"הפקולטות למתמטיקה ולמדעי הטבע נפגעו באופן הקשה ביותר ואיבדו יותר ממחצית צוות ההוראה.ב-1934 ביקר שר החינוך הנאצי,ברנהרד רוסט,באוניברסיטה.בארוחה חגיגית שנערכה לכבודו ישב רוסט לצד המתמטיקאי המפורסם והזקן דויד הילברט.רוסט שאל האם המוסד נפגע מסילוקם של "היהודים וחבריהם".הילברט ענה:"נפגע?הוא לא נפגע,אדוני השר.הוא חדל להתקיים"."

""בישראל לנון זיהה עצים רבים בשמם.ידיעת השם הוסיפה לעצים מימד מופשט,רוחני.אין דין נסיעה בתוך שדירת עצי איקליפטוס כדין נסיעה בתוך שדירת ברושים או פיקוסים או אורנים.לא בגלל ההבדלים הבוטניים בין מבני הגזע,עובי הענפים או צורת העלים.שדירת ברושים מזכירה את בית העלמין של מעלה ענה,מלנכוליה ישראלית.בין ברושים יורד הערב והצל קרב אלינו כי היום,יפתי,עובר...ומאחורי עצי האקליפטוס מסתתרים הגשר,הסירה,ריח המלוח על המים,פניה של אמא כאשר הייתה יפה וצעירה ואבא על גבעה בנה לה בית.ובשכבת זכרון קדומה יותר-חלוצים ציונים נוטעים עץ אוסטרלי צמא כדי לייבש את ביצות הארץ המובטחת,וערביי הארץ מכנים אותו בחשש "שג'רת אליהוד"-עץ היהודים"."

""בזמן שבני ג'יימס הכין שיעורי-בית,חמישה-שישה חלונות היו פתוחים במחשב שלו,תוכנת מסרים מיידיים הבהבה בלי הרף,הטלפון הסלולרי שלו צלצל שוב ושוב,ובמקביל הוא הוריד שירים לאייפוד וצפה בטלוויזיה מעבר לכתפו.איני יודע אם שיעורי הביית התקדמו כיאות,אך למיטב הבנתי הוא ניהל אימפריה,ולכן זה לא הפריע לי במיוחד.""

""את יודעת,לכל אחד יש בחיים שלו כמה שנים של חסד.אחר-כך,כל החיים,הוא רק מחפש אותן"."

"לא אהבתי את הספר. הוא לא הצליח לגעת בי או לחבר אותי לאף אחת מן הדמויות,שעשו עליי רושם כנגזרות שנאבקות לחזור אל מקור מחצבתן הראשי-הסופרת עצמה. אבל הקטע היחיד הזה הבליח מתוך האפר וקרץ לי. "וכשהוא קרוב,ממש מתחת למקום שבו היא יושבת,היא רואה כמובן את החולצה המגוהצת והמכנסיים הכהים ונעלי העור שמשווים לו חזות של איש. והיא רואה גם את שיערו שזקוק לתספורת ושריטה קטנה בלחי מגילוח. אבל לא כל אלה גורמים לכל מה שמסביב לעצור לרגע. לקפוא בדיוק כפי שהוא,כפי שקודם ביקשה שיהייה. גורמות לכך פניו,המחפשות אחריה,שעליהן אותה תערובת של נחישות ובטחון שהיא זוכרת מקרבות הרחוב שהנהיג,כשהיו ילדים,והיא תרה אחריה,ומוצאת אותה,את הצלקת הלבנה שעל הרקה,הצלקת שקיבל בגללה,ומשום כך,חושבת טליה,היא שקולה לכתובת קעקע החקוקה בפניו לנצח,ובה כתוב שמה." את זה אהבתי מאוד."

" "אני רוצה להתנגד,כי ההסכמה היא לפעמים דפיקות הלב של הגווייה." "

""החיים הם גלגל ענק.פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה.כשאתה למעלה,אתה לא יודע מי למטה,אבל כשאתה למטה,מיסטר,אתה יכול לראות בדיוק מי שם למעלה,מעליך.אתה רואה מי נמצא למעלה,ואתה גם יודע שאותו אחד שנמצא למעלה לא יודע שאתה למטה...""

""באחד מימי חול המועד הזמנתי ממלצר ערבי סטייק לבן,והלה הגישו בפיתה."מה זה,פיתה בפסח?!"התפרצתי עליו בחמת זעם.""

