אפשר לומר שהגיבור הראשי הוא לא בדיוק מה שרגילים לקרוא עליו... וזה אולי החלק הכי מיוחד בספר, שדווקא איש זקן עדיין יכול ללמוד בערוב ימיו על אהבה. של הנכד שלו, אותו הוא שואף לחנך "חינוך של פעם" לכל אורך הספר ושל אישה, אותה הוא אוהב ואליה הוא מתייחס בצורה שונה ממה שהיה רגיל כל חייו.

המסר ברור - אנשים יכולים להשתנות גם בגיל מופלג וגם אחרי שהתנהגו (ואהבו) בצורה מסויימת כל חייהם.

ומי שיוצר את השינוי הגדול ביותר הוא התינוק הקטן, כי מה ייגרום לאדם להשתנות יותר מאשר הרצון שלו להשפיע על הדורות הבאים ולהישאר בלב של הנכד שלו לנצח?...

מעטים הספרים שמצליחים לספר על הכל ועל לא-כלום בו-זמנית. אלו ספרים נדירים, כאלה שמטעים תחילה את הקורא, גורמים לו לחשוב שמדובר בעוד ספר, בעוד עלילה. הם מתחילים בצבעוניות, באופטימיות, ומסתיימים בסימן שאלה וסימן קריאה. אי אפשר להגדיר אותם בהכרח כשמחים או עצובים, אבל את המכה של הרגש מקבלים רק בדף הריק שמגיע אחרי העמוד האחרון.
החיוך האטרוסקי הוא בדיוק ספר שכזה. בעדינות, בשנינות אך בלי לוותר על חריפות כשצריך, רוקם חוסה לואיס סמפדרו את עלילתו של סלווטורה, גבר מבוגר, נרגן ומאוד חולה שזמנו קצוב. בנו מסיע אותו מן הכפר אל העיר כדי לחיות עם משפחתו ולראות את נכדו טרם סלווטורה יפרד מן החיים. סלווטורה אמנם לא סובל את העיר הרועשת ואנשיה הצבעוניים והרכרוכיים, אך הוא מתאהב כמעט בעיוורון בנכדו: חולק עמו את עברו, עתידו, מחשבותיו, רגשותיו, סודותיו הכמוסים ביותר. הוא ישמור על נכדו מכל משמר, יהפוך אותו לגבר-גבר, גבר כמו של הכפר, לוחם אמיתי, נצר גברי אחרון למודל המשפחתי-תרבותי אותו סלווטורה מייצג.
הסיפור נארג בסבלנות, ויחד איתו אנחנו נסחפים ומתאהבים בסב קצר-המזג. אך לאט לאט, המציאות והדמיון מתערבבים. לעיתים אין אנו בטוחים מה מתרחש, או שמא מדובר בסלווטורה המבולבל, שמוחו מתעתע בו, וזכרונותיו צפים אל השטח. החיוך האטרוסקי מלא ברגעים אנושיים, מכאיבים ונהדרים כאחד. לעיתים דוקר את הקורא בלבו, לעיתים מלטפו על לחיו. אך לכל אורך הדרך, מזכיר הספר לקורא שוב ושוב: אהוב את החיים כי הם נוראיים ונפלאים, והם לזמן קצר ושאול. ספר מקסים ופוצע, מומלץ בחום לכל שואבי-הספרים שביננו (וגם לאלו שלא).

הספר נע אתי באיטיות בערך כמו ישיבה ברכב כשתמונות נוף מתחלפות ואתן המחשבות . לעיתים חייכתי
ולעיתים המילים צבטו לי בלב כי ידעתי מבפנים שכולנו חווים הורים מתבגרים מתי שהוא בחיים.

"הזקן" שנע בין דמיון למציאות "נשלף" מכפרו, מביתו ומאדמותיו בהרי דרום איטליה ששם החיים זזים לאט לאט
כולל הזכרונות ,היישר למילאנו התרבותית לבית של בנו וכלתו .ושם לא ממששים את הפירות והירקות
ביד ומריחים אותם כמו שנהוג בכפר.הכל עטוף בניילון ואסור לנגוע.
במילאנו לבושים למשעי ומדברים בהתנשאות והכל שם רועש כיאה לעיר פקוקה וסואנת.

