#
מותחנים משטרתיים הם סניף של ספרות המתח הענפה שנראה כי הולכת ומתפתחת לאחרונה. התאורים של ההירארכיה המשטרתית (שתמיד יש אחד שמצפצף עליה ומצליח לצאת בשלום כי הוא נורא מוכשר) של בדיקות מעבדה, של עבודת רגליים קשה (יש להם שם הרבה רגליים) ושל פיענוח פשעים, הוא נעים לקריאה. נעים לנו לחשוב שיש מישהו שדואג לשלומינו, שדואג לשים את הפושעים המאיימים על חייינו מאחורי סוגר ובריח, שאם חלילה נהיה בתוך הסטטיסטיקה של הפשע, יהיה מי שידאג לפענח ולגלות מי רצח אותנו ולמה. הבעיה היא תמיד העימות של מה שאנחנו יודעים מהמציאות מול הספרות. הצרה היא שבמקרה הזה הספרות אינה מצליחה לשפר, כדרכה, את המציאות ואני קוראת את סיפורי המשטרה השונים בהרמת גבה לגלגנית. השוטרים המוכשרים דואגים לרווחת האזרחים? מפענחים פשעים חמורים? חוסמים בגופם את נסיונות הפושעים להזיק לנו? כן, בטח.
לא בספר הזה.
הספר מתאר שבוע בתחנת משטרה באטלנטה, כשמגוייסת טרייה, קייט שמה, הופכת מטירונית לשוטרת. תמיד התפעלתי מהעובדה שבארצות הברית אדם הופך שוטר רק לאחר קורס הכשרה מקיף, אליו מתקבלים בעלי נתונים ראויים, כולל השכלה שהביאו מהבית. אז קייט, ילדת שמנת יהודייה, בת עשירים יפהפייה ומפונקת מגיעה למקום שירותה אחרי קורס ההכשרה. באטלנטה יש ראש עיר שחור (חדש), מפקד המשטרה חדש (ושחור) וזמנים חדשים מגיעים למשטרה, שעדיין נשלטת על ידי קבוצת גברים לבנים, גזענים שונאי זרים, שאינם מהססים לפגוע, להפליל ולהכפיש את כל האחרים שלדעתם מזהמים את עירם: שחורים, הומוסקואלים (ישמור האל), נשים (כשאינן בתפקיד שנועדו לו - אשת איש ומגדלת ילדים), יהודים, ליברלים, משכילים... מעט הנשים המשרתות כשוטרות חשופות להצקות, הטרדות מיניות בוטות ואף התעללות ממש. הן בולעות את עלבונן ומפתחות שיטות הישרדות מורכבות, כי אין להן ברירה: אין להן לסמוך אלא על עצמן.
הספר עניין אותי מאד. לא בגלל התעלומה שאינה מפותחת היטב, וניכר כי סלוטר לא חשבה - ובצדק - שהיא מרכז הסיפור. מרכז הסיפור הוא אמריקה, כפי שהיא משתקפת מהשוטרים שהם ממעמד בינוני-נמוך, שההשתייכות למשטרה משפרת את מעמדם. מלחמת החורמה שמנהלים אותם גברים שמרנים, שהממזרים שינו להם את הכללים, על עולמם המתפרק, ושמדרך הטבע מפנים זעמם כלפי החלשים מהם - נשים, הומוסקסואלים, שחורים. חוסר ההתייחסות של המימסד לגברים שנפגעו במלחמה וחזרו שבורים, ומנסים להתמודד עם השבר הגדול באמצעות התעללות באחרים.
ובנוסף חוסר האפשרות של אשה ממעמד נמוך לפתוח חשבון בנק או לשכור דירה ללא ערבות של גבר. לו היה מדובר באפגניסטן היינו אומרים "מוסלמים, ברור..." אבל כשמדובר באמריקה - הדמוקרטיה הגדולה בעולם? ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות? ולא בעבר הרחוק, בשנות השבעים של המאה העשרים?
כמו שאמרתי היה מעניין, למרות שהתחושה בזמן הקריאה לא היתה נוחה. התנחמתי בעובדה שהיום יש חוקים נגד התעמרות, השתררות, הטרדה מינית. יש לכאורה למי לפנות, העבריין ייענש... לא? כן. אולי. בתנאי. וכולי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
