לפני כחודשיים חזרנו מטיול בארצות הבלקן, במהלך הטיול הזכירו, לא אחת, המקומיות את שנאתן הרבה לסובייטים, אז מבחינה זו הספר הגיע אלי בעיתוי המתאים. סיפור המחנות, לא חידש לי הרבה. בתקופתו של סטלין מליוני אדם נשלחו למחנות עבודה, נרצחו, הוגלו, או פשוט נעלמו.
הספר קריא מאד, לא ארוך מדי ובסך הכל די מעניין.
מה שהפריע לי בספר זה הסוף שלו. אחרי חוויות הקשות אותן עוברת הגיבורה המספרת מגיע סוף טוב. הבעיה בספר שהסיפור לא מלא וסגור, בין הסיפור לסוף יש תחושה שחסר פרק שלם.
הספור מתחיל במשפחה מלומדת, נורמטיבית שנשלחת למחנות. תאור החיים במחנות. במחנות פוגשת הנערה נער, הנסיבות מפרידות ביניהם...ואז מגיע הסוף - הם מתחתנים וחיים באושר וכו'. כיצד הצליחו למצא אחד את השניה? - לא ידוע ולא ברור!
אז, מבחינה הסטורית, יש חשיבות לספור. מבחינה ספרותית? הספר לוקה בחסר.
בסך הכל, עבורי, הספר היה קריא וסיפוק יומיים של אקסקפיזם (שזה גם משהו).

ספר נוגע ללב, מרגש מאד וככתוב בצורה נהדרת. לדעתי כל המחמאות מגיעות לספר בצדק.
זהו סיפורה של לינה, ציירת מוכשרת, ילדה בת 16 שביום בהיר דופקים על דלת ביתה בליטא אנשי הנ.ק.וו.ד ולקחים אותה את אמה ואת אחיה למסע קשה שמסתיים בקור העז שבסיביר, מעבר לחוג הארקטי.
הגירוש ההמוני שבוצע על ידי יוסף סטלין היה אכזרי באופן יוצא מן הכלל ורבים מהמגורשים לא שרדו, עקב ירי של החיילים הרוסים,מחלות,קור ורעב.
יחד עם זה זהו סיפור של אופטימיות, אחווה אנושית וכוח הישרדות יוצא דופן.
לסיכום - נהניתי מאד.

בשנת 1941 פורצים לביתם של משפחת וילקאס בקובנה שבליטא קצינים מהמשטר הסובייטי.
לוקחים את המשפחה ואיתם עוד אנשים חפים מפשע הטוענים שהם מתנגדי המשטר ומעלים אותם לקרונות רכבת למקום לא ידוע.
המסע הכבד והייסורים שעוברת המשפחה וכל אותם האנשים שאיתם מתוארים דרך עיניה של לינה וילקאס בת החמש עשרה, לינה היא ציירת מוכשרת שלאורך כל המסע היא מתארת את הכל על ידי הציור, הציור נותן לה את הכוח להמשיך ולהחזיק במסע הקשה.
ספר מרגש וקולח.

אני גרה באנגליה ולקראת יום השואה רציתי להתייחד עם הנושא ולצלול לתוכו עוד טיפה.
אני אוהבת להתעסק בשואה, משפחתם של שני סביי נספו ברובם בשואה ואני אוהבת לחטט בפצעים שכבר הגלידו כי זה מעניק לי תחושה שאני לא שוכחת ואני אף דואגת לזכור.

הספר עצמו מתאר את השואה דווקא לא מעיניים יהודיות אלא מעיניהם של מתנגדי המשטר הסובייטי בליטא.
הסיפור עצמו מביא את הכאב ואת סיפורה של המשפחה וכיצד מפנים אותם מביתם ואת שעובר עליהם במחנות.
אני חושבת שהספר הזה חשוב לא בגלל שהוא מביא סיפור שלא נשמע, אלא מפני שהוא מראה לנו, היהודים, כיצד לא היינו הקורבן היחידי במלחמה הזאת. רובנו יודעים עובדה זו, אך מעטים מאיתנו קראו זו בספר או ראו סרט על השואה מנקודת מבט אחרת.

הספר נחמד מאוד, מרגיש קצת בלתי גמור בסופו, אבל אולי זה פשוט טעם של עוד.

קיץ בלתי מנוצח - רותה ספטיס
ילד 44 - טום רוב סמית
הנאום הסודי - טום רוב סמית

ברצוני להמליץ על שלושה ספרים כ"חובה לקריאה". מאחר ולספרים אלו ישנם מספר נושאים משותפים מהתקופות האפלות בהיסטוריה, הם מומלצים לקריאה לפי סדר רישומם הנ"ל:
התקופה – תחילת שנות 1940 במשך מעל 10 שנים
המדינה – רוסיה וליטא
השלטון – סובייטי, קומוניסטי
השליט – סטלין ואחריו ניקיטה חרוצ'וב
הזרוע השליטה – נ.ק.וו.ד.

