#
לפני כמה שנים ראיתי סרט בריטי על כפרי סקוטי החי בכפר הררי נידח, עם מספר דו-ספרתי של תושבים, שזכה בלוטו ומת לפני שידע את זה. לא זוכרת את הפרטים אבל אני זוכרת שחבריו מהכפר מנסים לעשות הכל כדי שלא יוודע שהוא כבר ז"ל ושחברת הפיס תשלם את הזכייה, בה יתחלקו כל אלה שיודעים את הסוד, כלומר כל התושבים. אני זוכרת שהיו שם קטעים שהצחיקו אותי מאד.

"להעיר את נד" כך קראו לסרט ההוא. זה לא הזיכרון שלי שהתעורר פתאום. זה כתוב בספר, יחד עם איזכור עוד סרט "החברים של אלכס" שאולי גם הוא עוסק בנושא הזה, לא ראיתי.
לזכותה של ידלין ייאמר, שהיא פורשת בפני הקורא את העובדה שהרעיון העומד בבסיס הסיפור שלה אינו חדשני ואינו מקורי. לחובתה יש לאמר שהיא הצליחה להוציא מהרעיון – המשעשע-מחריד הזה – את כל המצחיק והמקברי, ומה שנשאר הוא המון מלים והמון הגיגים מעוררי פיהוק.

מה שיכנע אותי לקנות – אמנם כמעט חינם – את ספרה של ידלין, אחרי שלא התפעלתי במיוחד מ"אנשים כמונו" שלה? הגדרתו כ"קומדיה שחורה". אני מודה שאני נופלת לפחים בקלות כאשר מנופפים לעברי בפיתוי שקשה לי לעמוד נגדו. קומדיה שחורה? בספרות העברית? יאללה.

נטשתי את הספר בערך בחציו כשאפסה סבלנותי לסיגנון המתיש של הסופרת. רציתי מאד להגיע לחלק השחור של הקומדיה. יודעים מה – אפילו לחלק האפור שלה. אבל הררי ההגיגים שהעמיסה ידלין על דמויותיה – חמישה אזרחים ותיקים בני תכף 70, שהם חברים מאז ימי האוניברסיטה (העברית, כמובן...) העליזים. ההגיגים הנ"ל היו מכבידים לא רק על קשישים עייפים, גם על צעירים מלאי עזוז. כל הסיפור – שיכול היה להסתפק בחצי ממספר העמודים שיש בו (460) - מנסה להגיד דברים על חברות שהיא המון "כביכול", על הדברים החשובים בחיים - הישגים, מוניטין, להשאיר חותם... נו כל הדברים שממלאים את הסדקים שהם החיים האמיתיים, שכוללים הזדקנות, מין ללא התלהבות, צאצאים ומשכנתא.

הכתיבה של ידלין היא ריאליסטית, משובצת בשפה יומיומית עשירה שאני מחבבת בדרך כלל, אבל היא מציפה בפרטים לא חשובים ולא מעניינים המצביעים על זה שהיא מגניבה, מכירה את העולם עליו היא כותבת, מתוחכמת. חשבתי שהעולם שלה – אם לשפוט לפי דמויותיה - הוא עולם חמצמץ ומשעמם, מזדקן לא במובן הטוב. הוא לא מזכיר, לשמחתי, את העולם בו אני חיה.

חבל. התאימה לי איזו קומדיה עכשיו. את הספר אניח על הספסל. מנסיון אני יודעת שהוא ישמח מאד מישהו שייתקל בו. זה יהיה התיקון שלו.

גיבור הספר הזה הוא לא אדם יחיד, במרכז הספר הזה עומדת "חבורה". במלעיל. קבוצה של אנשים שנפגשו בשנות העשרה או העשרים לחייהם ומאז הם ממשיכים יחד לאורך החיים, הלימודים, הקריירה, הנישואים, הולדת הילדים, מעברי הדירות, הפיטורים, הגירושים וכל מה שקורה לאנשים במהלך החיים שלהם. הכל הם עושים ביחד, מעורבים עד צוואר זה בחייו של זה, מבקרים, נפגשים לעל האש, מופיעים באירועים, נפגשים בהלוויות ובשיבעות, מדברים, צוחקים, עוזרים, מייעצים, הכל.

