“החלום ושברו

התמלאתי במועקה כשסיימתי את הספר של לילך נתנאל המולדת הישנה, העוסק בכמיהה והאכזבה למושג בית. הרגשתי שאני זקוק לספר אחר, שלא עוד עוסק בבתים ומולדת וכורך אותם למושגים של ייאוש ותיקווה.

כשחיפשתי ספר מסוג אחר, משך את עיניי, ספר מאותו הסוג, הלילה שבו מתה הציונות, של אהרון אלמוג. משיכה שנבעה מרצון להבין את המתח בין חלום הבית הקבוצתי, לעומת חלום הבית האישי, חיבור אותו ניסתה הציונות הסוציאליסטית להגשים, באמצעות הקיבוצים שהם ניסיון חברתי נועז ומעניין. האם הוא אפשרי, או שהוא נועד מראש לכישלון?

אם הספר של נתנאל עוסק בהווייה עכשווית, הרי שסיפרו של אלמוג, לוחם הפלמ"ח, לקח אותי שנים לאחור, לדור תש"ח, שהוא אחד מהדורות המרתקים והטראגיים, באופן בו הוא נדרש להיות הדור הנושא על כתפיו בצורה נוראית, את יישום חלום הציונות להקמת בית יהודי כהכרעה גורלית.

אלמוג מספר ברומן שיש בו גרעין אוטוביוגרפי, על ניסיון הקמת הקיבוץ תל גזר, בשלהי מלחמת העצמאות. לכאורה חברי הכשרתו, הגיעו לייעודם הנעלה, (כמו שאומרת סיסמת האש עליה נשבענו בחג המעלות, עלה נעלה), עליה על הקרקע באמצעות קיבוץ חדש. לעתים חלומות הם דבר אחד, ומציאות היא דבר שונה. אלמוג מנסה להביט לתוך הקופסה השחורה, אל נבכי נפשו ולדינמיקה שהתחוללה בקבוצה החדשה, שגרמה לייאוש ולנטישת הקיבוץ, מעשה שמבחינתו נתפס ככישלון נוראי, לכן שם ספרו, הלילה בו מתה הצינות, הלילה בו התנפצו החלומות והאוטופיות הגדולות.

חיבוטי הנפש של גיבור העלילה, בהם אלמוג משתף אותנו, הם תמימים ויפים, האם להעמיק את אהבתו לבת עשירים מתל אביב, המייצגת עבורו עולם שונה מכפי שהכיר, או לבחור בנערה בת קבוצתו מהכשרת האביונים, השותפה להשקפת עולמו. האם להגשים את מאווייו התרבותיים בעיר המעניקה הזדמנות תרבותיות, או להיות חלק מקבוצת חולמים ומתייאשים המתיישבת בשממה, העוסקת בעבודה מתישה, בשמירה שלא מסתיימת, ובשיחות אין סופיות לתוך הלילה, המהוות חיקוי לשיחות הנפש של מייסדי כנרת ודגניה, שיחות חשופות וטעונות, שלא מותירות זמן למאוויים אישיים.

ברקע ייסורי הנפש, עומדת המלחמה המהדהדת, את רגעי האימה, צעירים שהזקינו תוך לילה, אחד עשר חברי ההכשרה שנהרגו בקרבות והותירו פצע פעור. הפלמ"ח היה אוונגרד שהלך לפני המחנה. המלחמה הייתה נוראית והרואית, אך אלה ששרדו אותה, נדרשו לחיות חיים אפורים, המחייבים התמודדות אחרת, כרצים למרחקים ארוכים, הנאלצים לשאת בנטל ובסבל, לאורך זמן, הרחק מהמקומות בהם מתקיימים חיים אחרים. אלמוג מתאר את שבר הקבוצה כתקופה טראומטית בחייו. כעת לאחר שנים, הוא חוזר לתקופה המכוננת בחייו באמצעות הרומן, מראיין חברים שהיו שם, אחדים שולחים לו מכתבים, חלקם מבטאים סערת נפש, מציפים חשבנות לא סגורים, כל אחד מהם פורס זווית אישית מעניינת, גרסה לעתים שונה לאמת שנדמה כי הייתה.

הספר הזה הזכיר לי את תקופת שירותי הקצרה בהיאחזות הנח"ל גיתית בבקעה, שם קיימנו שיחות גרעין, לתוך הלילה, על דברים שוליים, האם את מעט הכסף שקבלנו כחיילים, נפקיד בקופה משותפת, או האם אפסנאות ההיאחזות, תהייה פתוחה לכל מי שיש חוסר, מה שחייב את האפסנאי שלנו להשלים ציוד ממחסנים אחרים. לרובנו היו ברור שבקיבוץ לא נשאר. אני עזבתי ליחידה אחרת בכדי לקדם את הקרירה שלי כספורטאי, לסלי רצתה להציל את העולם, על ידי מקצוע הרפואה, וטל בקשה צדק מוחלט בלימודי המשפטים. כמעט לכולם היה ברור שעם סיום הצבא, האפיזודה של ההגשמה מגיעה לסיומה, אבל לא חשבנו כאלמוג שהציונות מתה. כעת אני לא כל כך בטוח.

אלמוג כסופר ומשורר, כותב בשפה יפה, יש לו כבוד רב למילה הכתובה, הוא מתאר נופים בראשיתיים יפים, ויודע לקשור אותם לנופי התנ"ך, הוא מתאר ברגישות אהבות נעורים מסעירות, כאלה שהותירו זיכרונות בלתי נשכחים, הוא מעלה בעיות חברתיות באומץ לב, כאלה שיהוו קו השבר של החברה הישראלית, כמו האליטיזם הקיבוצי שסגר את עצמו בפני חלק מהמבקשים להצטרף אליו, ההבדל בין עוני לעושר מנקר עיניים, נשיאה בנטל המשימה הלאומית, לעומת השתמטות, ומעל הכול עולה השאלה, מהי הציונות, ומהן המשימות הרלוונטיות שלה. ספר יפה מעורר נוסטלגיה וחשיבה למקום אליו הגענו.”