ביקורת ספרותית על הלילה שבו מתה הציונות [מחודש] מאת אהרן אלמוג
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 18 באוקטובר, 2017
ע"י רץ


החלום ושברו

התמלאתי במועקה כשסיימתי את הספר של לילך נתנאל המולדת הישנה, העוסק בכמיהה והאכזבה למושג בית. הרגשתי שאני זקוק לספר אחר, שלא עוד עוסק בבתים ומולדת וכורך אותם למושגים של ייאוש ותיקווה.

כשחיפשתי ספר מסוג אחר, משך את עיניי, ספר מאותו הסוג, הלילה שבו מתה הציונות, של אהרון אלמוג. משיכה שנבעה מרצון להבין את המתח בין חלום הבית הקבוצתי, לעומת חלום הבית האישי, חיבור אותו ניסתה הציונות הסוציאליסטית להגשים, באמצעות הקיבוצים שהם ניסיון חברתי נועז ומעניין. האם הוא אפשרי, או שהוא נועד מראש לכישלון?

אם הספר של נתנאל עוסק בהווייה עכשווית, הרי שסיפרו של אלמוג, לוחם הפלמ"ח, לקח אותי שנים לאחור, לדור תש"ח, שהוא אחד מהדורות המרתקים והטראגיים, באופן בו הוא נדרש להיות הדור הנושא על כתפיו בצורה נוראית, את יישום חלום הציונות להקמת בית יהודי כהכרעה גורלית.

אלמוג מספר ברומן שיש בו גרעין אוטוביוגרפי, על ניסיון הקמת הקיבוץ תל גזר, בשלהי מלחמת העצמאות. לכאורה חברי הכשרתו, הגיעו לייעודם הנעלה, (כמו שאומרת סיסמת האש עליה נשבענו בחג המעלות, עלה נעלה), עליה על הקרקע באמצעות קיבוץ חדש. לעתים חלומות הם דבר אחד, ומציאות היא דבר שונה. אלמוג מנסה להביט לתוך הקופסה השחורה, אל נבכי נפשו ולדינמיקה שהתחוללה בקבוצה החדשה, שגרמה לייאוש ולנטישת הקיבוץ, מעשה שמבחינתו נתפס ככישלון נוראי, לכן שם ספרו, הלילה בו מתה הצינות, הלילה בו התנפצו החלומות והאוטופיות הגדולות.

חיבוטי הנפש של גיבור העלילה, בהם אלמוג משתף אותנו, הם תמימים ויפים, האם להעמיק את אהבתו לבת עשירים מתל אביב, המייצגת עבורו עולם שונה מכפי שהכיר, או לבחור בנערה בת קבוצתו מהכשרת האביונים, השותפה להשקפת עולמו. האם להגשים את מאווייו התרבותיים בעיר המעניקה הזדמנות תרבותיות, או להיות חלק מקבוצת חולמים ומתייאשים המתיישבת בשממה, העוסקת בעבודה מתישה, בשמירה שלא מסתיימת, ובשיחות אין סופיות לתוך הלילה, המהוות חיקוי לשיחות הנפש של מייסדי כנרת ודגניה, שיחות חשופות וטעונות, שלא מותירות זמן למאוויים אישיים.

ברקע ייסורי הנפש, עומדת המלחמה המהדהדת, את רגעי האימה, צעירים שהזקינו תוך לילה, אחד עשר חברי ההכשרה שנהרגו בקרבות והותירו פצע פעור. הפלמ"ח היה אוונגרד שהלך לפני המחנה. המלחמה הייתה נוראית והרואית, אך אלה ששרדו אותה, נדרשו לחיות חיים אפורים, המחייבים התמודדות אחרת, כרצים למרחקים ארוכים, הנאלצים לשאת בנטל ובסבל, לאורך זמן, הרחק מהמקומות בהם מתקיימים חיים אחרים. אלמוג מתאר את שבר הקבוצה כתקופה טראומטית בחייו. כעת לאחר שנים, הוא חוזר לתקופה המכוננת בחייו באמצעות הרומן, מראיין חברים שהיו שם, אחדים שולחים לו מכתבים, חלקם מבטאים סערת נפש, מציפים חשבנות לא סגורים, כל אחד מהם פורס זווית אישית מעניינת, גרסה לעתים שונה לאמת שנדמה כי הייתה.