הוא שנא להיות חולה אך ידע שזמנו קצוב ולכן בנו העדיף שיגור אתו עד לימיו האחרונים.
שנא את המודרניות המזויפת כפי שראה אותה כניגוד גמור לאדם שהוא וכניגוד לחיים שעזב בכפר.

פעם פרטיזן ,תמיד פרטיזן. הגסטפו, הגרמנים המרדפים וההשרדות תמיד יהיו מנת חלקו בחיים וחלק ממשהו שמרכיב
אותו באישיות. מפקפק תמיד בכל אדם ,לא מאמין לאף אחד כי הוא הרי יודע הכי טוב מכולם מה טוב לו , חולק
על סמכות כל שהיא כי צריך להתחמק ולשקר אם רוצים לשרוד ולהישאר בחיים.

נקודת האור היחידה שהעניקה לו סיבה מספקת לא לוותר למוות הייתה הנכד, התינוק שחיוך קטנטן ממנו העניקו
לזקן דמעות של אושר ונחת אין סופית. על הנכד הוא נלחם בקנאות כיאה לפרטיזן. מבחינתו הוא היה
במלחמה אין סופית עם כלתו ובנו על הדרך שבה הקטנטן יחונך. והוא ניצח לבסוף כי הוא לוחם שמנצח.

הוא לא הבין איך משאירים תינוק לבד כל הלילה ונועלים את החדר .הרי כולנו היינו ילדים כולנו
פחדנו וכולנו רצינו משהו שיחבק ויאהב אותנו כשאנו פוחדים. מאותו רגע נרקמה אחוות לוחמים בין הסבא לתינוק.
הוא התחבא בחדר התינוק ולא הסכים להשאירו לבד , זמן איכות לא היה חסר להם כי סיפורי פרטיזנים וטקטיקות מלחמה
סופרו בין לבין בלילות לבנים רבים.

הספר הוא על הישן והחדש בתקופות שונות בהסטוריה, על צעירים שחושבים שהם יודעים הכל
ועל זקנים שאם תיתן להם בריאות טובה אהבה ונכדים אין שום דבר אחר בעולם שהיו רוצים.
אז אהבה יש כאן בשפע, ונכד קטן שהיה משול לפרטיזן בפוטנציה גם יש כאן.

הבריאות לא תמיד תלויה בנו אבל כמעט כל החיים אנו תלויים בה ,לאחר שקוראים את הספר
יש הרהור על כמה צריך לשמור על הקיים בחיים ולומר פשוט תודה.

"על שפתיו הרדומות של הזקן נח, כמו פרפר, חיוך: המחשבה מרפרפת בלבו בעת שהשינה עוטפת אותו: דבר גדול, החיים!"


לכל מי שרגיש הוא בטוח ירגיש את היופי הטמון פה בין המילים.

כתבתי ביקורת על הספר הזה ובכל זאת שוב משהו נוסף.
אני אוהב את הספר הזה כי אין לי מושג בטכנולוגיה מתקדמת, מכסימום אני יודע להכנס לאתר הזה.
איני מבין כלום בהיי טק כי למרות שבני גילי (63) גאים מאד ביכולותיהם המופלאות בתחום ובעוד תחומים....
שגם בגיל 75 הם עדיין מגלים יכולות אדירות(-:
פער הדורות חברים. אנחנו המזדקנים ושלא יאמרו "אתה עדיין צעיר" אני לא צעיר. אני מתנשף בעליות. אני מתיישב על הספסל הראשון שמזדמן לי. וכ"ו וכ"ו
אני מתבונן בעצמי במראה (בדרך כלל אצל הספר) בבית איני מרבה להסתכל. בהחלט לא מתלהב.
אני נוהג לאט ומעצבן נהגים "שנורא" ממהרים.
אני שותה בירה לבנה כדי להתחמק ממחשבות שאיני רוצה לחשוב עליהן למרות הידיעה שהקלוריות נכנסות לבטן והיא תופחת.
אז אני שוחה ומנסה באמצעות השחייה " לשמור על איזון" וזה לא כל כך הולך.
אני שומע מבניי אנשי ההיי טק ו"הננוס חלקיקים" הסברים כשיש להם סבלנות אלי וזה נדיר ואיני מבין מילה.
שומע כי צריך להראות התעניינות , אני אוהב אותם ואת ילדיהם (נכדי) אז התעניינות זה טוב ליחסים.
לפעמים מרחיק את הטלפון כי בשבילי זה "בלה בלה" אומר יופי שנשמע שמתאים או אוי אוי שמתאים ומשתדל לא להתבלבל. בסה"כ אני רוצה שיהיו בסביבה ושיצליחו. איך ומה אין לי מושג.
אני מת על נכדי כי אתם עוד מוצא שפה משותפת.
עכשיו תקראו בבקשה את הספר ותבינו למה אני כל כך אוהב אותו וחוזר ומעיין בו.
"האני ואני" לאורך ה"ביקורת הספרותית שלי על ספר זה" נראה לי ש"האני" הזה לא לבד יש הרבה מאד כאלו "אני" לכן אני מזדהה אתו וחוזר וכותב מעין ביקורת.
אשמח לקבל "לייקים" שאדע שאני לא לבד.

