"יום הולדת שלושים.תחנת חיים עגולה", אמרה לעצמה. "כיוון שאני רווקה אתן אני לעצמי מתנה:
קורס קיץ במחול בצרפת. גם ריח של חוץ-לארץ וגם השקעה מקצועית. אז מה אם זה בדיוק בתאריך?
מי אמר שאי אפשר לתת מתנות מראש?"
אמא שלי הגיעה לביקור בעיר הגדולה. אחרי לגימה ראשונה מהקפה היא קמה בפתאומיות מהכורסה
וצועדת לכיוון החדר שבסוף הפרוזדור ואני אחריה. אני גרה לבד ואין לי את מי להאשים בבלגן.
"מה דעתך מיידעל"ה?", היא ממשיכה כאילו שזה היעה הנושא האחרון שעליו דיברנו כשנפגשנו
לפני שלושה שבועות, "אבא ואני נקנה לך מין פלטה יפה מעץ, לארגן לך פינת עבודה נעימה",
"זו תהיה מתנה ליום הולדת".
"אמא, איזה חודש עכשיו" אני שואלת אותה.
"יולי", היא עונה בבטחון.
"ומתי יש לי יום הולדת?" אני ממשיכה לשאול.
"באוקטובר" היא משיבה בלי להתבלבל.
"אז מה פתאום כבר עכשיו מחליטים על מתנה, יש עוד ארבעה חודשים כמעט!"
אני תוהה בקול רם. שום דבר לא מזיז אותה היא ממוקדת מאוד.
"שטויות! מה את, ילדה?" היא םוסקת, " מה את אומרת, זה יכול להיוטת נהדר. דמייני לרגע".
אני מחייכת. "כן את צודקת. זה רעיון לא רע".
היא נכנסת לחדר, ממישכה את הדיאלוג בשקט עם עצמה ושואלת "נו, מה הבעיה?"
"אין שום בעיה", אני עונה, "פשוט יש לי תכניות אחרות לחדר הזה".
"אני לא מבינה!".
אני מושכת עוד טיפה את הרגע ומחכה שהמילים יהיו מוכנות על לשוני. מתרגשת נורא.
"החלטתי לאמץ ילדה", אני אומרת, כולי חיוך אחד גדול.
האוויר כולו נשאב אל תוך בועה המרחפת פתאום בנינו.
"ומה אם המחלה תחזור?" בול פגיעה. בדייקנות היא יורה בי את החרדה שלה,
וברור לשני הצדדים שלא מדובר בשפעת, אף שעברו עשר שנים.
"אז את תטפלי בה!" אני יורה חזרה.
יונית קמחי נולדה בקיבוץ וגדלה בישראל.
גרה במקסיקו, למדה בניו-יורק, עבדה בלונדון וחיה בתל-אביב.
מגדלת בת, כלב ואת עצמה. מתעמלת ורקדנית לשעבר.
מרצה ומדריכה בתחומי תרבויות עולם, מגדר, אמנות וקולנוע.