הראשונה לחתוך הקשר בינה לבין העברית, כשפה וכסמל.
***
"אני שמחה שנשארת איתו שנה בבית. לא רציתי להגיד לך לפני, אבל עם הגדולים שלך הרגשתי שחזרת לעבודה מהר מדי" כך אמרה לי חמותי בסיום שנת הלידה שלי, כאשר לקחנו חופשה משפחתית של חודש וטסנו אליהם, לארה"ב.
זה היה ביוני. לפני היו חודשיים כיפיים אך מאתגרים עם כל ארבעת הילדים בבית, ואחר כך - חזרה לעבודה, ומעבר לתפקיד חדש.
חיכיתי למעבר הזה, וגם חששתי ממנו. יצאתי לחופשת לידה בעיצומו של משבר מקצועי וקיויתי שעם המעבר אצליח להתחיל מחדש. שהפעם יהיה יותר טוב.
"אני לא יודעת למה למדת מחשבים" אמרה חמותי "בעיני את בכלל טיפוס הומני".
התאפקתי ולא שאלתי אותה על איזה בסיס בדיוק היא יכולה להעריך כך את אישיותי. על בסיס שיחות הנפש המגומגמות שאנחנו מנהלות באנגלית פעם בשנה וחצי-שנתיים?
אם תשאלו את חמותי, היא ככל הנראה תגיד שהיא מופת של איפוק והימנעות מהתערבות.
אם תשאלו אותי, כנראה שתקבלו תשובה מעט שונה. אבל רק מעט. כי לפעמים היא אולי מתערבת איפה שהיה עדיף שלא, אבל אני יודעת שעל כל פעם כזאת יש לפחות חמש שבהן היה לה מה לומר, והיא לא אמרה.
בכלל, כשנפגשים רק פעם בשנתיים, קשה להתלונן על מעורבות יתר.
מצד שני, לפעמים דווקא במפגשים האלו - יש ניסיון להשלים בבת אחת את כל החסך.
להמטיר על הילדים שאלות בשפה שהם בקושי מבינים, במבטא שהם לא מבינים בכלל, בלי לחכות בסבלנות עד שיסיימו להרכיב תשובה מהוססת, במבטא ישראלי כבד, לשאלה הראשונה שכבר נשכחה ונעלמה בין רסיסי האנגלית השבורים שמתפזרים בחדר.
לנסות למצוא נחמה בתינוק או הפעוט, שהתקשורת איתו אינה נזקקת למילים, אך אבוי, דווקא הוא מסתתר מאחורי החצאית של אמא. מתבייש.
הסיפור השני בספר מספר על אשה בודדה שנוסעת, לראשונה בחייה, לבקר את בנה היחיד ואת כלתה בארה"ב. לפגוש את נכדה היחיד.
ולמרות ההזדהות שהייתי אמורה אולי להרגיש, הרגשתי בעיקר דחיה.
נכון, יש בסיפור הזה את המרכיבים של כל כך הרבה טרגדיות: אף אחד לא אשם. כולם צודקים.
הם - באמצע משבר זוגי, המצב הכלכלי לא מזהיר. עובדים קשה. אין להם זמן לטוס לארץ, ועוד עם תינוק. אין להם זמן לטפל בקשישה שהתנחלה בביתם בלי לבקש או לשאול.
היא - מנסה מאוד להתאפק, לא לשאול, לא להתערב, אבל לעזאזל, היא מנסה להשלים כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. הכל זר לה, הכל מוזר ואחר, אז היא שואלת. מנסה להבין, מוודאת.
בפועל, היא נודניקית. מתערבת. מבקרת. גם אם היא לא יודעת שהיא כזו.
אבל לא הזדהתי. לא יכולתי.
כי, אתם מבינים, חמותי ואני מאוד מאוד מנסות.
מפרידים בינינו פערי דורות, תרבות, שפה, דת. האוקיינוס.
לפעמים אנחנו צריכות ללכת קצת על קצות האצבעות.
ואנחנו כל כך משתדלות.
ובסופו של דבר, זה עובד. יש לנו מערכת יחסים טובה. אנחנו מדברות. מקשיבות. מנסות להתגמש ולבוא אחת לקראת השניה. לפרגן אחת לשניה.
אנחנו חולקות אהבה משותפת לאיש שהיא גידלה, שאני נישאתי לו. לילדים שלנו, הנכדים שלה.
שתינו יודעות להעריך את התרומה של כל אחת מאיתנו למה שהוא היום המשפחה שלי, המשפחה שלנו.
בסיפור הזה, אף אחד לא מנסה. לא באמת.
האדישות של יורי ומיה לאמו/חמותה העציבה אותי.
אם בסיפור הראשון ובסיפור האחרון היה נראה שמאיה ערד הפשירה מעט, שש בה יותר חמלה לדמויות שלה ממה שהפגינה בספרים הקודמים, בסיפור הזה זו שוב חזרנו לדמויות לא נעימות. אנושיות מאוד, מדי פעם אפילו מעוררות אמפתיה, אבל לא מספיק.
אין בסיפור הזה טוויסט, אין שינוי, אין התרה.
גם רגע החסד שבסופו, לא מצליח לפוגג את האוירה הלא נעימה.
***
עם הסיפור השלישי, לעומת זאת, הזדהתי קצת יותר מדי.
סיפורה של אם שצופה מהצד בבתה הדחויה חברתית.
צפיה בילד שמשחזר את הילדות שלך, במקום לפרוש כנפיים ולהמריא רחוק יותר.
מה עשית לא נכון, מה היית אמורה לעשות אחרת, איך אפשר לתקן?
המהלכים שעושה האם בסיפור הזה הם קיצוניים עד כדי חוסר סבירות.
אבל המצוקה שעומדת בבסיסם אמיתית כל כך.
ולא, אין נחמה בילד השני, שהוא חיה חברתית, זה לא להאמין, מאיפה הוא בכלל ירש את זה.
הוא רק מדגיש יותר את הקושי של הילד שלא.
אז נכון, הסיפור הוא על ילדה בדיל הטיפשעשרה הבעייתי, הסיפור הוא על סיטואציה חברתית קשה.
לא חוויתי את זה. לא בדיוק את זה. לא כך.
זה לא משנה.
הפעם ההיא שבה הילד חזר מהגן ואמר שאין לו עם מי לשחק.
הפעם ההיא שבה ראית את שני החברים הכי טובים שלו הולכים ביחד אחרי שהוא התקשר לשניהם ושניהם אמרו שהם לא יכולים היום.
הפעם ההיא שבה העליבו אותו בכיתה.
התובנות שהאם לומדת על עצמה במהלך הסיפור אינן מפתיעות או חדשניות, אבל מודגמות היטב בסיפור.
קשיי ההורות למתבגרים, קשיי ההורות מול מצוקה של הילד, הנדנדה הרגשית שאנחנו לפעמים נכנסים אליה יחד עם הילדים שלנו, לא מצליחים להישאר לעמוד בחוץ, להיות עמוד התמך שאסור לו להתנדנד, כי רק הוא מבטיח שבסופו של דבר הנדנדה לא תצנח. לא תקרוס.
כל אלו מסופרים היטב, ברגישות, בחמלה.
ואם היה לי קשה לקרוא, ואם מדי פעם רציתי לעצום עיניים ולקפוץ ישר לסוף... זה רק אומר שהכל נכון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
