ביקורת ספרותית על חואניטה איילת מאת יונית קמחי
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 26 בספטמבר, 2017
ע"י רובינה


יונית קמחי היא אישה אמיצה. היא אולי לא חושבת כך אבל אין ספק שלאמץ ילדה בגיל 40 כשמאחורייך מלחמה לא פשוטה במחלת הסרטן, דורש אומץ והרבה. ואולי זה משהו שכל כך טבוע בנו – הרצון והכמיהה לילד – שזה לא אומץ אלא הרצון לחיות.

בגיל 30 היא נלחמה בסרטן וגם ניצחה אבל, הניצחון גבה מחיר גבוה – היא לעולם לא תוכל ללדת ילד משלה. גם הקפאת ביציות לא היה תהליך מקובל באמצע שנות השמונים וכך יונית מגיעה לגיל 40 כשהאפשרות היחידה העומדת בפניה היא לאמץ ילד/ה בחו”ל.

מהרגע שהיא מחליטה עד הרגע בו מגיעה הטלפון המיוחל בו מודיעים לה שנולדה תינוקת עוברים 9 חודשים (כמה סימבולי). עוברים עוד כמה חודשים עד שיונית מקבלת את האישור לנסוע לגואטמלה לפגוש את בתה לראשונה וכאן אנחנו מצטרפים אל סיפור ההיכרות שלה עם בתה.

הספר כמעט ולא מתעכב (אולי בכוונה) על אותם חודשים ראשונים אלא קופץ ישר לפגישה של יונית עם בתה הקטנה.

בגואטמלה היא “מבלה” כמעט חודשיים עד שהרשויות מאשרות את האימוץ ואת חזרתן של השתיים ארצה. אנחנו מדברים על אמצע שנות התשעים שלא היו טלפונים חכמים ובקושי הייתה אפשרות לתקשר כשנמצאים במדינת עולם שלישי.

אנחנו חווים עם יונית את תהליך הכרותה עם בתה ואת הכרותה של הארץ בה היא נמצאת על הטוב והפחות טוב שבה. יונית היא מדריכת טיולים מקצועית ודוברת ספרדית (בזכות שליחות של הוריה במקסיקו כשהייתה ילדה) אך בכל זאת להסתדר לבד בארץ זרה ללא בני משפחה מסביב ועם תינוקת קטנה זה לא דבר פשוט. בטח לא במדינה שהבירוקרטיה שולטת בה.

הספר כתוב בצורת יומן וקופץ מדי פעם בזמן וכך אנחנו מתוודעים גם למחלתה והחלמתה של יונית וגם לגדילתה של נטע – ילדתה מאומצת שגדלה ללא אב אבל עם אם מדהימה שנלחמה עליה כל כך.

סיפור מרגש ומקסים על אשה אחת שבסך הכל רצתה לחיות
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אפרתי (לפני 4 חודשים)
קראתי עכשיו את תקציר הספר בסימניה. למה יש שם שגיאות כתיב?



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