#
יש אנשים שקוראים ספרים בשביל להשכיל. קריאה להנאה מאוסה בעיניהם. הם לא באו להנות. הם רוצים לקרוא ספרות עם ערך מוסף. קריאה היא עבודה ששכרה (מוניטין) בצידה. הם לא יקראו ספרות מתח קלה וקלוקלת. בא פיגליה וכותב ספר שמתאים לכל העולמות: הוא גם ספר מתח (בערך...) גם ספר על טרור (סוג של) אבל גם כאילו "תרבותי", המאזכר המון פילוסופיה, ספרים וסופרים, היסטוריה, שיטות ממשל (בקיצור המון "השכלה"...) ומאפשר גם לסולדים מספרות קלה ללכת עם ולהרגיש בלי. דהיינו - הם קוראים ספר עם המון Name droping תרבותי ואפילו לא מרגישים שהם קוראים סיפור מתח. (מה שנכון – זה לא ספר מתח)
סיפור המסגרת עוסק בגבר ארגנטינאי, מרצה לספרות ולפילוסופיה, זה עתה נפרד מאשתו, צריך משהו להסיח את דעתו והוא מקבל את הצעתה של מרצה בשם אידה בראון להרצות שנה באוניברסיטה "יוקרתית" אמריקאית. האקדמאית הנמרצת מתבררת כאשה יפה ומושכת, בעלת מוניטין בתחומה. תכף ומיד פורץ רומן סודי בין השניים. הסודיות אינה הכרחית משום בחינה - הם בגירים ופנויים ואין מניעה שינהלו רומן - אבל הסודיות - כמו אלמנטים נוספים בסיפור - נוצרה כדי להעצים איזו "תעלומה" עוד לפני שקרתה. זה חלק מחולשתו של הספר – פרטים מסויימים נוצרים לא באופן טבעי לסיפור, אלא כדי לגרום לקורא תחושות מסויימות.
דעתי על הספר לא חד משמעית. הוא לא משעמם, יש בו קטעים יפים ומעניינים, אבל הוא מתיש עם רעיונות פילוסופיים אפויים למחצה, סיפור שנתקע מפעם לפעם ואינו מסתדר עם ההיגיון, חוטי עלילה חדשים נפתחים, כי הסופר לא הצליח להמשיך את הישנים ומאוס במיוחד - נסיון הסופר להתחנף לקוראיו, לקרוץ להם מעל הסיפור "הישארו איתנו. אני לא סתם ספר מתח. אני משכיל!"
אז לא כל כך אהבתי. מצד שני לא נטשתי, עד כמה שזה שווה. (זה שווה 3 כוכבים...)


















