ביקורת ספרותית על הציור האחרון של שרה דה ווס מאת דומיניק סמית
ספר בסדר

---

תת הז'אנר של רומנים היסטוריים, שהוא רומנים-היסטוריים-בידיוניים-בעקבות-יצירות-אומנות קיבל את התנופה הגדולה שלו בעזרת טרייסי שבלייה שהביאה לעולם את הסיפור שמאחורי הציור "נערה עם עגיל פנינה". הצייר ההולנדי ורמר צייר תמונה של נערה הנראית על פי לבושה והאנונימיות שלה מדלת העם, אך עגילי הפנינה היוקרתיים שלאוזניה יצרו שאלות סקרניות רבות. וכך עמלה שבלייה ורקמה סיפור בדיוני כיצד הגיעו עגילי יוקרה אל נערה דלה, וכיצד הגיעו הנערה והעגילים אל הסטודיו של ורמר לשם ציור. תוך כדי כך לומד הקורא על הולנד במאה השבע עשרה, על ציירים הולנדיים ועל ורמר עצמו. יפה. רסטורציה מאוחרת שנעשתה לציור גילתה שאלה לא עגילי פנינה, אלא עגילי מתכת זולים ופשוטים. כך הלך לו לאבדון חלק ניכר מהסיפור היפה, אבל רב המכר נותר בעינו.

אחר כך הגיעו עוד יצירות אומנות, עוד ציירים, עוד סופרים. אפשר לומר שתת הסוגה נשחקה קצת. בסדר, הבנו. ציור, תקופה, סיפור מעניין. נחמד, אבל לא יותר. אז גם הספר הזה ככה, אם כי יש פה שני חידושים. הציור לא אמיתי. כלומר לא קיים. כלומר אין ציור כזה. יש תיאור של ציור שהמחברת המציאה לצורך העניין. גם לא היתה ציירת כזאת "שרה דה וויס", זו דמות בדויה בעקבות ציירת שכן היתה קיימת, ושהתגלתה בעולם רק בשל זיוף של ציור שלה.
אז זה הסיפור. הולנד במאה השבע עשרה, ארצות הברית במאה העשרים, ואוסטרליה בשנת 2000. ציירת עלומה יוצרת ציור, סטודנטית לאומנות מזייפת אותו, ואז לפתע שני הציורים עולים יחד, באותה תערוכה. סיפור חביב, כתוב בצורה שוטפת, לא מאוד הרשים או ריגש אותי, אבל בסדר כזה. אולי סטודנטים לאמנות יתלהבו יותר. ואולי לא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הציור האחרון של שרה דה ווס