התחשק לי איטלקי נרגן לשבור את החום של הקיץ.
כבר מסצנת הפתיחה הייתי צריך להבין שזה לא בדיוק מה שאקבל . זקנים נרגנים לא יושבים בשקט במוזיאון.
גיבור הספר עוזב את ביתו בכפר בדרום איטליה ועובר לגור עם בנו ומשפחתו במילאנו . והוא רוטן . הוא רוטן על העיר על העירוניים , על בנו, על אישתו הקרה ועל חתנו שנשאר בכפר. הוא גוסס והדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים היא המטרה למות אחרי שכנו השנוא מהכפר.
ואז הוא מגלה את נכדו התינוק ופוצח במלחמה על החיים. מלחמה שלעיתים מתערבבת עם המלחמה נגד הגרמנים .
ומגלה ,למרות הביקורות שהוא מעביר על חינוך הילד , שמעולם לא באמת גידל ילדים וזוכה לעשות זאת בערוב ימיו.

סופר ספרדי כתב ספר איטלקי שמדיף ניחוחות וטעמים איטלקיים והאיטלקית מתפרצת ממנו ומתגלגלת באוזן. ולמרות שעוסק בזקנה ומוות ומלחמה זה ספר מלא בחיות , אהבת החיים ואהבה בכלל.
עושה חשק לרוץ לפיאצה עם חריץ גבינה ביד ולשתות מים ממזרקה.
בחירה מצויינת של עטיפה - כאשר מביטים בקורא הוא הופך לזקן חייכן.
מומלץ מאוד.

סיפורו של סניור רונקונה, איכר זקן, חולה, בשלבים מתקדמים של מחלת הסרטן.
הזקן האלמן, נאלץ לעזוב את כפרו הקטן בדרום איטליה ולעבור לבית בנו וכלתו במילאנו, עיר שהוא מתעב.
במילאנו קשה לו להסתגל לחייו החדשים, אך לנכדו הקטן, ברונטינו, שרק לומד ללכת, הוא מסתגל מיד
ונקשר לילד הקטן בכל נימי נפשו.
הזקן מודע למצבו הבריאותי, הוא מודע לכך שימיו ספורים אך הוא מקווה רק להספיק ללמד את הנכד
כמה דברים חשובים ולהספיק להראות לנכד את כפרו בדרום, את ההר, את הכיכר...
הוא מכנה את המחלה שמכרסמת בו, "רוסקה" ומנהל איתה שיח משעשע...
הזקן נחרד מהחינוך שבנו וכלתו מעניקים לנכדו הפעוט, הוא לא מתעמת איתם כי יש לו דרכים יצירתיות יותר
לגבור עליהם ו"להגן" על נכדו.
גם עם הנכד, הזקן מנהל שיחות ארוכות על עברו, על היותו לוחם פרטיזן במלחמה, על החיים בתור רועה צאן,
על השכן המשותק, קנטנוטה שהוא מייחל להתפגרותו המהירה...
במעבר למילאנו, הזקן חווה אהבה לנכד ואפילו אהבת אישה, אין בו כעס או מרמור על מחלתו, הוא רק מייחל לעוד קצת זמן...
מומלץ בחום.