ניסיתי לחשוב על ספר מתורגם, לא ישראלי, שיש במרכזו חבורה ולא הצלחתי. לא השביעיה הסודית, החמישיה הסודית ודומיהם, אלא ספר למבוגרים על חבורה של אנשים בוגרים ואפילו מבוגרים שהם חברים יחד כבר תקופת שנים. אמרו לי שסטיבן קינג כותב ספרים על חבורות כאלה, אבל אני לא קוראת את סטיבן קינג אז אני לא באמת יודעת. חבורה נראית לי עניין ישראלי מאוד. לא שלא קיים במקומות אחרים, אבל כזה שמאוד דומיננטי בישראל, כמו משפחתיות חזקה, ילודה מרובה והתעקשות על רכישת נדל"ן למגורים.

החבורה במרכז הספר מונה חמישה אנשים שאין שום דרך לקרוא להם "צעירים". למעשה הם נושקים לגיל שבעים, וחולקים יחד עשורים רבים של חיים זה לצד זה וחוויות משותפות. זוהרה היא רווקה שעובדת כעט להשכיר, כותבת בהזמנה ספרי זכרונות של אנשים, להדפיס בחמישים עותקים ולחלק לבני משפחה, יהודה הוא הממציא וגם הוא שולח ידו בעט וחולם להוציא לאור ספר שכתב. נילי היא רופאת ילדים בפנסיה, גרושה עתירת נכדים, עמוס נשוי ואב לשתי בנות והוא כלכלן החוקר אושר. גם אבישי הוא כלכלן, למעשה הוא כלכלן מוצלח מאודף חוקר בכיר באקדמיה וכנראה (אם כי מטבע הדברים אי אפשר לדעת בוודאות) מועמד לפרס נובל. את אבישי אנחנו לא מכירים ישירות, הוא מת בתחילת הספר, והחברים שלו מנסים להגן על כבודו ולהציל את הפוטנציאל לנובל, מה שמחייב אותם לשמור בסוד את עובדת המוות שלו, שכן הפרס ניתן לאנשים חיים בלבד.

נשארו סוד אחד, ארבעה חברים, ושמונה ימים עד להכרזה המיוחלת. מכאן הקורא עוקב חליפות אחרי המאורע, כל יום מנקודת מבט של אחד החברים, ובסך הבל יומיים לא רצופים לכל אחד מהם. וכן, זה יוצר עלילה קצת גרוטסקית ומאוד לא אמינה בבסיסה, כי אמנם קורה שקשישים בודדים מתים בביתם ומותם מתגלה באיחור של כמה ימים, אבל אצל אדם שעובד, מרצה, מפרסם ושומר על קשרי משפחה זה קצת פחות סביר. לכן, כבר בתחילת הקריאה של הספר הקורא נדרש להשעיית אימון לא קטנה בכלל. עם זאת, כתרגיל מחשבתי שיצא משליטה והובא לאבסורד, מאחר שהוחלט שאלה נתוני הפתיחה של הספר, אז מכאן הוא מציאותי מאוד, ומעניין מאוד.

הייתי פעם בהלוויה של אדם בן שמונים ומשהו, ואחד המספידים היה מישהו מה"חבורה" שלו, שבחר להקריא הספד בחרוזים. זה היה מוזר, מביך וקרינג' כמו שזה נשמע. ההאזנה היתה כמו צפיה בתאונה בהילוך איטי. עם זאת, קצת הבנתי אותו. אלה החברים, זו הקבוצה, ומה לעשות שהגיעו לגיל שבו המפגשים הם לא לרגל יום הולדת, סיום תואר, נישואים או היבט חגיגי אחר של החיים אלא בהלוויות, והתפקיד שלו בקבוצת החברים נשאר בעינו. אז כפי שהוא כנראה היה המקריא של הברכה החגיגית המחורזת לרגל חתן המסיבה הנוכחי, כך הוא עושה גם כשהחברה נפגשים באירוע מהסוג הפחות משמח. כי זה הקטע ב"חבורה" במלעיל, יש לה אפקט של חרב פיפיות משום שהיא נותנת תמיכה חברתית וקבלה ללא תנאי ומהצד השני נוטה לנעול את החברים בה בתפקידיהם שנכנסו לתוכם משכבר הימים. מה שאני רוצה להגיד שכל אחד מהשותפים לקשר מתעמת עם מקומו בחיים - מול המוות שהופך להיות קרוב, מול ציפיותיו והישגיו בחיים, מול משפחתו וגם מול הקבוצה.

