ביקורת ספרותית על רכבת היתומים - פרוזה # מאת כריסטינה בייקר קליין
ספר מעולה

---

*למי שקרא את הספר (ספויילרים לגמרי)
הרגע סיימתי לקרוא את הספר "רכבת היתומים" שממש נישאבתי אליו ולא הצלחתי להפסיק לקרוא.
יש לי נטייה להתעצבן על סופרים שגורמים סבל לדמויות שלהם, אבל כשקראתי את הסיפור של ניב/דורותי/ויויאן שגם בסוף חייה, אני מאמינה שהיא לא הרגישה שמימשה את חייה, הזכרתי לעצמי שזוהי המציאות ויש יתומים שהתגלגלו לחיים גרועים הרבה יותר.
לכן התעצבתי בקריאה, מאוד, במיוחד ביגלל שאת קוראת את התיאורים של ניב עצמה כילדה ואח"כ כנערה.
לחשוב שילדים יתומים עברו דברים דומים ואפילו קשים יותר זה מייאש במיוחד שזה ממשיך לקרות גם היום ליתומים שנלקחים ע"י אנשים שרוצים רק את הקיצבה שלהם, כמו האומנים של מולי בספר, או לא רחוק מאיתנו ברוסיה שאני יודעת שזו תופעה נפוצה שם.
עיניין אותי שהסופרת החליטה לתאר את מערכת היחסים של ניב עם משפחת נילסן קרה ולא עמוקה או חמה מידי, כי זה פשוט מרגיש אמיתי ונכון.
קיוויתי כל הספר שהיא תגיע למשפחה טובה ועמידה שתדאג לה והינה אחרי הרבה עמודים היא סופסוף הגיעה, אבל בכל זאת היה משהו שחסר לי...
ואז הבנתי:במהלך הקריאה נטיתי להשוות את חיי כילדה לחייה המורכבים של ניב(הזכויות שלי וכו'...), יש לי בית, בית שאני מרגישה בו אני, כשאני רעבה אני יכולה לקחת מה שאני רוצה מהמקרר(הלא נעול) ותחושות הקור והרעב לא מוכרות לי (דבר שאני מבינה ביכלל לא ברור מאליו).
כשהיא התקבלה בבית משפחת נילסן התנאים שהיא זכתה להם היו דומים לשלי כביכול אבל החסר היה מין תחושה של משפחתיות ואולי קצת אהבה.
לפי מה שהבנתי ויויאן לא זכתה לרגשות כאלה מאמה הביולוגית אלה אולי רק מאביה ומאוחר יותר עם דאצ'י, לכן הצלחתי להבין איפהשהו את הויתור שלה על התינוקת.
אבל דווקא ביגלל כל הדרך שהיא עברה, אני מאמינה שהיא יכלה להיות אמא נהדרת לילדה שלה ואולי תחושת המימוש של חייה הייתה משמעותית יותר.

» ביקורות נוספות של ג'ו מארץ'
» ביקורות נוספות על רכבת היתומים - פרוזה #