לא ברמת 'הסדק' ממנו נהניתי.
פקס מתקבל בלשכת ראש הממשלה עם אולטימטום- להסכים לעסקת שחרור אסירים מול חמאס בתמורה לחייל חטוף עד מועד נתון וָלא- ייחשף סוכן בכיר במדינה ערבית הפועל למען ישראל.
השעון מתקתק (הפרקים בנויים כספירה לאחור לפי השעות שנותרו לפקיעת האולטימטום) וצריך לקבל החלטה- מה עושים? האם להסכים ולמעשה להיכנע לאיום ולעוד עסקת שבויים (נרמזת בבירור עסקת שליט) בנוסח 'ושבו בנים לגבולם' וזכייה באהדה ציבורית או לסרב ו'לשרוף' סוכן רב ערך? האם עיסקאות כאלה מוצדקות בכלל?
ברקע טינה בין ראש הממשלה ושר הביטחון, פעילות בארץ ואירופה של השב"כ והמוסד, ישיבות מטה בקבינט המדיני-צבאי הבכיר, קודים כמו 'אכדיה' למדינת האויב, קצין ביון בכיר - אורי, המועמד למשרה בחו"ל והעלאה בדרגה ובעיותיו עם רעייתו. נסיון ההתחקות אחרי האדם ששלח את הפקס ויודע על הנכס המודיעיני. דמויות נוספות מעורבות בהן המפעיל מוסא ומעין יועץ סתרים לראש הממשלה.
אבל גם טונות ברברת לא נחוצה כולל תיון הארל גריי שרוה"מ מועך בצלחת, צבע הכורסאות בביתו ולשכתו וסוג מכוניתו של אורי, חצי ליטר הבירה שהזמין מוסא ותסרוקתה של דגנית, אשת השב"כ ותקצר היריעה. סגנון נאיבי לעתים עד גיחוך. יש טוויסט בסוף אבל הדרך רצופה בקשקשת. נקרא מהר תוך דילוגים פה ושם.
בקיצור, ממש לא חייבים.

זהו ספר שעורר את יצר הסקרנות שבי, מחבר אשר אסור לחשוף את שמו האמיתי. התאים לנישה של בין לבין, משהו לא כבד, דהיינו קליל. הפעם ציפיותיי היו נמוכות. בקשתי רק הנאה ושלא יעורר בי שעמום.
לספר האזנתי בגרסה קולית. אורי משתייך לקהילת המודיעין, נשוי ליפעת. לגבי האושר יש מקום לשיפור. אב לשני ילדים גדולים בן ובת. מבלה שעות רבות בעבודה. בסיפור ניכר הרקע המודיעיני של הסופר. העלילה תזזיתית, קיימים ניתוקים בעלילה הסיפורית, קצת פוגם בהנאה הכוללת מהסיפור. הדמויות מאוד שטוחות לטעמי, לעתים נשמע לי כי העלילה אינה אמינה. מפאת הפיתולים הרבים והניתוקים במהלך המחצית השנייה של הספר. עם זאת המשכתי להאזין כי הייתי חייבת לגלות אם הסופר פותר את הבעיות אשר הוא יוצר בעלילה.
העלילה נפתחת משלוח פקס עם אולטימטום לראש הממשלה - שחרור אסירים ביטחוניים (חמאס) בגין שחרור חייל חטוף תוך פרק זמן מסוים, אחרת תיחשף זהותו של סוכן במדינת אויב.

השפה לעתים גבוהה ולעתים שפת רחוב. הפריע לי מאוד האי רציפות בעלילה. כל פעם מאי שם מתגלה פרט נוסף ללא קשר להתרחשויות הקודמות בעלילה.

הייתי מגדירה את הספר כסביר ואף נחמד , לא משעמם.

כבר כמעט 20 שנה, בערך מאז "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, שז'אנר מותחני הריגול בישראל פורח, והאמת שבצדק. כשמביאים בחשבון את החשיפה התמידית (שמגלה טפח אך מסתירה טפחיים) לה נתונה קהילת המודיעין הישראלית ואת מעמדה הלוקאלי והבינלאומי, זה נראה הגיוני מאוד. הספר "המטרה מקדשת" (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מאת יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, הוא חוליה נוספת בשרשרת. בראיון עם המחבר, נכתב ש"למד בפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים. במהלך השירות התגלגל ליחידת המודיעין, ושם שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים, עד שהבין שכדי להתקדם הוא צריך להקדיש זמן רב גם לפוליטיקה פנימית", כיום הוא עוסק ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.