אין הרבה ספרים שעוסקים בגיל השלישי מנקודת המבט של הקשיש עצמו. אולי זה בגלל שכל סופר עבר את גיל הנעורים ויכול להיזכר בו בקלות ואילו את גיל ההתבגרות המאוחר - ההזדקנות - רוב הסופרים עוד לא עברו. זה גם נראה לא מאוד מסקרן, כאילו אין הרבה תהפוכות בגיל הזה, למרות שתוחלת החיים ההולכת ומתארכת הופכת אותו להיות גיל יותר ויותר דומיננטי. נילי שפרשה מעבודתה כרופאה אותה לא אהבה ונדרשת לתפקד כסבתא מעורבת לילדיה המתרבים בקצב וגם את זה היא לא אוהבת, נדרשת לחשוב מה היא כן. זוהרה הרווקה צריכה לבחון את טיב הקשרים שהיו לה עם אבישי המנוח. יהודה שהתעשר מהמצאה וקרוי ממציא למרות שמאז לא המציא דבר בוחן את חבריו, את מעמדו במשפחתו, את הטבעונות שלו ואת בחירתו להיות סופר, עמוס עומד נדהם מול שאיפותיה של אשתו הלומדת משפטים, היומרות המוזיקליות של הבת שלו, והמקום שלו כחוקר אקדמי בינוני למדי. כולם בעלי חיי מין פעילים, בניגוד לדימוי, כולם מרגישים את הגוף ומוקשיו, וכולם חשים את הצל הארוך של סוף החיים ההולך ומתקצר לו.

נועה ידלין כותבת ישראלית. העולם מסביב, הסופר, האוטובוס, האנשים בתור, השכנה בחדר המדרגות, עורך הדין, המוכר בקיוסק. הכתיבה שלה מלאה דיאלוגים שאינם מסומנים כדיאלוגים. אין מירכאות, אין מקף, אין שורות ייעודיות. יש פסיק, הוא אמר, ועוד פסיק היא ענתה. זה סגנון כתיבה וצריך להתרגל אליו. בספר "בעלת הבית" פוצצה ידלין את הבועה של האקדמיה הירושלמית השמאלנית אבל גם בחנה את יחסיו של אדם עם משפחתו המורחבת הכוללת הורים מבוגרים אחים בוגרים ובני זוגם. בספר "חיי מדף" הותקף עולם ההוצאה לאור, ובספר "אנשים כמונו" המעמד הבינוני של הזוגות הצעירים משפרי הדיור. הספרים כולם ישראלים וכולם מדכאים במידה זו או אחרת. שאלתי את עצמי למה מבחינתי ידלין כן ומאיה ערד לא, ואין לי תשובה מספיק טובה. נועה ידלין מדרדרת את הדמויות שלה למקומות רעים מבחינה נפשית ומבחינה מוסרית, ויוצרת לקורא מראה של תאונה גדולה בהתהוות, אבל ניכר שהיא מחבבת את הגיבורים שלה, לפחות בבסיסם. זו התשובה הכי טובה שהיתה לי לעצמי, ולא בטוח שהיא מספיקה.

נאמן להתחייבותי הדי-אווילית לעצמי לסיים כל ספר שאני מתחיל, מתוך איזשהו כבוד עלום לכותב (מי-ישמע מי אני ומה אכפת לו ממני – אם הוא בחיים בכלל), הצלחתי עם השנים להמציא לעצמי כמה "שיטות" במטרה לצמצם את הסיכונים. למשל: לא לרכוש ספרים של סופרים שלא היה לי איתם חיבור טוב בפעם הראשונה; כאלה שכותבים על נושאים שאינם כוס התה שלי ובעיקר כאלה שסגנונם אינו מייצר אצלי סקרנות כלשהי ו/או אתגר 'לנבור מעבר', כלומר – רצון להתחקות אחר סיפורם האישי ומקורות היצירה שלהם. מבחינתי, מעטים הספרים שנכתבו יש מאין ויותר סביר –לא חכמה גדולה או גילוי מרעיש- שמתקיימים קשרים רבים בין הביוגרפיה של כל אחד ובין הרקע והמסד לכתיבתו. בקיצור: קריאת ספר אינה מסתיימת אצלי עם קריאתו. מין אובססיה קטנה שכזו.

