תגידו, מה הופך כתבים של אדם כלשהו לספר ממש?
ונכון שגם ספרות זולה או רומנים רדודים ומביכים נכנסים בסופו של דבר תחת המטריה של 'ספרות'?
ואם הוצאה מוכרת מאגדת כתבים לכדי ספר בפורמט מעניין והכל, זה נותן לכתבים האלה תוקף?
הספר הזה היה לי מוזר. בסדר, תיאורים של חיילת שצריכה להתמודד עם הצבא המפחיד וכל הדברים המוכרים, הכל כתוב בסגנון יומני ורגיל, ואין שום דבר מיוחד.
כן יש את העניין הזה שנוגע ואמיתי ותיאור אותנטי, אבל מה? יומן, איך לא יהיה נוגע אמיתי ואותנטי? הייתם מוציאים את היומן של הבן המתבגר שלכם ששם היטיב לתיאור כל קונפליקט וסערת רגשות כספר? מה אמור להרגיש מי שקורא אותו?
כפי שניתן לראות, יש לי הרבה שאלות.
את הספר קראתי בתחב"צ כל בוקר, והוא לא משעמם ובסדר, כולנו עוברים חוויות בצבא ולכולם קשה, הספר לא כתוב בצורה מתבכיינת או משהו אבל נו נו, הוא לא החזיק בעיניי.
קצת אספיילר ואגיד שבסוף היא משתחררת דרך קב"ן והיא מקבלת בעקבות זה יחס לא טוב מכל חבריה לפלוגה (או מה שזה לא יהיה) וממש ככה נגמר הספר.
זה קצת מתחבר לי לכל הקונספט של תשע נשמות עם הדעות המבריקות שלהם והכלכך עדכניות ומיוחדות, שיש מצב שמה שתפס אותם בספר הזה ושגרם להם להוציא אותו כבפני עצמו - זאת אולי העובדה על האזכורים הקטנים של עמדת החייל הקטן שלא מבין שהוא חלק מצבא כיבוש ודיכוי ושאולי פתרון של עריקה הוא לא-
בכל מקרה, אחריו התחלתי גם את הספר הראשון של אותה סדרה הלא הוא "ילד" של עמרי חורש, אבל ממנו פרשתי מאוד בהתחלה. לא אערב שמחה בשמחה, אבל נראה לי אני פורש סופית, משהו לא ברור לי עם הבחירות של ההוצאה, ויש לי כלכך הרבה דברים טובים על המדף
אגב, אני זוכר שראיתי איזה פוסט שהם אמרו שיש בדרך כמה תרגומים חדשים של צווייג, אז לפחות זה...

ככה או ככה, מה אתם מחפשים בספר? יעניין אתכם לקרוא יומן רגיל על חייה של חיילת מפונקת ששובצה לבסיס סגור וצריכה להתנהל עם הסדר והארגון היודעים לשבח של צהל? או יומן אנונימי של אדם שאתם לא מכירים? מילא יומן של מישהו שהתחברתם לסגנון הספרותי שלו וכד', אבל סתם ככה?

אתחיל בגילוי נאות: הייתה לי הכרות רבת שנים עם פרופסור שמאי קוטב, אביו המנוח של גיא קוטב. פרופסור קוטב שניהל במשך שנים ארוכות את המחלקה לט"נ והרדמה במרכז הרפואי הדסה בירושלים, היה אדם יקר וכשהלך לעולמו בשיבה טובה בינואר 2021, חשתי צביטה גדולה בלב. היכרותי עם אביו של גיא, חיבתי העמוקה לתשע נשמות ולספרים קצרים בעת הזו, הציור על כריכת הספר שהזכיר לי את חוות החיות של אורוול, כל אלו הביאו אותי לקרוא את צפע באוויר.