עלילת הספר נפתחת כאשר מתקבלת הודעת פקס אנונימית (מי משתמש בזה היום?) בלשכת ראש הממשלה, דוד רז. כותב ההודעה מאיים כי אם לא ייענה רז לדרישתו וייאשר עסקת חילופי שבויים בעבור החייך החטוף אליעד שגיא (גלעד שליט, מישהו?), השבוי בידי החמאס, יחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, המכונה בספר "אכדיה". הסוכן, שפועל תחת שם הקוד "טבסקו" הוא היועץ של שר ההגנה האכדי ומהווה את המקור המודיעיני היחיד על פרויקט סהרה, שגם הוא נותר בספר עמום וחשאי. אגב האימפריה האכדית חלשה על הארצות עיראק, איראן, סוריה ולבנון.

אין זה המותחן הישראלי הראשון שבו לא מגלים לנו, הקוראים, באיזו מדינת אויב מדובר. בספר "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שכתב תא"ל במיל' יפתח רייכר-עתיר, יוצא הצנחנים ששירת שנים ארוכות באמ"ן, נעשה מהלך דומה. שם נדרשים שני מפעילי סוכנים ותיקים בדימוס במוסד להתחקות אחר רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, ששבה לארץ יעד, קרי מדינת אויב, שבה פעלה בעבר. ועדת השרים למתן היתר פרסומים לא אישרה, כאמור, לחשוף את זהות המדינה (אף שקל לזהותה), מחשש לחשיפת יכולות מודיעיניות. יש משהו משכר בעבודה הזו, כתב בשעתו רייכר-עתיר, "פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39). מרגלים אכן פועלים בעולם שיש בו סתירה מובנת.

גיבור ספרו של ענבר הוא אל"מ אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים של אמ"ן, ש"החותם של השב"כ עדיין ניכר בו" (עמוד 30). ורד נחשב בקהילת המודיעין למי שהוביל את היחידה לשורת הישגים מודיעיניים חסרי תקדים, ובהם גם גיוסו והפעלתו של "טבסקו". על ורד, העומד בפני קידום, מוטל למנוע את הקטסטרופה לפני שתתרחש, אולם ראש הממשלה אינו מתיר לשתפו בפרטי התמונה המלאה. בשל כך "מוכר" לו ראש אמ"ן גרסה מכובסת על-פיה "הרוסים הולכים לחשוף ל'אכדים' את טבסקו" (עמוד 44). עד מהרה מתברר לו כי לא רק ביטחון המדינה נתון בסיכון, אלא גם חייו האישיים, שלמות משפחתו ועתידו המקצועי. ורד עצמו חש כבר שנים רדוף בשל מות חברו הטוב, אלי, מפעיל סוכנים בשב"כ שהחליף אותו בפגישה עם סוכן שרצח אותו. כמו אירועים אחרים בספר, פרט זה שאוב, ככל הנראה, היישר מסיפור מותם של סא"ל יהודה אדרי מיחידה 504 ומספר רכזים בשירות.

ניכר כי המחבר בקי בנבכי עולם איסוף המודיעין. המונולוג שהוא שם בפי ורד, אודות גיוס סוכנים הוא תיאור מדויק מאוד. "אתה מאתר אובייקט, לומד אותו לפרטי פרטים, ממפה את כל החולשות, חופר באישיות שלו הרבה יותר משחפרת אי-פעם בעצמך, מחכה להזדמנות החד-פעמית בהמתנה מורטת עצבים, מציג את ההצגה של החיים – ובסוף גורם לו לבגוד באמ-אמא שלו! הוא מאמין בך, סומך עליך שלא תפקיר אותו, מקלף את כל הקליפות שלו בפניך ומבין שהחיים שלו בידיים שלך. הוא, הגדול, המכובד, עם השפם המטופח, גאוות השכונה שמצדיעה לו כשהוא מגיע הביתה, כבוד החמולה, הקצין הבכיר – יודע בתוך תוכו שהוא בסך הכל בובת סמרטוטים עלובה של המח'בראת הישראלי. הוא לא רואה את כל השחקנים מאחורי הקלעים, הוא רואה רק את המפעיל שלו. מבחינתו, המפעיל הוא כול יכול. בהפוך על הפוך הוא אומר לעצמו: אם אני הגדול נפלתי, כנראה המפעיל שלי גדול ממני! ובגלל זה הוא מעריץ אותו וסוגד לו" (עמוד 60).