כך שהפתעתי את עצמי די בגדול עם רכישתו של ספר נוסף פרי עטה של נועה ידלין, בפרט שלפני שש ומשהו שנים די קטלתי את הקודם שלה, "חיי מדף". חשתי שידלין, כמו גם סופרים ישראלים נוספים 'מהדור שלה', מערבבים כתיבה ריאליסטית עם ניסיון כמעט אובססיבי להעלות בכל ספר נתון כמה שיותר הגיגים מחיי היומיום שלהם, חכמת רחוב של צומת שינקין-אלנבי פחות או יותר, והעלילה שלא לומר ההיגיון בעלילה, פחות חשובים. יש כאלה שעושים זאת במודעות גמורה, למשל אילן אייטנר, שאני דווקא מאוד אוהב: זה בנאדם שבא להגיד לנו – שמעו, יש לי פה כמה תובנות מצחיקות על חיי כרווק תל אביבי והסיפור מסביב הוא לא גדול או משמעותי וגם לא סביר שיותיר חותם על הדורות הבאים. שויין, אני יודע ואל תתרגשו. ויש לעומתו אחרים, נועה ידלין למשל, שמפציעה אחת לכמה שנים עם עלילות בעלות נראטיב בעייתי - אין עולם מחוץ לכמה רחובות בתל אביב, שבהם חיים בעיקר אינטלקטואלים מזדקנים שבחירתם המודעת בבדידות כמעט מיזנטרופית ראויה אם לא להערצה לפחות לכבוד ההדיוטות, כלומר כולנו. ואיך כל זה מסתדר עם 'תרבות' ארוחות החג ההמוניות בפריפריה? אין לי מושג וכנראה שגם לא לנועה ידלין. אגב, גם טרומן קפוטה כתב עלילות ריאליסטיות, אבל איזה הבדל. כמו להשוות בימבה למרצדס. מוחק את השורה האחרונה.

גילוי נאות: לא הייתי רוכש את הספר אילולא הוצע לי במחיר מוזל ברגע האחרון טרם יציאתי את החנות, בקופת 'צומת ספרים' מרכז ביג באר שבע, אחרי שהוצאתי שם בוחטה נאה על ספרים, דיסקים ולוחות שנה לחג. כל אחד מבני המשפחה קיבל הפעם משהו לאינטלקט ומשהו לגוף. נובלס אובליג'. בקיצור, קניתי – לא נקרא?...

עכשיו אני כמה שעות אחרי עינוי קטן וזאת על אף מאמצים כנים לגשת לספר ללא גאווה או דעה קדומה. רוצה לומר: קיוויתי להיות מופתע. לא צלח. מלבד אותו עניין פרובלמטי שכבר הסברתי למעלה ובכמה מסקירותיי האחרות, הוסיפה הפעם ידלין כמה דברים שעשויים היו, מבחינתה לפחות, כנראה, לייצב את הספר במציאות עכשווית וספציפית. הגיבורה שירתה בלהקה צבאית עם שולה חן. היא מכירה –בין השאר- את דוד גרוסמן, עמוס עוז ואתגר קרת והיא מצטטת –ולא רק היא- ספרים וסרטים מהשנים האחרונות ממש, כנ"ל זוכים ישראליים בנובל. ניים-דרופינג אול דה-וויי. מהיכרותי עם סגנונה של ידלין, ישמצב סביר להניח שיש פה קטע מודע של הפוך-על-הפוך, מציגה תופעת ניו-אייג' מוכרת אך בעצם מגנה אותה, אבל לך תדע. אותי זה הטריד. כאילו אומרת לנו הקוראים – הסיפור שלי אמין, הנה... לא מספיק היה למקם את העלילה בזמנה באמצעות, אני יודע?, תיאור המאורעות בארץ (או במדינת תל אביב) או ציון השנה? פחות אנשים יקראו את הספר ללא הידיעה שהגיבורה מכירה את שולה חן? מוזר. ת'אכלס, אי אפשר לטעות בתקופה ולו רק עקב מספר פסקאות העוסקות בעלות הדירות המטורפת במרכז. אנשים לא מפגרים עד כדי כך. לי זה הזכיר את מבול 'הווידויים' ברשתות החברתיות של אנשים שכתבו אחרי מותו על שלוש הדקות האינטימיות שלהם עם שמעון פרס. גם אני. ולך תוכיח כעת שכל זה בכלל קרה. אין עדים נוספים מלבדם הרי. ומה זה חשוב בעצם.

