סיפור חיים

את פרוייקה אני מכיר מסימניה, הוא מעט בוגר ממני, אבל הוא שייך מבחנתי לדור אחר, למי שקשור לתרבות אחרת, לתרבות היידיש עליה הוא כותב בסימניה, בידענות ובאהבה מעוררי השתאות.

בדרך כלל, אני לא קורא, ספרים של כותבי סמניה, לא כעיקרון, אלא מכיוון שבחירת ספר אצלי היא ספונטנית, קשורה למצב רוח, לתקופה, או לסיפור אישי המספר את עצמו, וכהשלמה אני מבקש באותו עת לקרוא סיפור הקשור לנושא ולקיים בין שני הסיפורים דיאלוג אישי.

תרבות היידיש, ותרבות אמי שבאה משם, חלחלה אצלי בשנים האחרונות. התמלאתי עצב, וכמיהה לסיפורי אמי להם לא הקשבתי. לעתים אני קורא ספר המספר על התרבות ההיא, בניסיון של קיום דיאלוג מאחור ומפויס עם תרבות היידיש וסיפורי אמי. לכן שמחתי שפרוייקה שלח לי את סיפרו כחלון לאנשים ולתקופה שאני מבקש לקרוא עליהם.

הסיפור הראשון הפותח, וזה נגמר באהבה, מספר על פרוייקה היושב ליד אישה קשישה, המספרת לו על חייה, תוך כדי אכילת דובדבנים, המקושרים לתמונת כריכת הספר היפיפייה. מדי פעם הוא מבקש לעצור את שטף הדברים של המספרת, בכדי להבין נושא כל שהו, במורכבות הגדולה של האירועים שהיו, בתקופה בה העולם המוכר התפוצץ והתפרק, כצונאמי, שאחריו קמו השורדים, והמשכו את בריחתם בכדי לבנות חיים חדשים. זהו סיפור של דיאלוג מרגש בין בן לאם, המנסה להבין את חייה שבספו של דבר עצבו גם את חייו לטוב ולרע. בסיפור הזה יש חלל גדול, אתה לא בהכרח יודע מה היחסים בין השניים, אפילו לא את העובדה, שהם בן ואם. ולבסוף שהאינפורמציה הזאת נחשפת, אתה חושב על היחסים בין השניים, שלבטח היו בהם יחסי אהבה, ואולי גם כעסים רבים. לסיפור הזה יש סוף מרגש, אופטימי ורגיש, וזה נגמר באהבה, כבקשה גדולה להתפייסות עם החיים ועם הקרובים לנו.

הספר הזה בנוי מסיפורים, שהם כמו רסיסים או שברים, אנקדוטות, אותם אפרים מנסה לשחזר, לשמור, ולחבר ביניהם כחיים מלאים ומרגשים. כזהו אחד מהסיפורים בו אפרים מספר על, ביקורו בנוי יורק, שם הוא בקש לרכוש מעיל באחת מהחניות. בעודו פוסע ברחוב, התפרצה החוצה אחת מהמוכרות וקראה לו בשם אביו, שלמעשה היה אהובה ודרכם נפרדה במלחמה שפרצה. גלוי מפתיע ומרגש בפגשה עם אדם אלמוני המשמר זיכרון אישי, וחזק המהדהד שנים רבות, לגבי הוריך, למה שהם היו, או מה שהם היו יכולים להיות, אילו לא פרצה המלחמה ושיבשה הכל. כל סיפור מותיר שאלות פתוחות, או מוסר השכל, המרחפים באוויר ומתכתבים עם מצבי חיים דומים שחוותי.

אהבתי והתרגשתי מהאופן בו אפרים גילה את בני המשפחה של שכני אביו, דרכם הוא יצא למסע לפולין, לבית העץ המחופה בלוחות עץ רקובים, שעדיין עומד כעדות דוממת ומצמררת לדיריו הקודמים. התרגשתי לתיאורי בית אביו, שהיו מבחינתי המסע שמעולם לא יצאתי אליו. אהבתי את סיפורי העולים, ובמיוחד על היקים שהיו מלאים בתרבות וידע מולטידיסיפלינרי, כמו החשמלאי שהיה מגיע לתקן בבית ילדותי, והיה בקי בתולדות רומא ברמה של מרצה אקדמיה.

הספר הזה שונה ומיוחד, הוא סיפור חיים של חבר, כמו זה היושב לידך ומספר על חיים אמתיים ובדויים, אבל אני בטוח שגם בבדויים קיים יסוד אמת. סיפורים המסופרים, ברגישות, בהומור ועצב, מטובלים בחוכמת חיים ובפניני תרבות, על תקופה המשיקה לחיי, בה קיימת, העיירה, שואה, וישראליות, שיש בה מצד אחד תרבות מופלאה, ומצד שני תרבות של קומבינות, ופרטץ'. אם אמא שלי הייתה מאזינה לסיפורים, היא לבטח הייתה מזילה דמעה ואומרת, עוז'לה (השם הגלותי שלי), אמרתי לך שהארץ שלנו הפכה לשטעטל - עיירה גלותית. תודה להזדמנות להביט לאחור ולהתרגש מחיים מלאים.