הבחירה להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, עובדת, כפי שעבדה במותחן ריגול ישראלי אחר שיצא השנה, "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון. יפה עשה המחבר בתארו את החששם של חלק מאנשי אמ"ן מהבעת עמדה עצמאית בדיונים בצה"ל, סוגיה עליה התריע בשעתו תא"ל אמיר אבולעפיה. את ההערכותיהם מבטל הרמטכ"ל, טיפוס מחוספס שנפצע בשעתו מ"רסיס מטען חבלה לבנוני" (עמוד 29), באומרו שהן נשמעות כמו "ניסוחי 'ככל הנראה תפרוץ מלחמה אך אין מן הנמנע שלא' שלכם" (עמוד 70).

מנגד, נראה שמתוך רצונו להפוך את הסיפור לכזה הלקוח מן ההוויה הישראלית תפר המחבר שורת נושאים זה לזה, החל בסוגיית החייל החטוף, עבור בתכנית הסודית של האכדים (שמזכירה את תכנית הגרעין האיראנית) ועוד, בתפרים גסים מדי. ענבר ציין בראיון כי "הפעילויות הקריטיות שבהן עסקתי, דרשו אישור של ראש ממשלה ושר ביטחון", אך תיאורו את התנהלות הדרג המדיני הבכיר בישראל אינו אמין דיו. גם התנהלותן של חלק מן הדמויות תמוהה. קשה להאמין למשל, שראש אמ"ן כלשהו יטען שההצלחה המבצעית-מודיעינית שהשיגה היחידה של ורד, היא תוצר ישיר של העובדה שזה האחרון שירת קודם לכן בשב"כ. שיתוף הפעולה הבין-ארגוני אמנם גדל אבל פרגון כזה זה כבר מוגזם.

ענבר הוציא מתחת ידיו לאו דווקא ספר מתח, כי אם משהו קרוב יותר לדרמה טלוויזיונית. קל מאוד לראות כיצד היא מעובדת למיני-סדרה ב"קשת" או ב"YES". גיבוריו של ענבר אינם מושלמים והספר אינו מסתיים בהפ-אנד מוחלט וסופי אלא באופן הקרוב יותר מציאות המבצעית והגיאופוליטית בה פועלים גיבוריו, שבה אין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור. זהו עיקר כוחו של הספר.

http://bit.ly/2gKon5j

ספר מחיי המוסד והשב"כ . אפשר ללמוד על החיים העלומים של כוחות הביטחון. גם פוגשים את הגועל שבפוליטיקה. מעניין. סוף מפתיע ביותר . מומלץ לאוהבים.

"המחבר שזהותו האמתית נאסרה לפרסום בידיי הצנזורה"
ככלי לפרסום ואיכות המוצר !
אין בספר תובנות או המצאות חדשות אשר טרם ראו אור בספרות הז'אנר
כך שמי שהסיק שניכר בכותב שהוא יוצא מערכת כל שהיא
טעות בידו
עליה שילם במיטב כספו

ספר נחמד, ״ייושב טוב״ על הקלישאות הבטחוניות, צפוי בשלב מוקדם של העלילה, ניכר שהמחבר מקהיליית המודיעין, ״האטרקציות״ המודיעיניות מבצעיות תפסו את מקום העלילה הצפויה והלא מפתיעה
ספר טוב נחמד, מומלץ קריר.

בשתי מילים - בינוני ומטה
אנשי בטחון יקרים בואו תשאירו את כתיבת הספרים לסופרים. אתם לא עושים את זה טוב..

צפוי מאד, העלילה תפורה באופן גס ובלתי אמין בעליל, לא מומלץ

ספר מתח נחמד וקליל.
לא כבד במיוחד, לא סוחף במיוחד, לא עמוק במיוחד.
יכול להיות מעולה אחרי קריאת ספר "כבד".