עוד נקודה בעייתית בספרה של ידלין היא נטייתה למלא עמודים שלמים בדיונים בין דמויות, שתרומתם לקידום העלילה מפוקפקת לכל הפחות. אתה מקווה –למשל- שהוויכוח בין זוהרה ובין יהודה בנוגע לרגשי נחיתות יפציע באיזשהו שלב, יבהיר משהו בעתיד, אבל זה קורה, אם בכלל, בשולי השוליים. כמו החלוניות הקופצות לך באמצע תרגול באנגלית באתר "אוח" של משרד החינוך: גם הבן שלי, כיתה ט', יודע שאין להן משמעות אמיתית וסוגר אותן במהירות של רפלקס מותנה. שיא גינס. בסוף הספר יוצא מעל 400 עמודים, אבל זה כולל הרבה מים, קמח ומונוסודיום גלוטומט.

לא מאוד אהבתי. לסיכום. לא יתכן שכל יצורי הבריאה בעולם –או רובם- הם אינטלקטואלים, מתוחכמים, בעלי טעם טוב בתרבות ואומנות, שאומרים תמיד את הדבר הנכון, שלא לומר (פירוש שלי והאחריות עליי!) – אשכנזים-לבנבנים מהשמאל הליבראלי. מניסיוני האישי אני יודע מעבר לכל ספק: גם אצל כאלה מסתתר תמיד איזה ערס שבטי קטן (מעיד על עצמי, כן?) וחבל –לפיכך- שהוא אינו זוכה לייצוג כלשהו בספריה של ידלין. אם כבר בריאליזם עסקינן.

העיבוד הטלוויזיוני לספר הזה היה כל כך מתוק וכייפי, שהסתקרנתי לקרוא את הספר. המדיום הטלוויזיוני, כמו גם גרסה קולנועית לסרטים, מאבדים בדרך כלל המון פרטים ובמיוחד את סגנון הכתיבה שמאפיין כל סופר. בדרך כלל הם פחות טובים מהספר עצמו וחשבתי לעצמי שאם כל כך נהניתי מהסדרה, הספר חייב להיות מאסטר פיס.
אז זהו, שלא בדיוק.
הכתיבה של נועה ידלין מתישה לפרקים, יותר מדי ניסיונות להתחכם. ההומור שעבד על המסך לא ממש מצליח להצחיק בספר וגם הדמויות קצת מאולצות. אולי זה קשור לכך שכשאתה קורא את הספר אתה לא יכול להשתחרר מהדמות של השחקנים ששיחקו כל אחד מהדמויות ותמונתם מתעתעת בך בכל פעם ומקשה להתחבר אל אלו שבספר.
מכיוון שהכרתי את העלילה, די נכנעתי בשלב מוקדם.
ולמה ציון 3? כי זה ממוצע בין הסדרה (5) לספר (1)

סיפור על חמישה חברים המתקרבים לגיל 70. כאשר אחד מהם, העתיד להיות מועמד לפרס נובל, מת במפתיע. הארבעה הנותרים מחליטים להסתיר את המוות שלו על מנת לאפשר לו לזכות בכבוד הראוי לו. על פניו מעשה הרואי ומקסים, אך לכל אחד ואחת מהחברים בעצם יש מניע נסתר או חשבון לא סגור עם המת.



הדמויות
אבישי: חוקר כלכלת אושר ורווק ערירי
יהודה: התעשר בצעירותו ומאז חייו נטולי משמעות
זוהרה: כותבת ספרי זיכרונות משפחתיים, רווקה , המאהבת של אבישי
עמוס: פרופסור לכלכלה גם כן
נילי: רופאת ילדים שלא אוהבת ילדים וגם לא מבוגרים, גרושה עשירה

כל הדמויות נאורות ואליטיסטיות שעושות מעשה אבסורדי ובדרך מבינות איזה משהו על החיים או שלא.

ספר חמוד, משעשע, גרוטסקי שנכנס כדי לזעזע את יסודות הנורמאליות, ידלין תוקפת את נושא הזקנה בספר הזה ממקום של "הזדמנות אחרונה לעשות משהו גדול", ככה אני ראיתי את זה. פחות ייסורים וחשבון נפש יותר כאן ועכשיו.