""וגולדמן,שעדיין המתין לתשובה,הסיע גם הוא את חיל-המלך שלו שתי משבצות קדימה ואמר שהוא מסכים עם הדעה שההתאבדות היא המיצוי המלא והשלם ביותר של חופש הבחירה שהחיים מציעים,שהוא גם החופש לוותר על החיים עצמם ולבחור במה שנראה כהיפוכם,כלומר במוות,והיא גם החירות היחידה האמיתית הנתונה לאדם,שכן,בהיותו מוגבל באופן מוחלט על ידי המוות הוא משתחרר משלטון המוות בכח המוות.""

""את הדלת לחדר הדבק השארתי פתוחה-ומשם הרחשים,משם איוושת הזמן כמו לחש אש-אני קמה בזינוק-כל הבית מוקף קולות קליחה ולחיכה:קול מים על העלים וקול מים על הרעפים וקול מים על האסבסט ועל המדרגה ובגרון המרזב-כל הגינה קולחת ומתקלחת,וניחוחות של אדמה בגשם ממלאים את האויר-ברק מציף את הגינה בחשמל טהור-אחריו התפוצצות ורעשי התמוטטות של מקדשים מסובבים,ושוב אלכסונים של גשם מבריקים בחשיכה-קול המים על השלכת הנרטבת,על איי האדמה,העשבים,בעבי הפיקוס,במרום הדקלים המוצלפים-הכל שחור שוקק,שותה ומנצנץ-כמה שנים לא הייתי כך,בתוככי הגשם כמו נברשת ענקית,יחפה,חשופת-ראש,מי יגיד לי לא,ודווקא עכשיו הגשם משתתק והרוח עוברת קרה והפיקוס מנער טיפות כמו פודל שחור אדיר והמים מקרקשים בגרון-הפח של המרזב והאדמה משמיעה גרגורים של שובע- אני סוגרת את השער שנפתח ברוח.הכל רחוץ ומצלצל.מחר יהייה יום חורף שקוף ומלא נחליאלים.""

"נכון שאתה מתחיל את חייך כילד מתוק שמאמין בכל דבר תחת השמש וקורת הגג של אביך? אחר-כך באים ימים קטני-אמונה,כאשר ברור לך שאתה מסכן ועני,עלוב-חיים ועיוור,עירום וערייה בדמות רוח רפאים אומללה המצטמררת בנתיב הבלהות של חייך."

""באחד הימים ירד גשם עכור,ישבתי עם אלי על הספסל האחורי של האוטובוס הצהוב.אמרתי לו,שכמה טוב שברגעים כאלה של בדידות ישנו אלוהים שאפשר לדבר איתו.אלי אמר שאני השתגעתי לגמרי,שזה בכלל לא ככה,שהוא יודע,כי אבא שלו רב,ושבאלוהים אין שום דבר נחמד.""

""שלום וברכה,גבירתי! הוא הצדיע ונסוב בחטף. היא עוררה בתוכו את הכלבים הישנים של כעס זללני משכבר הימים,כעס נגד הנקבה קשת העורף.והוא היה חסר אונים,חסר אונים.הוא ידע זאת." "

"לילה עצוב עבר עליי.האשה הרוסייה,שכחתי את שמה,ששכבה שבוע אחד בחדרנו מחוסר מקום במחלקה,מתה הלילה.היא הייתה חולה אנושה,פרודה מבעלה,וילדיה התנכרו לה ואף לא טרחו לבקר אותה.לרוב שכבה ובכתה.לא היה לה ידיד בעולם,איש או אישה.היחיד שדיבר איתה רוסית,היה פרוכטר.הוא ידע לספר שנטשה את בעלה לטובת גבר שזנח אותה לבסוף,כאשר חלתה בלבה.יום אחד הביאה בנימינה את אנה קארנינה לקריאה.עיני האשה אורו בראותה את הספר."של מי הספר?מי כתב אותו?"שאלה.התבוננה בעטיפה,עלעלה רגע באותיות העבריות שהיו זרות לה ואמרה לפתע,כבהתגלות:"לב טולסטוי!אנה קארנינה!"פעם ראשונה שחיוך נדלק בפניה."אנה קארנינה!"קראה בקול שלא נשמע עד אז.בתיווכו של פרוקטר אמרה כי זה היה הספר האהוב עליה מנעוריה.קראה אותו יותר מעשרים פעם וידעה בעל-פה פרקים שלמים מן הרומן.היא עולה חדשה מרוסייה,שאינה יודעת לקרוא בעברית,ובכל זאת ביקשה לעיין בספר,להחזיק אותו בידיה.בבקשה!בלילה ישבה באפילת החדר ותלשה חרש עמודים מהספר,לעסה אותם ולעסה ובלעה,כשעל פניה הבעת אושר,עמוד אחר עמוד,פרק שלם מהספר.וכך היא נפחה את נשמתה עם פרקי אנה קארנינה בתוך קיבת הברזל שלה.יהי זכרה ברוך."