סיפוריו של גיא קוטב נוגעים בטבע, באדם ובקשר ביניהם. בכל אחד מסיפוריו יש איזשהו טוויסט קטן בסוף וממש כמו שמישהו מספר לנו בדיחה ואנו מצפים לפאנץ' ליין בסופה, כך גם בסיפוריו של קוטב: בין אם מדובר בצפע, בשועל, בכלב או בעדרי הגנו החוצים את נהר המארה בין טנזניה לקניה (קצת אוף טופיק אבל אני חייב: זהו מחזה מרהיב).

ניכר בכתיבתו של גיא קוטב כי האיש חובב טבע ומהבחינה הזו הזכירה לי כתיבתו את גינת בר של מאיר שלו: לא אתפלא אם קוטב קרא את שלו והושפע ממנו כי הרי שלו הוא בכל זאת אילן גבוה ומכובד להיתלות בו.

הכתיבה של קוטב נהדרת, נקודת המבט שלו על הדברים - יחודית, הנופים עליהם הוא כותב (פרט למסאי מארה) כולם מוכרים לכל מי שמטייל קצת בארץ, קצת תערובת של מציאות וחלום, וגם אם לא מדובר בספרות גדולה ויוצאת דופן ברמתה, אלו סיפורים המעלים חיוך ונעים לקרוא אותם. בימים אלו, מה עוד נבקש?

4 כוכבים.

כמו כל דבר בצבא, גם את שנותיי בשרות סדיר (6 במנין) ניתן לחלק ל-3 חלקים: שליחות בארה"ב, לאחר שובי שירות ביחידה מבצעית בסיני ולאחר מכן שירות בבסיס במרכז הארץ. השנים בהן שרתתי בסיני לא היו קלות אך היו מלוות בתחושת שליחות אמיתית. חווינו ימים קשים אך אלו לוו בידיעה כי אנו תורמים והתחושה הזו הקלה עלי את ההתמודדות עם הקושי. השירות במרכז הארץ, הותיר בי עד היום תחושה עמוקה של תיסכול. למרות שיצאתי הביתה בכל יום, אחד מעיסוקי המרכזיים באותה תקופה היה ספירה לאחור עד ליום השחרור המיוחל. הכרתי אז אנשים רבים שהשירות בקבע היה עבורם סוג של מפלט מההתמודדות עם הקשיים שהחיים מחוץ לצבא מזמנים לכולם. ספרה הקצר של פאולינה טוכשניידר, החזיר אותי אל אותם ימים.

תוך שימוש ביכולת כתיבה נהדרת, בהומור ובהרבה אירוניה, מספרת לנו פאולינה על חוויותיה מהשירות הצבאי. אמנם היא שירתה בבסיס סגור ולא פתוח כמו זה בו אני סיימתי את שירותי, אך היה לי קל מאוד להזדהות עם הדברים שכתבה וכנראה שגם הטיפוסים השונים בהם נתקלים תוך כדי שרות, לא השתנו בין תאריך השחרור שלי לתאריך גיוסה של הכותבת.

המגורים המשותפים, החוויות מהמקלחת, השירותים המטונפים, חדר האוכל, החשיפה לחיזורים משני המינים, הקשיים הפיזיים והנפשיים, הצורך להיות כפוף למי שמבוגר ממך (אך לא בהכרח גם בוגר יותר) בסך הכל בחודשים ספורים, כל אלו מתוארים נפלא על ידי פאולינה טוכשניידר.

הסיפור מתחיל בתיאורה של הגיבורה כנערה צעירה, מבולבלת וחרדתית הגדלה עם אמה החד הורית במרכז הארץ. כך היא כותבת: "הייתי "גוש ממורמר, שסירב לצאת מהבית, שפעילותו העיקרית הסתכמה בבכי מנוזל, מחריב ציפיות". האם מצידה אינה תורמת דבר לביטחונה העצמי של בתה: "את המפגשים שלי עם בנים סיכלה בכך שתיארה אותי בבוז כחתולה מיוחמת, ואת רוב חברותיי פסלה כסובלות מריח חזק של שום. באופן טבעי נותרתי מאופסנת מפגעי הציביליזציה". הגיוס לצה"ל נותן לה הזדמנות לפתח עצמאות ואישיות, אך גודל האכזבה מהשרות הוא כמובן כגודל הציפיה.