רציתי לכתוב המון דברים טובים על הספר הזה כי על פניו הוא מצוין, הבעיה היחידה היא שהכתיבה שלה עשתה לי פשוט סחרחורת, ממש התקשיתי להגיע לשלב שבו הספר תופס אותי.

קראתי את הספר אחרי המלצתה של אירית, אירית היקרה כתבה ציטוט משיר
"אמרתי לו והוא אמר לה והיא אמרה לו והיא אמרה להם והוא אמר לה והם אמרו לו והם אמרו והיא שתקה והוא חזר והוא הלך והיא אמרה והוא אמר ואמרו ודיברו ואמר ואמרה ואמר ואמרה ו...."
ובכן, צדקת אירית, רק שהפינג פונג המילולי הזה עייף את עיניי.

להגיע עם סבלנות בסופו של דבר הספר משעשע, מעניין אך גם מתיש

"שטוקהולם" היא קומדיה שחורה. הדבר שהיא עושה, והיא עושה את זה נפלא, היא לזהות את ה-insecurities הקטנים והאיומים, שלוחשים לכל אחד שהוא לא טוב מספיק, ולהתחיל לשחק בהם כמו שחתול משחק בעכבר. זו קריאה שיכולה להיות מבריקה, משעשעת ומושחזת, אבל בשבילי היא היתה מאוד רחוקה מלהיות קלילה וכיפית. היו כמה פעמים שהנחתי את הספר בצד, כי רציתי לקרוא משהו פחות מדכא -- ואני לא יכול לחשוב על עוד ספר שהרגשתי לגביו ככה.

הספר עוסק בחמישה חברים ותיקים ומבוגרים, בני שבעים או כמעט שם. וחברים טובים ככל שיהיו, לא כולם שווים זה לזה -- בדרכים קטנות וגדולות, אבישי הוא זה שבאמת מוצלח, שבאמת חשוב. וכל אחד מהאחרים, בדרכו שלו, משתרך אחרי אבישי.

לעלילה אני לא אכנס; היא מתבהרת במלואה רק באיזור עמוד 80, ואני נהניתי (וגם: נחרדתי) לגלות אותה בדיוק בצורה שבה הספר חשף אותה. מה שחשוב הוא שבאופן פתאומי, הקבוצה מתגייסת כולה למשימה בהולה, לכאורה למענו של אבישי. ושם, כל הדינמיקה הזו -- ארבעת החברים ה-כמעט-הכי-טובים, שאף אחד מהם לא מרגיש טוב מספיק -- מושלכת לתוך סיר לחץ מבעבע.

חלק מהסיבה שזה עובד כל כך טוב, היא כי ידלין היא פשוט אמנית מדהימה. הכתיבה שלה מתאפיינת בתשומת לב לפרטים מוכרים, משניים, זניחים ממש, בצורה שפתאום מלאת-משמעות וצובטת את הלב. הספר הוא, ככלות הכל, רצף פורטרטים של הדמויות -- זוהרה, שמעולם לא מצאה אהבה; יהודה, שכתב ספר ומוכן לעשות הכל כדי שיתפרסם; נילי, שמרגישה תמיד החברה הספייר בחבר'ה; ועמוס, שהוא כלכלן, כמו אבישי, ומרגיש שמתנהלת בינהם תחרות מקצועית אילמת, בה הוא תמיד מפסיד.

אלו כולן נקודות בודדות, ולכאורה טריוויאליות, בחיי הדמויות. אבל ידלין מצליחה, בלי מלודרמה, מצליחה להראות אותן כפצעים תמידיים, שלא מפסיקים לגרד ולצרוב. לא בהתפוצצויות גדולות, אלא שזה עולה, ועולה, ועולה, כך סתם, בחיי היום-יום.

תשומת לב ומיומנות כאלו תמיד עוזרים לספר להרגיש עשיר, אבל במקרה הספציפי הזה, זה גם מתחבר כל כך לאיך שקנאה וחרדה עובדים באמת. לא סביב אירוע כביר אחד, אלא מתפתח ומוזן מאלפי עקצוצים קטנים.