""הסתיו המפתיע,שבאותה שנה ארך יותר משלוש יממות,העצים את תשוקתה אל הגבר הבלתי פתור,ולעיתים לקתה בסחרחורת קלה כששבה מהמספרה,רוח נקייה מפעמת בנחיריה,עלים מתים ויפים עד כאב מתפצפצים תחת נעליה,והעולם כולו התעלסות פראית על רצפת שלכת מבושמת." פשוט יפה. "

"התמזגות מוחלטת,פירושה התמסרות.ומאחר שהאדם אינו מסוגל לכך,אזי לצד אותה תשוקה להתמזגות בבן או בבת הזוג,הוא חווה ביתר שאת את תחושת קיומו שלו.בן או בת הזוג הופכים לניצוץ המבעיר את הלהבה והמשחרר את כוחות היצירה רבי- העוצמה שבתוכו.לפיכך,כל אהבה,ולו גם הטרגית ביותר,מותירה מאחוריה עודפים חיוביים.לא לדעת אהבה,פירושו לא לחיות כלל."

"א. "ביתי הוא מזוודה באונייה.אני צב הנושא את ביתי על גבי.אני מניח אותו בפינת חדרי במלון,וכאשר מזג האוויר מעיק,עומס אותו ומחפש שמיים גבוהים יותר,יבשים יותר." ב. "איני יכול לרפא יאוש,דוקטור ברויר.אני חוקר אותו.היאוש הוא המחיר הנדרש בתמורה למודעות העצמית.הבט אל החיים לעומקם,ותמיד תגלה בהם את היאוש.""

""המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: "איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?" לא, הם שואלים: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכַּר אביו?" ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו... כאלה הם. לא צריך לכעֹס עליהם בגלל זה, ילדים צריכים להיות סבלנים מאד כלפי המבוגרים" "

""החיים הם זמן:הם הזמן הנוקף כדגים במיים כן חי הינך בתוך הזמן. לזמן אין מידה:ככל אשר ייף החלום כן יארך הזמן,יהי אינסופי וניצחי. על כן הינך ניכסף אל היפה ביותר,היפה מכל: הנגוהות הצפוניים,הערפל,הנערות(אם חיוורות ואם שחורות),הדשא ורוח הים. על כן אתה ניכסף לנחש את פשר קריאתם של האלים.""

" " הו,אדמת גני החרב...הו,העפרונים הסומים"... ואז היא מחווה קידה של נסיכה,אוחזת בצניעות בשולי שימלתה,ומליטה את עינייה הדומעות מהבצל החתוך:"והנסיך כבר איננו,הוד מלכות,הרחיק עד מאוד במרכבת השחור,ואיך יקרא שמי 'נאמנת' אם עצרתי ולא דלקתי אחריו לשם,אל מעבר לגבול האחרון? "

"“כשאתה פוגש מישהו, זכור שזהו מפגש קדוש. כפי שתראה אותו, כך תראה את עצמך. כפי שתתייחס אליו, כך תתייחס אל עצמך. כפי שתחשוב עליו, כך תחשוב על עצמך. את הדבר הזה אל תשכח לעולם. כי בו תמצא את עצמך או תאבד את עצמך.” "

"באחד מפרקי היומן שלה כותבת דליה שושן:"לעולם איננו משערים את גודל התרומה שתרמנו או את היקף הנזק שהסבנו לאדם שבחייו נגענו באקראי.כמה טוב שנחסך מאיתנו,בני התמותה,הידע הנורא הזה.""

"מה היא מנהיגות,ככלות הכל,אם לא הבחירה העיוורת של דרך אחת על פני אחרת והיומרה הבוטחת שהבחירה מבוססת על היגיון. "

"" אבל אני ראיתי אותה שמה שטה בשדה על העגלה,בים הצהוב הירוק של הפרחים,ותיכף ומייד אני ידעתי:הנה מה ששלח לי אדוני,הנה באה סירתי,ציפורי,הנה האשה שתיתן לי כנפיים.רק תושיט את היד ותיקח,יעקב,ככה אני אמרתי לעצמי,תושיט את היד ותיקח,שלא תעניש את עצמך אחר-כך כל החיים,כי אשה שאתה אהבת ואתה נתת לה ללכת זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. הוא קם והתהלך בחדר ואני חשתי את כאבו בגרוני,אבל המשכתי לאכול,ללעוס,לבלוע. כל החיים שלך אתה תעניש את עצמך על הדבר הזה אחר-כך.דבר כזה עוד יותר גרוע מהסירה שנעלמת.זאת בדידות עוד יותר מרובינזון קרוזו." "