בספריית הרחוב עצרתי כדי לחפש לי ספר קריאה. מה שנקרא אצלנו "חגי תשרי" היה בפתח. ראיתי את הכותר "החיוך האטרוסקי" מציץ מבין ערימות הספרים שגדשו את המדף. שמעתי על הספר, ידעתי שלפני שנים הוא נחשב ללהיט בחוגי הקוראים הנאמנים. הייתי נחושה בדעתי לא לפספס את ההזדמנות, 286 עמ' זאת לא משימה שמעל לכוחותיי כקוראת אובססיבית.
מצאתי עצמי שקועה בעלילה, בתיאורים, בסיפוריו של ברונו (סלווטורה), בדמויות המומחשות בספר - אנדריאה, רנאטו וברונטינו התינוק והנכד.
החיוך האטרוסקי ראוי להיחשב לקלאסיקה בשל מערכות היחסים המתוארות בו ברגש, במקוריות, ומטובלות בהומור דק. הלוואי עלינו סבים שכאלו. ברונו האמין שעליו מוטלת המלאכה לחנך את נכסו והדרך שהוא עושה זאת לאורך כל הספר מרגשת מאוד. ההתלהבות של ברונו מההתקדמות של ברונטינו למעמד של "גבר" לא תבייש אף סבא.
חוסר לואיס במפדרו, הצטייר בעיני כסופר מחונן של רגשות ומערכות יחסים, הומור ומקוריות.מומלץ ביותר.

סלבטורה, זקן מקלבריה שבדרומה של איטליה, גבר שבגברים ופרטיזן לשעבר, נחשף בחודשים האחרונים לחייו ליקום זר לחלוטין. היקום הזה, העיר מילאנו, נמצא מליוני שנות אור ממנו בכל האמור בקודים חברתיים, הרגלים ואף מזון. היקום הזה נחשף לעיני הקורא דרך סלבטורה - איכר נעדר השכלה פורמאלית, אך המתגלה במהלך העלילה כאדם בעל כושר אבחנה חד, אישיות כובשת ובהמשך אף הרבה יותר מכך. המפגש עם הנכד הוא בבחינת רעידת אדמה עבור הזקן והופכת בעצם את החודשים האחרונים לחייו למלאים באהבה ובנתינה ללא גבול.
במקביל לסיפור זה רווי הומור והתובנות לגבי "הצפונים" האיטלקים, אנו נחשפים לרובד נוסף: חייו של סלבטורה כפרטיזן. סלבטורה כגיבור הנלחם בכובש הגרמני ובמשתפי הפעולה עימם. במרכז רובד זה יחסי השנאה שלו לפשיסט קנטנוטה. יריבות זו היא הניגוד הגדול לאהבה הרבה לבני אדם, למרות חולשותיהם ומשוגותיהם, השבה ומופיעה לאורך כל הסיפור.
הספר נוגע ללב ובמיוחד היחסים המתפתחים בין הסב לנכדו. נוגעים ללב במיוחד התיאורים של משמרות הלילה שהסב עושה בחדרו של הנכד. במהלך השהות הזאת סלבטורה "מעביר" לנכד הישן את התובנות שלו לגבי העולם כדי שיגדל להיות גבר כמו הסבא.
חוסה לואיס סמפדרו כתב יצירת מופת - המנון לאנושיות שבבני האדם באשר הם. הוא כתב ספר מרגש שאינו הופך לסכריני. לקראת סוף הספר תהיתי כיצד הסופר יסיים את העלילה בלי לטבוע בבריכת שמאלץ. כל שאגיד הוא שהסיום אינו מקלקל את השורה, נהפוך הוא.
ממליץ מאד על הספר הנפלא הזה.

כשהסרט 'החיוך האטרוסקי' החל להופיע בערוצי הסרטים שקלתי לצפות בו. קיבלתי עצה לוותר - לקרוא את הספר. הספר הוא מצויין, ושאלתי את עצמי לאורך הקריאה כיצד אפשר להעביר את המסרים למסך: רוב הסיפור הוא על מחשבותיו הפנימיות של איכר זקן וחולה מקלבריה (שבדרום איטליה) שעובר להתגורר עם בנו במילאנו (שבצפון). מציאות ודמיון, עבר והווה מתערבבים במוחו. הסיפור מלא צבע, ריח וטעם של הדרום העני ושנאה לצפון העירוני, העשיר. מערכות היחסים של הזקן עם נכדו התינוק ועם אשה שהוא פוגש הן ממש ליריות. מומלץ בחום.