(קרדיט מיוחד לידלין על השימוש המשובח שלה בטכנולוגיה עדכנית. המון מרגעי העקצוץ האלו מגיעים מעולם האינטרנט והמדיה החברתית. הגדרות בוואצאפ, "הצג תגובות קודמות" בפייסבוק, יעדים במימון-המון. זה כל כך מדוייק וקולע, שאני מוכרח להאמין שבעוד חמש שנים, הספר יהיה קריא פחות פשוט כי ממשקים ואתרים יתעדכנו. אבל הדבר הכי מופלא זה האלגנטיות -- ידלין לא מסתפקת בהזדהות הזולה של "היי, אתם מכירים את הקטע כשאתם בפייסבוק ו--". כל מקרה ארוג פנימה היטב, תמיד מרגיש נובע ישירות מהסיפור, ולפעמים מגיח כל כך מהר שלא חושבים על זה בכלל -- נו, בדיוק כמו שבאמת פלאפונים ואינטרנט הם עכשיו נוכחות בלתי-פוסקת בחיינו, ובאמת הם יכולים למלא אותנו באושר או בתסכול על פרטים קטנטנים שאולי קשה להסביר אותם, אבל מרגישים היטב-היטב.)

המחשבים והאינטרנט עוזרים להדגיש עוד נקודה מעניינת בספר: הדמויות הם אמנם מבוגרות, אבל הן לא מיושנות. הן לא חלשות, או חולות, או מצטמקות. הדמויות האלו סוערות, ומלאי-אישיות ומלאי-חיים, בצורה שנדיר לראות בדמויות מבוגרות בסיפורת.

אבל הן כן דמויות זקנות ומזדקנות במובן אחד קריטי: הן מרגישות לקראת סוף חייהן. לא במובן שהן על סף מוות; רחוק מכך -- אבל, וזה אולי מרכז הסיפור, הן מרגישות שהן את שלהן עשו כבר. שיותר לא יהיו תהפוכות עצומות או שינויי-ענק. שכל חלום שטרם הגשימו, כבר אי אפשר לקוות שיום אחד תתגשם. מכאן, לדעתי, מגיע הייאוש העמוק של הספר: מההבנה האיטית שהגעת לסוף, ש, אם תרצה ואם לאו, סיימת להגשים דברים בחיים שלך. נגמר כל ה"אחר כך." זה כל מה שיש.

זו, לדעתי, גם הסיבה ששתי הדמויות הבולטות ביותר, זוהרה ויהודה, טרודים כל כך לשכתב את החיים של עצמם. ליהודה יש את הספר שלו -- שהוא לכאורה על המצאות ויצירתיות, אבל הוא גם האוטוביוגרפיה של יהודה מימי ילדותו; הוא רוצה להיות אדם שאנשים זוכרים ומעריכים. וזוהרה (שהיא בעצמה במקצועה כותבת זכרונות וביוגרפיות) כמהה להפוך את הקשר שלה עם אבישי, ה-friends with benefits שלהם ("אם לא היה למפגש כותרת, סימן שהם שוכבים. מבין שניהם, לאבישי לבדו מותר היה להמיר סוג מפגש אחד בשני") לזוגיות אמיתית -- לא רק תקווה לעתיד, אלא גם ניסיון לשכתב בדיעבד. זו תמה חזקה מאוד, וכואבת. כמו כל הספר, יש כאן יאוש ואכזבה. זה לא פייר, אומר "שטוקהולם." למה הם כן ואני לא. למה אני היחיד שמתמודד עם הבעיות האלו. למה אף אחד לא רואה אותי. למה שום דבר שאני עושה, לא באמת משנה.

אם זה היה ספר פחות טוב, זה מסוגל היה להיות יללני ומתמסכן. אבל זה לא. הזדהיתי עם הדמויות, והרגשתי את הכאבים וה-insecurities של כולם. זה עדיין מסוגל להיות מעט מונוטוני -- העלילה עצמה היא, סך הכל, פשוטה מאוד, והטון והתמה באמת לוחצים על אותו מקש יחיד, שוב ושוב. אבל זה עשוי נהדר, וזה מקש די מרתק.

אם אתם מחבבים כתיבה ספרותית, טרגיקומדיה מאוד יומיומית, ושמסוגלת לשאוב אתכם בתוך הייאוש הקטנוני המבריק שלו, אז "שטוקהולם" מומלץ בחום.