סיפור חיים

את פרוייקה אני מכיר מסימניה, הוא מעט בוגר ממני, אבל הוא שייך מבחנתי לדור אחר, למי שקשור לתרבות אחרת, לתרבות היידיש עליה הוא כותב בסימניה, בידענות ובאהבה מעוררי השתאות.

בדרך כלל, אני לא קורא, ספרים של כותבי סמניה, לא כעיקרון, אלא מכיוון שבחירת ספר אצלי היא ספונטנית, קשורה למצב רוח, לתקופה, או לסיפור אישי המספר את עצמו, וכהשלמה אני מבקש באותו עת לקרוא סיפור הקשור לנושא ולקיים בין שני הסיפורים דיאלוג אישי.

תרבות היידיש, ותרבות אמי שבאה משם, חלחלה אצלי בשנים האחרונות. התמלאתי עצב, וכמיהה לסיפורי אמי להם לא הקשבתי. לעתים אני קורא ספר המספר על התרבות ההיא, בניסיון של קיום דיאלוג מאחור ומפויס עם תרבות היידיש וסיפורי אמי. לכן שמחתי שפרוייקה שלח לי את סיפרו כחלון לאנשים ולתקופה שאני מבקש לקרוא עליהם.

הסיפור הראשון הפותח, וזה נגמר באהבה, מספר על פרוייקה היושב ליד אישה קשישה, המספרת לו על חייה, תוך כדי אכילת דובדבנים, המקושרים לתמונת כריכת הספר היפיפייה. מדי פעם הוא מבקש לעצור את שטף הדברים של המספרת, בכדי להבין נושא כל שהו, במורכבות הגדולה של האירועים שהיו, בתקופה בה העולם המוכר התפוצץ והתפרק, כצונאמי, שאחריו קמו השורדים, והמשכו את בריחתם בכדי לבנות חיים חדשים. זהו סיפור של דיאלוג מרגש בין בן לאם, המנסה להבין את חייה שבספו של דבר עצבו גם את חייו לטוב ולרע. בסיפור הזה יש חלל גדול, אתה לא בהכרח יודע מה היחסים בין השניים, אפילו לא את העובדה, שהם בן ואם. ולבסוף שהאינפורמציה הזאת נחשפת, אתה חושב על היחסים בין השניים, שלבטח היו בהם יחסי אהבה, ואולי גם כעסים רבים. לסיפור הזה יש סוף מרגש, אופטימי ורגיש, וזה נגמר באהבה, כבקשה גדולה להתפייסות עם החיים ועם הקרובים לנו.

הספר הזה בנוי מסיפורים, שהם כמו רסיסים או שברים, אנקדוטות, אותם אפרים מנסה לשחזר, לשמור, ולחבר ביניהם כחיים מלאים ומרגשים. כזהו אחד מהסיפורים בו אפרים מספר על, ביקורו בנוי יורק, שם הוא בקש לרכוש מעיל באחת מהחניות. בעודו פוסע ברחוב, התפרצה החוצה אחת מהמוכרות וקראה לו בשם אביו, שלמעשה היה אהובה ודרכם נפרדה במלחמה שפרצה. גלוי מפתיע ומרגש בפגשה עם אדם אלמוני המשמר זיכרון אישי, וחזק המהדהד שנים רבות, לגבי הוריך, למה שהם היו, או מה שהם היו יכולים להיות, אילו לא פרצה המלחמה ושיבשה הכל. כל סיפור מותיר שאלות פתוחות, או מוסר השכל, המרחפים באוויר ומתכתבים עם מצבי חיים דומים שחוותי.

אהבתי והתרגשתי מהאופן בו אפרים גילה את בני המשפחה של שכני אביו, דרכם הוא יצא למסע לפולין, לבית העץ המחופה בלוחות עץ רקובים, שעדיין עומד כעדות דוממת ומצמררת לדיריו הקודמים. התרגשתי לתיאורי בית אביו, שהיו מבחינתי המסע שמעולם לא יצאתי אליו. אהבתי את סיפורי העולים, ובמיוחד על היקים שהיו מלאים בתרבות וידע מולטידיסיפלינרי, כמו החשמלאי שהיה מגיע לתקן בבית ילדותי, והיה בקי בתולדות רומא ברמה של מרצה אקדמיה.

הספר הזה שונה ומיוחד, הוא סיפור חיים של חבר, כמו זה היושב לידך ומספר על חיים אמתיים ובדויים, אבל אני בטוח שגם בבדויים קיים יסוד אמת. סיפורים המסופרים, ברגישות, בהומור ועצב, מטובלים בחוכמת חיים ובפניני תרבות, על תקופה המשיקה לחיי, בה קיימת, העיירה, שואה, וישראליות, שיש בה מצד אחד תרבות מופלאה, ומצד שני תרבות של קומבינות, ופרטץ'. אם אמא שלי הייתה מאזינה לסיפורים, היא לבטח הייתה מזילה דמעה ואומרת, עוז'לה (השם הגלותי שלי), אמרתי לך שהארץ שלנו הפכה לשטעטל - עיירה גלותית. תודה להזדמנות להביט לאחור ולהתרגש מחיים מלאים.