הספר הזה הזכיר לי את תקופת שירותי הקצרה בהיאחזות הנח"ל גיתית בבקעה, שם קיימנו שיחות גרעין, לתוך הלילה, על דברים שוליים, האם את מעט הכסף שקבלנו כחיילים, נפקיד בקופה משותפת, או האם אפסנאות ההיאחזות, תהייה פתוחה לכל מי שיש חוסר, מה שחייב את האפסנאי שלנו להשלים ציוד ממחסנים אחרים. לרובנו היו ברור שבקיבוץ לא נשאר. אני עזבתי ליחידה אחרת בכדי לקדם את הקרירה שלי כספורטאי, לסלי רצתה להציל את העולם, על ידי מקצוע הרפואה, וטל בקשה צדק מוחלט בלימודי המשפטים. כמעט לכולם היה ברור שעם סיום הצבא, האפיזודה של ההגשמה מגיעה לסיומה, אבל לא חשבנו כאלמוג שהציונות מתה. כעת אני לא כל כך בטוח.

אלמוג כסופר ומשורר, כותב בשפה יפה, יש לו כבוד רב למילה הכתובה, הוא מתאר נופים בראשיתיים יפים, ויודע לקשור אותם לנופי התנ"ך, הוא מתאר ברגישות אהבות נעורים מסעירות, כאלה שהותירו זיכרונות בלתי נשכחים, הוא מעלה בעיות חברתיות באומץ לב, כאלה שיהוו קו השבר של החברה הישראלית, כמו האליטיזם הקיבוצי שסגר את עצמו בפני חלק מהמבקשים להצטרף אליו, ההבדל בין עוני לעושר מנקר עיניים, נשיאה בנטל המשימה הלאומית, לעומת השתמטות, ומעל הכול עולה השאלה, מהי הציונות, ומהן המשימות הרלוונטיות שלה. ספר יפה מעורר נוסטלגיה וחשיבה למקום אליו הגענו.
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 9 חודשים)
בר תודה - לגבי הספר הזה אני מרגיש כאיש אמצע, גם אותי חנכו בתנועת הנוער להגשמה בקיבוץ, בהמשך הייתי בבית ספר חקלאי, שלכאורה גם בוגריו היו אמורים להשתייך לנח"ל, התחלתי את שירותי בנח"ל והגעתי להיאחזות גיתית שבבקעה, ולכן אני לא רק שופט את חיי הקיבוץ, אלא גם את דרך החיים שבה גדלתי, היה בה יופי וקסם, אך בו בעת לא רלוונטיות, אך עדיין השאלה רלוונטית, מהו החזון הציוני העדכני?
רץ (לפני 9 חודשים)
סקאוט - תודה - הספר הזה מאוד מעניין, כמחברו שהוא סופר ומשורר צנוע, הבעל של רות אלמוג, הוא היה איש חינוך כל חייו, תימני שהיה בפלמח, כעת הוא מאוד זקן וחולה. קריאה שלי אותו היא כמו מחווה אישי לדור תש"ח, דור ההולך ונעלם.
בר (לפני 9 חודשים)
ביקורת נפלאה!
היום הקיבוצים הם ממזמן לא מה שהיו פעם. שלא נדבר על אלו הגרים בהם.
תודה לך על ביקורת מצוינת כתמיד
סקאוט (לפני 9 חודשים)
כרמליטה- איזו יוזמה מקסימה! פשוט מחממת את הלב!
סקאוט (לפני 9 חודשים)
נשמע ספר מעשיר ובעיקר מעורר מחשבה. תקופת לפני קום המדינה וקצת לאחריה ריתקו אותי תמיד אך בזמן האחרון במיוחד, לכן ספר זה בא בדיוק בזמן.
ותקן אותי אם אני טועה, אך לפי דברייך, נראה שהספר דווקא בא לנפץ את תחושת הנוסטלגיה, לפחות זו הקשורה לקיבוץ ולא לעוררה.
כרמליטה (לפני 9 חודשים)
רץ, אינני מזלזלת בתנועות הנוער - אני עצמי הייתי בצופים והלכתי לקיבוץ עוד בזמן לימודי בתיכון. אינני מזלזלת גם בתרומת הקיבוצים לבנין הארץ ולבטחונה. אבל ואבל גדול - המדינה נבנתה ויושבה והציונות מומשה לא רק בזכותם ובכוח "האנחנו". הקמת מושבים, עיירות וערים הם מעשים חלוציים וציוניים לא פחות מההתיישבות הקיבוצית.