בספרה השלישי נעה ידלין מתייצבת כסופרת בעלת סגנון מובהק: היא כותבת על האליטה הלבנה הישראלית, מה שפעם היו קוראים אחוס"לים והיום היא משהו אשכנזי-חילוני-תל אביבי (או ירושלמי מסוג מאוד ספציפי) ומזדקן למדי, ונחושה בדעתה להעמיד אותה במקומה. דווקא מכיוון שהאליטה הזו פרנסה את כל גדולי הספרות שלנו ודווקא מכיוון שידלין (כך נראה לי) יצאה מתוכה, היא רוצה להפוך את כל ערימת הפריבילגיות הללו לבני אדם, עם חולשות מביכות ותכונות קטנוניות כמו לכל הלא-פריבילגים שעליהם האליטה נוהגת להתנשא. במציאות של ישראל 2017 זה מהלך פופולרי אבל גם מתבקש, כי בסך הכל את הזווית של העמוס עוזים למיניהם קראנו די והותר. ב"חיי מדף" שלה, שהוא מין פרודיה על מוסף הספרים של "הארץ", זה היה מדי ברנז'אי; ב"בעלת הבית" הירושלמי למחצה זה היה טוב דיו כדי להעניק לה את פרס ספיר, ואני עצמי מאוד נהניתי ממנו. "שטוקהולם" בעיקר יוצר את הרושם שהיא מיצתה את הז'אנר.

במרכז הספר עומדת חבורה של בני כמעט שבעים, כל אחד ומקצועו החופשי והמכובד, שמוצאת את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית כאשר ארבעה מחברי הקבוצה מנסים להסתיר את מותו של החמישי כדי לאפשר לו לזכות בפרס הנובל שהוא אמור לקבל בעוד שבוע. לכל אחד מבני החבורה החשבונות האישיים שלו עם הנפטר ועם האחרים, הרווחים הפוטנציאליים מהמוות ו/או מהזכייה, וגם חובות היומיום שמאיימות להפר את הסוד. הבעיה עם התרחיש החביב הזה היא שהוא נשמע מדי מוכר לקומדיות שחורות למיניהן על זקנים (הסרט הישראלי "מיתה טובה" או אפילו "הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם", כמו גם הנרטיב הקלאסי של איאן מקיואן על אנשים מהוגנים מכל בחינה שנתקלים בדילמה מוסרית מורכבת) והבעיה עם הספר שלמרות המצע המוצלח לקומדיית טעויות או לחשבון נפש נוקב של חמישה חברים ותיקים זה פשוט לא עובד. הספר אמנם עוסק יפה בשמירת טינה, עלבונות ישנים והניסיון המבעית של פנסיונרים להשיג "פרק ב'" ו"להמציא את עצמך מחדש", אך הם מובלעים במסגרת מעייפת למדי. שני הגברים מתך ארבעת החברים החיים דומים מכדי שאצליח להבחין ביניהם, הדיאלוגים הריאליסטיים קצת מתישים מדי וציר הזמן של העלילה, לאורך שמונת הימים בהם נדרשה הסתרת הגופה, מבלבל ומלא בחורים לא מוסברים. חוץ מזה, ידלין נופלת בבור הניים-דרופינג הקלאסי של סופרים ישראלים (ראו מיליון ביקורות קודמות שלי) שממנו הצליחה להיחלץ בחן ב"בעלת הבית", ולא משכנעת בניסיונה לשים בפי הגיבורים המזדקנים תובנות על דור ה-Y והפייסבוק.

למעשה, השילוב של פירוק חסר חמלה של הגמוניה ישראלית באמצעות עלילה כמו-בלשית הזכירה לי את ספריה של מאיה ערד, שגם ספר הקשישים הפחות מוצלח שלה ("חשד לשיטיון") היה מעניין ושלם בהרבה מ"שטוקהולם", כנראה מכיוון שערד מעוניינת יותר במנגנון הפנימי של הדמויות שלה ופחות בניסיונות לנתח את ההקשר החברתי. קראתי השבוע שהספר של ידלין יעובד לטלוויזיה, ונקווה שזה יהיה הסימן שלה לפנות בספר הבא לכיוון אחר.

ספר כתוב היטב. חריג קצת בנוף הספרותי, שכן הוא מדבר על אנשים זקנים. יש בו כמה סצנות הזויות, שקשה להאמין שייתכנו במציאות. קראתי בהנאה, למעט את תיאורי הגופה. הגעילו אותי :)

ספר קולח, עם תובנות על ערך החברות ומה עומד בבסיסה.אהבתי שהפך לרפלקסיבי בדיון התיאורטי בין הדמיות כיצד יש לסיימו במידה והיה ספר.