“יש ספרי מתח שהגיבור שלהם הוא סוכן חשאי עשוי ללא חת, שהכל קטן עליו ואין מי שישווה לו. כזה למשל הוא קורטלנד "קורט" ג'נטרי, גיבור המותחן "האיש האפור" (הוצאת קוראים, 2015) מאת מארק גריני. בעברו שירת ג'נטרי כאיש מבצעים "באגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA. במשך מספר שנים, עד לאירוע האחד עשר בספטמבר, הוא עסק בפעילויות מבצעיות חשאיות ברחבי העולם (עמוד 30).
הספר (הראשון בסדרת מותחנים אודותיו) נפתח מספר שנים לאחר שג'נטרי הופלל, הודח מהסוכנות כבוגד ונמלט על חייו. עתה, הוא מתפרנס כרוצח שכיר, מהסוג שלוקח על עצמו רק חוזים שבהם המטרה היא איש רע במיוחד. אם לשפוט מהספר הראשון בסדרה הרי שמדובר בסרט אקשן שעובד לספר. אין כמעט עלילה, רק קטעים שמתארים לחימה ופרסומות. תיאור טוב ואמין של האופן שבו פועלים גופי ביון, זה לא.
זה עוד היה נסבל העלילה היתה חכמה ופתלתלה, אבל בפועל זה לא המצב. "נטפליקס" הפיקה סרט אקשן על פי הספר, שיעלה בהמשך השנה, ובו יגלם ראיין גוסלינג את ג'נטרי. כאמור, כסרט זה יכול לעבוד. כספר, פשוט לא. והתוצאה משעממת ונוסחתית.
רק מעטים יודעים לכתוב בצורה חכמה ומותחת על סוג כזה של גיבור. בשנים האחרונות המוצלח מכולם בכך היה הסופר הבריטי לי צ'יילד (שם העט של ג'ים גראנט), שכתב את סדרת הספרים על ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. שניים מהספרים עובדו לסרטים בכיכובו של טום קרוז ולאחרונה שודרה העונה הראשונה בסדרת טלוויזיה מוצלחת שהיא עיבוד של הספר הראשון על ריצ'ר.
הספר הטוב בסדרה, לטעמי, הוא "מחר תמות" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2011), בו נדרש ריצ'ר לפענח פרשה בה מעורבים חבר הקונגרס האמריקני ג'ון סנסום, בעברו רב־סרן ביחידת "כוח דלתא" של הצבא, משימה סודית במיוחד שבוצעה בימי ממשל רייגן ותא טרור של אל־קעידה שבראשו אויב חסר מעצורים.
ריצ'ר, רב־סרן בדימוס יוצא "צבא ארצות הברית, שלוש־עשרה שנים כשוטר צבאי. יחידה 110 לחקירות מיוחדות, שירות בכל העולם, הצבות מיוחדות" (עמוד 32). כקצין צעיר עוטר בכוכב הכסף ובלב הארגמן על שחילץ פצועים "בהתפוצצות משאית התופת בביירות, במפקדת הנחתים" (עמוד 344), אף שנפצע בעצמו.
הוא נחשב לחוקר קשוח וישר, בעל מוח אנליטי. זה לא הזיק שהוא גם גבוה, גדול וחזק. "על כל מה שהצבא לא הצליח ללמד אותי בנושא הסוואה, הוא כיפר בכך שלימד אותי הרבה על לחימה" (עמוד 265), הסביר ריצ'ר בספר. כשמחבל מאל־קעידה ניסה להתגנב לעברו, סיפר, "הכנסתי בו צרור משולש שהתחיל בגשר האף וטיפס לאמצע המצח. דם ומוח ניתזו על הקיר שמאחוריו, והוא נפל בערמה כלעומת שבא" (עמוד 404).
דמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם בקי בשיטת ה"שלוף – דרוך – תירה". אבל צ'יילד כותב מתח טוב באמת. חכם ומושחז, וכמעט תמיד יש יותר מ"אס בשרוול" שיפתיע את הקוראים.
אבל כאמור, לא ספרים דוגמת זה של גריני וגם לא המותחנים אודות ג'ק ריצ'ר יכולים להתחרות במותחן ריגול מוצלח וחכם באמת. אבל אלה לא נדירים יחסית.
ספר המתח "מודיעין צללים" מאת הסופר הבריטי את אוליבר האריס (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2022), הוא מותחן שכזה. גיבור הספר הוא אליוט קיין, מפעיל סוכנים בשירות הביון החשאי, ה־MI6 (או 6, כפי שהשירות מכונה בספר).
"שירות הביון החשאי משקיע שנתיים ויותר ממאה אלף דולר בהכשרת קציני שטח חדשים. מלמדים אותך לגנוב מכוניות, לסחוב כלי נשק, לפרוץ לחשבונות בנק. יש קורסים בשימוש מאולתר בחומרי נפץ, שתי סדנאות שמוקדשות לניווט על פי הכוכבים. אבל שום דבר על מה שמרגל זקן שהכרתי כינה פעם "הצלפת השוט". אף אחד לא מספר לך איך לחזור הביתה" (עמוד 5), סיפר קיין לקוראים. ואכן ניכר שהשיבה הביתה ללונדון ממבצע שנכשל מורכבת עבורו.