לפני ש"מתה" הציונות - שלטעמי לא מתה, וצריכה לקבל ריענון בדגשים החברתיים והמוסריים שלה - כתוצאה מהמעבר מ"אנחנו" ל"אני", מתו או נמצאים על ערש דווי הסוציאליזם והרעיון של הקיבוץ השיתופי. אין לכך הוכחה טובה יותר מאשר המספר המועט של קיבוצים שנשארו במתכונת המסורתית של שיתוף טוטאלי לעומת מספר הקיבוצים שהופרטו. גם בענין הבטחון, קיבוץ חניתה מגן על הגבול לא פחות מן הישובים זרעית ושתולה והעיירה שלומי, שאחת משכונותיה שוכנת במרחק 50 מטר מהגבול. (טיילתי לפני מספר חודשים בכל המקומות הנ"ל. מומלץ לכולם).

מצב התיישבות בערבה לא טוב, זו בהחלט בעיה לאומית. יש עוד כמה אזורים כאלה. לו המפלגות השונות החילוניות והדתיות כאחד על תנועות הנוער שלהן היו מפנות את מרצן גם לנושא הזה ולא רק לנושא המדיני, (או הדתי - התיישבות גרעינים דתיים בשכונות חילוניות בתל אביב ובערים גדולות אחרות) וודאי שיכול היה להיות שיפור. הדבר אינו מחייב דווקא הקמת קיבוץ, אלא ישובים קהילתיים.

והנה מעשה ציוני שאהבתי - באוניברסיטת תל אביב מתקיימת מדי שנה "אוניברסיטת קיץ" שמיועדת לתלמיד תיכון מעיירות פיתוח. בחופש הגדול הם באים ל-7 שבועות, לומדים 2 קורסים עליהם מקבלים נקודות זכות. מתגוררים בתנאי פנימיה בכפר הירוק. ההשתתפות העצמית של התלמיד היא מזערית כ-600-700 ש"ח. הזדמן לי לפגוש במסגרת הזו תלמידים ותלמידות מבית שאן, דימונה, ירוחם, נתיבות, בית ג'אן, כפר מנדא, כפר בדואי ליד דימונה ועוד.

רץ (לפני 9 חודשים)
חני - תודה להתייחסותך, המדינה שינתה את פניה לטוב ולרע, לפעמים מעניין לקרוא ספרים של הדורות הקודמים, להבין איך הם מנסחים את שאלת החזון הציוני, חלקן של השאלות לא רלוונטיות, אבל חלקן האחר רלוונטי לחישוב מסלול מחדש אותו אנחנו צרכים לעשות במסגרת החזון הציוני העכשווי.
רץ (לפני 9 חודשים)
רויטל -תודה להתייחסותך, הספר הזה מעניין מאוד משום שהוא מספר על דור תש"ח שבעצם הקים את המדינה.
רץ (לפני 9 חודשים)
כרמליטה - תודה להתייחסותך, תנועות הנוער ראו בהגשמה ההתיישבותית כמהות ויעוד, כך היינו אומר אלמוג, ומה שהיה נכון לתקופתו לא משקף לחלוטין את הערכים החברתיים של היום. לפני שנים היינו חברה מגויסת שהאמינה במילה אנחנו - בכוח הקבוצה, כך הקימו התיישבות ומדינה, ומה לעשות שהיום החברה הקצינה, לאני במרכז ההוויה. הקיבוץ לא פשט את הרגל, חניתה לא נמחקה מהמפה, היא עדיין חייה וקיימת ושומרת על גבולה הצפוני של המדינה, האם זאת לא ציונות? במקביל הישוב בערבה הולך ודועך, האם זה לא בעיה לאומית ולא פרטית? נכון אני מסכים שיש להגדיר מחדש את חזון הציונות.
בת-יה (לפני 9 חודשים)
ביקורת טובה, אם כי דעתי כדעתה של כרמליטה.
כרמליטה (לפני 9 חודשים)
לפי הסקירה אני מתרשמת שהגדרת "הציונות" בספר מצטמצמת להתישבות הקיבוצית. אם אכן הדבר כך, זו גם התנשאות וגם סילוף.
הקיבוץ, היה רק חלק מהמעשה הציוני. ולמרות הערכים השוויוניים בהם דגל, גם בו מראשיתו היו מעמדות והתייחסות מזלזלת באחר בתוכו.
מהתנסותי הקצרה בקיבוץ בגיל הנעורים, היה גם לי ברור כבר אז כי הוא סיים את תפקידו, אבל לא כך לגבי הציונות.
נכון, יש להגדיר מחדש את המשימות הרלוונטיות של הציונות בכללותה ולפעול לאורן. חבל שהשמאל היום מתרכז בפן המדיני בלבד, ולא השכיל להדגיש יותר ולפתח ב-50 השנה האחרונות את הפן החברתי של החברה הפנים-ישראלית.


