בטוח קרו לכם גם מיקרים כאלו בחיים.
אצלי - למשל - בכיתה ד', במהלך שיעור, חשבתי על משהו מצחיק שגרם לי לצחוק בקול רם. הבעיה הייתה שהמורה שאלה שאלה כלשהי, וילד כלשהו ענה תשובה כלשהי, והמורה חשבה שהתשובה של אותו ילד מצחיקה אותי, ובקול שקט ולא צעקני, אך מעורר פחד ויראה, הורתה לי לצאת מהכיתה. הקטע הוא, שלא יכולתי להגן על כבודי, ולומר לה שבסך הכל חשבתי על משהו שהצחיק אותי ואין לזה כל קשר לדברים שקרו בכיתה, כי מרוב הלחץ היה לי פיפי, ובתיאום מושלם עם הכוונות של המורה, הדבר שהיה לי הכי חשוב לעשות הוא בעצם לצאת החוצה, להתפנות. וכשחזרתי מהשירותים, כולם כבר עברו נושא ולא היה לי נעים להעביר אותו חזרה למה שקרה בכיתה, דבר שהיה גורם לי לעוד תחושת חוסר נעימות מיותרת. וכך, כל מי שהיה בחדר, חשב שצחקתי מהתשובה של אחד התלמידים, ובעצם זילזלתי בו.
חוץ ממני, שלא הייתה לי האפשרות להשמיע את קולי.
סתם דוגמא לעוד אלפי מיקרים שקורים לכולנו בחיים.
לכן, אני חושב ש"אוגי ואני" הוא ספר חשוב שטוב שנכתב, אף על פי הרושם שנוצר, של ספר שהוא ניספח לספר אחר שאין שום סיבה להמשיך אותו - כי הוא נותן לעוד דמויות, שלא שמענו את קולן ב"פלא", להשמיע את קולן כאן ב"אוגי ואני".
אז מי משמיע כאן את קולו?
1. ג'וליאן, "הילד הרע", מנהיג הבריונים שהציקו לאוגי - בספר זה הוא מתחיל לעבור לאט לאט שינוי לטובה. וגם: הוא מסביר מה באוגי גרם לו לשנוא אותו כל כך... או שמא אולי לפחד ממנו כל כך? לא לכל מה שהוא אומר יש הצדקה, אבל, כמו שאומרים: "לכל סיפור יש כמה צדדים, וראוי שנקשיב אליהם ונלמד מהם".
2. שארלוט, "החברה של אוגי במרכאות", הילדה שמר פלוצקר הורה לה בתחילת השנה להיות חברה של אוגי - מספרת על היחסים המרוחקים עם אוגי, על התרעומת בכל הנושא הזה של הילדים המקובלים והלא מקובלים, ומצד אחד הרצון להיות עם הלא מקובלים ולהראות שהיא יכולה להיות באמת נחמדה, ולא רק אחת שאמרו לה להיות כזו, ומצד שני לא לאבד את מקומה בקרב המקובלים, מקום שלא גבוה ממילא, ומהפחד ממה כולם יחשבו עליה. היא חושפת את הקוראים לעולם נוסף, "העולם של הבנות בבית הספר", ומספרת על הסיבוך של לחיות בתוך העולם הזה. דרכו, היא מסבירה את מהות היחסים שלה עם אוגי.
3. כריסטופר, "החבר הוותיק של אוגי, עוד מלפני שהוא התחיל ללמוד בבית ספר רגיל" - שלאט לאט, ככל שהוא ואוגי מתבגרים, הם מתרחקים אחד מהשני, ונוצר הרושם שאולי זה בגלל שלפעמים להיות חבר של אוגי זה לא כל כך פשוט. הוא מספר על החיים החדשים שלו, ועל אירוע שמחזיר אותו חזרה לאוגי.
ספר טוב, בסך הכל. ר"ג פלאסיו כותבת נהדר, ובתור אומן, יש לה את "טביעת האצבע" - החל בסיגנון הכתיבה, בצורה ששמות הפרקים נראים, באיך שהדמויות בספרים שלה מדברות ומתנהגות - וכמובן שהייתי שמח לקרוא עוד ספרים שלה, רצוי לא רק מהעולם של אוגי, אף על פי שמדובר באחלה של עולם.
הסיפורים מרגשים לפרקים. לא ברמה של "פלא" כמובן, אבל עדיין מעוררים רגשות. בעיקר בסיפור של ג'וליאן, שהוא הסיפור האהוב עליי. יש משהו מקסים בכנות ובבגרות שבה הדמויות בספר מדברות, לצד הילדותיות שניכרת דרך סיגנון הכתיבה, שמראה שלמרות האירועים המטלטלים שעוברים על הילדים, הם עדיין בסך הכל ילדים.
החוזקה העיקרית שלו, היא שהוא מוסיף עוד נפח לכל הסיפור הזה של אוגי, והיציאה שלו לאור בסמיכות ליציאת הסרט (שאגב, היה מהמם בערך כמו הספר), רק מיטיבה עימו, כי אז אנחנו, הקוראים, מקבלים הרבה תכנים של "פלא" בפרק זמן מצומצם - וכך, היקום הפלאי הזה הופך להיות חלק נכבד מהעולם שלנו בזמן האחרון, ואין דבר יותר כיפי מזה!
