לפני כמה זמן, גיליתי שהחבר הכי טוב שלי נושא אולר בכיסו.
שאלתי אותו מדוע.
הוא אמר ש- "תמיד כדאי שיהיה במדינה שלנו נשק ליתר בטחון".
זה לא שלא הסכמתי איתו. גם אני לא מרגיש יותר מידי בנוח להסתובב בין תלמידי בית ספרי, שרק מחזקים את טענתי שהשם השני למדינת ישראל הוא "ארץ זוועת חלב וערס", עם כמה שעצוב לי לומר את זה.
אבל בעיקר בתקופה האחרונה, שיש גל של דקירות, אני לא בטוח עד כמה זה טוב להסתובב עם אולר בכיס.
הוא אמר לי שזה לא שהוא עומד לדקור מישהו.
הנהנתי.
רק אחר כך הבנתי.
כי גם בן הנוער שלפני כמה זמן דקר מישהו במסגרת ריב על בחורה, אמר בטח לחבריו; "זה לא שאני עומד לדקור מישהו".
והוא עשה את זה.
כי זה כנראה משהו שלא שולטים בו.
מין דחף עז כזה, שאתה פשוט רוצה לראות את הפנים האלה של אויבך מדממות, מייבבות, ואז אתה נזכר שבכיס שלך- ממש בהישג יד!- יש לך את הנשק שיגשים את חלומותיך.
עוד לפני שהמוח שלך קולט מה אתה עומד לעשות, הידיים כבר מבצעות את זה.
כי הרי גם חברתו של הנער, אמרה; "לא מתאים לו לעשות את זה".
אבל לאף אחד לא מתאים לעשות את זה.
ועובדה שאנחנו עושים.
איך שבלחיצה קטנה על הדק אנחנו לוקחים חיים של מישהו.
איך שבהנפת יד אחת הלהב חודר לבטנו של האיש.
איך שבשליחה אחת אנחנו שוברים את מפרקתו של הנער שבסך הכול הסתכל על בחורה.
איך שבשניה אחת אנחנו הורסים את חיינו.
***
אז אולי המצב במדינתנו לא ישתנה בזמן הקרוב.
ובכלל, זה לא שבביקורת העלובה הזאת אני באמת אשנה משהו.
אני בסך הכול ילד פשוט, שבא לכתוב ביקורת על ספר פשוט.
אז איפה היינו? אה, כן. זאבים, מאת ליאת רוטנר.
אני אוהב את ליאת רוטנר.
היא מין גאווה ישראלית שכזאת.
בכל אופן, קראתי עליו המלצה בדף הפייסבוק; "נוער קורא, כן,יש דבר כזה", ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן לקרוא ספר שבשונה מרשימת הקריאה שלי, הוא לא פנטזיה.
לבסוף הצלחתי להשיג אותו.
והוא בהחלט ענה על כל ציפיותיי.
אם אתם רוצים לדעת על מה הוא, תקראו את התקציר. אני שונא לתקצר עלילה של כמעט 500 עמודים בתוך כמה משפטים. זה מרגיש לי כמו פשע.
בכל אופן, הספר בהחלט מותח, כתוב טוב, אם כי ההתחלה קצת... בואו נגיד, בעדינות, מעוררת רחמים. אופס. יצא לי לא עדין במיוחד.
והוא שוב העלה בי את המחשבה הזאת, איך אנשים עושים דברים מבלי לחשוב על השלכות. איך במהלך ריב, אתה יכול, מרוב כעס, לגמור את חייו של מי שעשה דבר שלא מצא חן בעיניך.
האם בני האדם נולדו להיות כאלה?
כי בקצב הזה, לא מחלות ישימו קץ לאנושות.
לא מלחמות, לא טביעות, לא הצפות, לא רעידות אדמה, לא צונאמי, ולא, גם לא גשם של מטאורים.
מי שישים קץ לאנושות הוא אנחנו עצמנו.
***
אני יודע שלא דיברתי כמעט על הספר. פשוט השאלות שעלו לי נראות יותר רלוונטיות.
סליחה וזה.
הא, כן. מומלץ בחום.