ביקורת ספרותית על שטוקהולם מאת נעה ידלין

---

יש לי קרוב משפחה שבאופן עקרוני לא קורא ספרות מקור ואני תוהה תמיד ביני לביני מה גורם לבנאדם לוותר על חלק מהזהות שלו ועל נופי ילדותו. אז נניח שאפשר לא לאהוב סוגה כזו או אחרת, אני למשל לא אוהבת מדע בדיוני, שיהיה ישראלי או מתורגם לגמרי לא משנה, אני פשוט לא אוהבת, או ספרי מתח, וזה בסדר, מדוע שנאהב את כל מה שקיים, אבל לוותר על ספרות מקורית ישראלית, להטיל עליה ווטו באופן גורף, בלי לתרץ את הגחמה הזו במידה שתסבר את הדעת, הרי בוודאות יש לכך השלכות וסיבות נוספות כי זה כאילו לומר לעצמך נניח- אני לא משייך את עצמי לכאן, שיש בזה במילים אחרות קורטוב של זרות וניכור– עקירת שורשים מכוונת, כמו אלו שנולדו כאן ובחרו או התגלגלו מסיבה כזו או אחרת למגורים בניכר וממלמלים לעצמם כבר את ההמנון של אותה המדינה.

בקיצור למה אני כותבת על כך כי בכל פעם שאני קוראת ספרות ישראלית טובה פחות או טובה יותר, אני חושבת על הקרוב שלי, שהפריד את הגוף מהנפש ועל מה שהוא מפסיד, ואני מנסה להבין את ההיגיון שבחוסר ההיגיון שלו ...

טוב,
בקיצור,
נועה ידלין כותבת הכי ישראלי שאפשר.
את החוצפה הישראלית אתם וודאי מכירים, את ה"יאללה ביי" גם כן, ואת ה"חבל"ז", ואת "הכל דבש", (את הפרשנות שלהם כמובן לוו דווקא את הביטויים) ואת ה"כולם מכירים את כולם ומתערבבים בכולם", וככה זה אצלה. צפוף, פטפטני, פולשני, כל מילה היא משפט בפני עצמו, זה כאילו זורקים את הקורא בתוך מעגל צפוף של המפזזים בריקודיי עם, או קבוצת שירה בציבור, או במסיבה של חברים שחלקם הם חברים מילדות החלק הנוסף הם רק שכנים טובים והאחרים הם כאלו שבאו עם חבר (חבר מביא חבר), ולך תסתדר איתם (על משקל השיר - לך תתרגל איתה...) וכל הזמן אתה שואל את עצמך "זה שעולה או זה שיורד", אני לא בדיוק שמעתי/הבנתי, ואני רק רציתי לדעת לא יותר...
בקיצור ,
הספרים שלה נועדו להזכיר לכל מי שבילה זמן רב מדי בין הדפים המתורגמים של כותבי השפות הזרות, שיש לנו ארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם, ויותר קשה מיום ליום, ואומנם צפוף בה, ורועש בה, ומסוכן בה, ולפעמים נמאס לנו ממנה, אבל היא שלנו, ואיך שלא יהיה ומה שלא נעשה, אחרי רבע שעה ולא יותר אנחנו לעד נרגיש כבר בבית, בין אם בתוך מסיבה זרה שנדחפנו אליה, או בין התווים של השרים- אפילו אם נזייף, או בין הרוקדים- גם אם יסתבכו לנו הרגליים, ונסחף לתוך האווירה ואחרי זמן קצר נגלה אפילו שזה שעומד מולנו או לצדנו, או זה שמפריע כל הזמן, ומסתיר לנו, הוא השכן של מי שלמד אתנו, או הבן אחותו של הגיסה של אשתו הראשונה של החבר הטוב שהיה לנו פעם, לפני עשרים שנה ...ואולי אפילו יותר, כי ככה זה גם להיות ישראלי מה לעשות... ח חה ח ה

ועוד לא אמרתי, שהספרות הישראלית שלנו, היא לגמרי אותנטית ומצוינת !!!!

אז "מה היה לנו שם בקיצור " כמו שאומרים הגששים ?
ראשית כתיבה ראליסטית נוקבת, זה בטוח, שדורשת לשתות הרבה מים אחרי כל איקס דפים או לתרגל נשימות מדיטטיביות, כדי להוריד את הגודש ולרווח ולהשאיר מקום לבא אחריו ,והיה לנו שם את זוהרה- זו שכותבת זיכרונות לאנשים, ואת אבישי שנמצא מת בדירתו שהיה מועמד מוביל לזכייה בפרס נובל, ועוד שלשה חברים יהודה עמוס ונילי -שלו שלה של עצמם, שמתארגנים ביחד ולחוד לקראת קבורתו של המת . והרבה מאוד מניעים מהסוג הסמוי ...
וקנאה
ואהבה
ותחרות
והמון מחשבות על החיים ועל המוות ברמה של שחקני מטקות שולחן שמצליחים לפעמים לגרום לסחרחורת ....
וכך אני בוחרת לסכם את הסקירה הזו : עם השיר שכבר ציינתי, שמאפיין במשהו את האווירה של הספר . "אז היא אמרה לו, והוא אמר לה, והיא אמרה לו והוא אמר לה...")


"לך תתרגל איתה" - אתי אנקרי

הוא אמר לי:
"איתך אני משתגע, איתה אני רגיל"
אז אמרתי לו
והוא אמר לי,
אני אמרתי לו
והוא אמר לי,
מה אמרתי לו-
כשהוא אמר לי?
אמרתי לו:
"לך תתרגל איתה "

"לך תכבה איתה כל דבר בוער
אני כבר אשתגע עם מישהו אחר"

הוא אמר לי:
"א"
והוא אמר לי:
"אה"
והוא אמר לי:
"תראי זה לא בדיוק זה",
זה.."
והוא אמר לי
ואני אמרתי לו,

הוא אמר לי
ואני אמרתי לו,
מה אמרתי לו-
כשהוא אמר לי?
אמרתי לו:
"לך תתרגל איתה"

תשב איתה בסלון
תראו ביחד סרטים מצוירים,
תהייה לכם פיליפינית חביבה
שתלחץ על כפתורים
יהיו לך המון קסטות מסודרות על מדפים
ואז היא תגיד לך:
"ממוש, החודש לא צריך להידחק
אבא כבר חתם על הצ'ק"
ותהייה רגוע.

"לך תכבה איתה כל דבר בוער
אני כבר אשתגע עם מישהו אחר"

לך תתרגל, תשתדל, תתגלגל, תגדל
לך תתרגל איתה."

מה אתה הולך?

» ביקורות נוספות של אירית פריד
» ביקורות נוספות על שטוקהולם