קיין הוא בוגר קיימברידג' (תואר בספרות איך לא) ששירת כקצין במשך שלוש שנים בצבא היבשה הבריטי. "למה בחרת צנחנים" (עמוד 75), נשאל בספר. הגישה שם היתה פחות היררכית והושם שם דגש טיפוח על טיפוח יוזמה, השיב. לשירות הביון החשאי בחר להתגייס לאחר תרגיל בשירות מילואים "עם גדוד 4 של הצנחנים" (עמוד 298), שהיה מפרך במיוחד. אבל למרות שזה עלול להצטייר כך, קיין רחוק מאוד מלהיות ג'יימס בונד.
אהובתו, הסוכנת ג'ואנה לייק, נעלמה בקזחסטן, והשאירה מאחוריה סרטון מטלטל שבו קיין מצולם בחדר שלא היה בו מימיו. עד מהרה הוא נסחף לפרשת ריגול ואינטריגות סבוכה שמעורבים בה הביון הבריטי, חברות ביטחוניות בריטיות (האריס בחר בשם הפיקטיביים והגנריים "וקטיס" ו"טאלון" אבל חיפוש מהיר ברשת יראה שהפרופיל שהוא שירטט לא רחוק מזה של כמה וכמה חברות בריטיות שכאלה), טייקון בריטי שהימר את כל הונו בחיפוש אחר נפט בחלק הזה של העולם וכמובן, המודיעין הרוסי.
החקירה שניהל קיין אחר מקורות הסרטון ואחר ג'ואנה הפגישה אותו עם שורה של טיפוסים שכלל לא ברור מי מהם אויב ומי חבר ובכלל מי נגד מי. אחד מהם הוא חברו קאלום ווקר, "איש קומנדו לשעבר, איש דסק מבצעים סובייטים ב־6 לשעבר" (עמוד 131), ועתה נציג "וקטיס" בקזחסטן. ווקר טען כי הוא מייצג הן את האינטרסים של החברה שלו (שעובדת עבור הטייקון הבריטי) אבל גם את אלו של הביון הבריטי.
הרוסים, כך נראה ניהלו בקזחסטן מבצע מורכב במטרה להשתלט על המדינה. פסיכולוג בשם ולאדיסלב וישינסקי, שהקים בביון הרוסי יחידה ללוחמת תודעה. "וישינסקי מתבסס על מה שהמטכ"ל הסובייטי מכנה תיאוריית השליטה העצמית. המשמעות היא להזין את היריב במידע שהוכן במיוחד עבורו, כדי שיגיע להחלטה שאתה בחרת; להשתלט על תהליך החשיבה שלו. וישינסקי אומר שהעידן הדיגיטלי הוא מתנה במובן הזה" (עמוד 209).
לאורך מסעו חשף קיין שורה של פעולות לוחמה פסיכולוגית ומבצעי תודעה שמטרתם זריעת בלבול, פחד וכמובן יצירת בסיס תמיכה ברוסיה בקרב אזרחי קזחסטן, באמצעות כלים כמו הרשתות החברתיות, שימוש בפייקניוז ומבצעי סייבר, טכנולוגיית דיפ־פייק. הכל כמובן לא לייחוס לרוסיה, ותוך שמירת יכולת הכחשה מוחלטת. אם זה נשמע מוכר מהמשבר האחרון באוקראינה יש לזה סיבה.
דוגמה אחרת היא קבוצת שכירי חרב המכונה "כוח סיגמה" שהרוסים פרסו בקזחסטן. ראשית פעילותם, גילה קיין היתה בסוריה, כשפעלו לצד הכוחות הרוסים. "היעד העיקרי שלהם היה לתפוס שדות נפט שהוחזקו בידי דאעש. מח"ט לשעבר בקומנדו פיקד עליהם, והחברה נקראה על שם יחידתו לשעבר" (עמוד 345).
גם כאן, אם זה נשמע מוכר הרי זה כי זה נשען על המציאות, שתמיד יותר מעניינת מכל דמיון (ויסלחו לי מי שמחכים בכיליון עיניים לסדרה החדשה "טבעות הכוח", על פי ספריו של ג'.ר.ר טולקין). קבוצה דומה, ששמה קבוצת ואגנר, אכן קיימת. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). לכאורה, מדובר בחברה פרטית, אך בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ובמקביל לשמר יכולת הכחשה.
האריס, דוקטור בפסיכואנליזה, יצר סיפור עלילה פתלתל ומתוחכם. "יום רע במשרד לסוכן מבצעי בשטח עלול להיות יום רע מאוד" (עמוד 97), כתב. לקיין נכונים כמה וכמה כאלו בעודו מבקש לגלות מה אירע לאהובתו בקזחסטן. הוא אולי לא ייהנה מזה (במיוחד כשרף הסיכון רק עולה ככל שהעלילה מתקרבת לשיאה), אבל לקוראים זה כיף גדול.”