"וושינגטון פוסט" כתב על ספרה של ספטיס "מעטים הם הספרים שכתובים יפה, מעטים עוד יותר ניתן להגדיר כספרים חשובים; הרומן הזה הוא גם יפה וגם חשוב." אני מחזקת את חוות הדעת ומוסיפה לאותו ז'אנר את שני הספרים של רוב סמיט שניתן להגדירם כ"חובה לקריאה".

חובה לדעת לאן הגיעו השליטים במעשיהם כדי לשלוט ולחלוש על מדינות ועל אזרחי מדינתם והמדינות הכבושות על ידם. חובה לדעת כיצד "טיפלו" במתנגדי המשטר בתקופת סטלין, או כיצד טופלו על ידי חרוצ'וב משתפי פעולה עם סטלין. בכל המקרים האדם איבד צלם אנוש. בכל המקרים הכוח והאכזריות קבעו את דרך השליטה.

טום רוב סמית הינו סופר ותסריטאי אנגלי. כתב את הטרילוגיה הפותח ב"ילד 44", ספר ההמשך "הנאום הסודי" והשלישי – "סוכן מס' 6". כן כתב את "החווה". כל ספריו זכו להצלחה בינלאומית ותורגמו לשפות רבות.

רותה ספטיס כתבה את ספר הביכורים שלה "קיץ בלתי מנוצח", בו הצליחה להנציח את האירועים הקשים מנשוא, מנקודת מבטה של נערה בת חמש עשרה. הספר היה לרב מכר בינלאומי ותורגם לשפות רבות.

לינה וילקאס, נערה בת 16 מספרת את המסע שעוברת עם אמה ואחיה הקטן כל הדרך מקובנה שבליטא ועד סיביר, לאחר שנלקחו בידי קציני נ-ק-וו-ד, בשל שהוגדרו על ידי הכובשים הסובייטים כמתנגדי המשטר. לאורך כל המסע היא מתעדת אותו באמצעות ציור.

אהבתי את הספר, הוא כתוב בצורה מדהימה מנקודת מבטה של נערה שהיא בסך הכל בת 16, אבל מאוד חכמה ובוגרת לגילה.

יום אחת גיבורת הספר בת ה 16 נגררת עם בני משפחתה למחנה עבודה.
בבת אחת כל החיים המוכרים לה נהפכים לזכרון רחוק ומטרתה אחת לנגד ענייה,
לשרוד את החורף ולהשאר בחיים.

הסיפור כתוב בפרקים מאד קצרים שמתארים את העלילה של המשפחה מנקודת ראות של הנערה,
ומשלב בתוכו זכרונות מהעבר הקסום מול ההווה הקודר.

מומלץ מאד.

מצמרר, מצמרר, מצמרר, נושא קשה ומדכא. עוד עדות של אכזריות בלי גבול של המין האנושי.
אבל בכשרון נדיר, מצליחה הסופרת לגלגל את העלילה בצורה קלה לקריאה, שפה פשוטה עם מינימום חפירות.
פה ושם בתוך הזוועה והיאוש, פורצת לה קרן אור קטנה של תקווה מבין העננים העכורים.
המשפטים קצרים, פסקאות קצרות ופרקים קצרים עם מעברים הגיוניים בינהם.
אני לא קורא מהר, אבל חיסלתי את 300+ העמודים בשלושה ערבים.

קצת ביקורת בכל זאת.
התאכזבתי קצת מהדרך שבה הביאה הסופרת את סוף הסיפור. הייתה חסרה לי חולייה שלטעמי הייתה חשובה מאוד.

לסיכום
איני יכול לומר שזהו ספר נעים לקריאה, אבל בכל זאת קראתי אותי בשקיקה. אנחנו שקועים מאד בשואה שעברה על עמינו ומצפים מאחרים שיכירו אותה גם הם. אולי בשל כך, מי הראוי שגם אנחנו נכיר בסבלם של אחרים. זה נכון לגבי הסבל של עמי הרפובליקות הבלטיות תחת שילטון סטאלין, המתואר בספר זה, או סבלם של הרוסים בלנינגרד בזמן המצור של הצבא הנאצי (ראה" פרש הברונזה, פאולינה סימונס).

ספר מקסים, נקרא בנשימה עצורה. מהרגע שהתחלתי לקרוא הייתי מרותקת לספר ולא רציתי שייגמר. חשוב לציין שהספר עצוב מאוד התיאורים קשים עד מאוד, אבל בכל זאת מאוד מומלץ.