#
יש אנשים שאוהבים לקרוא ספרי אימה ולצפות בסירטי אימה. באמת.
התחלתי לחשוב על העניין – מהמשפט הקודם ברור שאני לא נמנית עליהם – כדי להבין את סוד הקסם שמהלכים עליהם פחדים. כי פחד – שהוא רגש מוכר לכולנו – הוא רגש מרתיע. שבדרך כלל לא נשמח לחוות. ואני מתקשה להבין את אלה שרוצים לחוש בו כבילוי.
נראה לי שקשה לכתוב סצינות אימה טובות (כלומר כאלה שהקורא ירעד בתוכו מפחד ועדיין לא יניח את הספר, כי אם לא יקרא עד הסוף הוא יישאר עם האימה) זה חייב להיות מורכב מתאור אמין של הגורם לפחד, יחד עם סיבה טובה שגיבורי הספר נחשפים לו כי נראה לי שקשה להפחיד עם סיפור שלא מסתדר בהיגיון. למשל גיבורה עדינה ושברירית, שלא לומר פחדנית, שמתעקשת לרדת לבדה למרתף חשוך בלילה בשעה שרוצח סידרתי משוטט בסביבה, יש להניח שתזכה רק לבוז מצד הקורא הממוצע: "מה יש לך לחפש שם, טמבלית?" הוא ישאל בצדק. בספר הזה יש מספר סצינות אימה כתובות היטב, והסיבה היחידה שהצלחתי להסתדר איתן היא שהן לא היו הגיוניות במיוחד.
זה הספר השלישי של קוריטה שאני קוראת. הוא יודע לכתוב, יודע לבנות מתח (וגם אימה) אבל מספר לספר מצליח פחות בחלק של ההיגיון. יש פה בלש לא יותר מדי חכם אבל עם הרקע המשפחתי הבעייתי ההכרחי, עיירה מוכת שלג וקור באינדיאנה, שריף – אחד עם פתיל קצר, וגם אשה מיסתורית.
מה שכן – כל ספר של קוריטה עוסק בנושא אחר, המחייב אותו לתחקיר מעמיק. "עד במנוסה" עסק ביערנות וטיפוס הרים, הספר הזה עוסק במערנות והיפנוזה. וזה שניים במחיר אחד: גם מתח, גם השכלה .
לזכותו ייאמר שהתחלתי לקרוא אותו ברווח שהיה לי בין פגישות. והמשכתי על חשבון ספר אחר שהיה לי, כי מאד רציתי לדעת את ההסברים לתעלומה. יאהבו אותו האוהבים ספרי מתח עם קורט אימה, והדרך (המרתקת) חשובה להם יותר מסופה המאכזב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