חני (לפני 9 חודשים)
זה ספר שבעצם שואל שאלה עכשיוית מאוד, פנינו לאן? אך העולם משתנה סביבנו והכוחות הפוליטים הרוחשים מתחת ומעל פני השטח משתנים .
השאלה הערכית לאן אנחנו הולכים מעסיקה אותי די הרבה.
סקירה יפה.
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
מסקרן.
אחפש את הספר הזה.
(אגב, נראה שהתקציר שלו שמופיע פה באתר לא קשור לספר הזה, והתגלגל אליו בטעות מספר אחר).
רץ (לפני 9 חודשים)
Pulp_Fiction - תודה לתגובתך, אלמוג וחבריו חונכו על ערכי העלייה השנייה השלישית ואלו שאחריהן, שעסקו בישוב הארץ, הקמת ישוב, ודבקות בקרקע בכדי להשאר הייתה מהות, כך הוקמה חדרה בביצות, דגניה וכינרת, וגולת הכותרת חניתה כישוב חומה ומגדל. לכן צריך להבין את תחושת האכזבה בהקשר של דורו של אלמוג, הם נכשלו במשימה הציונית, הם נשברו במקום שבקשו מהם יכולת עמידה. לציונות פנים אחרות בהחלט, אבל שההתיישבות החקלאית הופכת למהות, תוך התייחסות בבוז אל העיר, ברור שההסתכלות מאוד צרה, וזהו ההסבר לחלום ולשבר שמתקיים בחזון הציוני מנקודת מבטו של אלמוג.
רץ (לפני 9 חודשים)
גוטי - תודה לתגובתך -המועקה היא לסיפרה של לילך דניאל, הספר הקודם שקראתי, גם הוא מדבר על בתים ועזיבתם, שזה בהחלט נושא כאוב, בעיקר בהקשרו העכשווי של צעירים בתל אביב החיים כאן ועכשיו, חלקם תלושים ואבודים, ואחרים מחפשים את מקומם בחו"ל. אני חזרתי כעת מצפון יוון, מסלוניקי, ואחרי שראיתי את הסרט, אהבה יוונית, חשבתי שיוון זאת ארץ מתמוטטת, הופתעתי לראות אלפי צעירים ובני נוער מבלים בבתי קפה, באותה תחושה של לחיות את הרגע, כנראה שמדובר בתופעה שחובקת עולם.
Pulp_Fiction (לפני 9 חודשים)
ביקורת מצוינת מושקעת רץ. עם זאת אינני מבין את דברי ההספד. האם העובדה שהפרויקט האישי שלי ושל קומץ חבריי לא צלח מצביעה על כישלון טוטאלי של מפעל כולו? או ניתן לשאול: אם אותה ציונות שבניתי לעצמי בראש היא לא יותר מאשר פנטזיה וייתכן שיש לה פנים אחרות בעצם.
גוטי (לפני 9 חודשים)
אני חושבת שחזרה אחורה ונוסטלגיה תמיד מלוות בתחושת חמיצות כי העבר תמיד נראה יותר נשגב מההווה. רץ, מדוע התמלאת מועקה? האם היית רוצה לחזור בזמן? ביקורת יפה ומסקרנת.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