לא מדובר כאן בספרות מופת או יוצאת דופן באיכותה, אך יש משהו מאוד אנושי וחושפני בכתיבה (המצוינת) של פאולינה טוכשניידר והנושא הזה של השירות הצבאי, כנראה נגע בי במיוחד למרות השנים הרבות שחלפו מאז שחרורי מצהל.

"במרחק עשרים מטר מהמבנה ישבה מיה שפופה, מכנסי הרכיבה שלה מופשלים, פתאום קפאה: מתחת לשיח שבחסותו הסתתרה נראה בבירור ראש של נחש." אם תקראו תגלו מה קרה למיה ואביה שבדיוק כשהלכה לעשות פיפי הוא שם את כריס אייזק באוזניות עם השיר "משחק מרושע". ולכן לא שמע אותה בכלל.

אסופת הסיפורים של הכתב והסופר גיא קוטב שגם מתנדב בסיירת אופני הרים של קק"ל. מביא בספרו הצנום סיפורים מופלאים של האדם והחיה זה מנגד זה או זה לצד זה באותו יקום, על אותה אדמה. זה אחד הספרים האופטימיים שקראתי בחיי שמייצרים אצל הקורא סוג של שקט, שותפות גורל לנעשה בכדור הארץ שלנו. חיבור של חמלה ואהבה וגם כבוד כל אחד למין האחר. ניסיתי להבין מה המיוחד בסיפורים הרבים שלעיתים חולשים על עמוד וחצי של "תשע נשמות", והבנתי שאין בסיפורים רוע. גם אם מחליטים החלטות קשות בסיפורים לגבי החיות שסובבות אותנו הם נטולות רוע, אנוכיות, אינטרסנטיות או שום רצון להרע לטבע או לחיה.
החיים לאחרונה כאן הפכו ללופים חוזרים של מלחמת טוב ורע, הקצוות של טוב כל כך טובות שהן מרגישות כמו תמצית כל הטוב שבעולם, ולעומתו הרע הוא תמצית כל הרוע בעולם שאין רע ממנו. הספר נותן הצצה לחיים שכולנו רוצים ושואפים לחיות, בכבוד הדדי של "חייה ותן לחיות", הצצה לחיים שרואים את האחר עומד מולנו, לא סתם מסתכלים עליו, אלא ממש רואים אותו.

כל הסיפורים יפים, החיבורים שגיא עושה מופלאים ומספקים עושר תרבותי וחברתי של חבורות רוכבי אופנים בהרי ירושלים וצלילי להקות ציפורים נודדות בשמים עם כל הפסטורליות מסביב, פציעות של חיות באמצע הדרך וריצה לווטרינר להציל אותם. הרגשות, התכונות, המידות האנושיים שגיא הלביש על החיות (האנשה) מספקות התבוננות שנייה על אילו ההולכים על ארבע או בעלי כנף, על טורפים ויונקים ועולם שלם של אהבה.

יש סיפור בשם "השועל" שיצא לשוח ולדלג בהרי ירושלים אחרי תנומת הלילה ותהה מה יזמן לו היום. לבסוף מצא שועלה צעירה ועקב אחריה בהנאה. הוא ידע שהיא צעירה ולא מנוסה בשטח כמוהו. שמע מכונית מתקרבת וראה איך היא נבלעת. "המפלצת הכחולה-אפורה השמיעה שאגת ניצחון והחלה לברוח עם השלל בקרבה". השועל היה עצוב אבל הבין שזו דרכו של הטבע. "יש טורפים ויש נטרפים וכולנו חלק משרשרת המזון." סוף הסיפור חוגלה ואפרוחיה נתקלה בשועל אבל הוא היה כל כך עצוב ומוטרד שהביט בהם ופשוט המשיך הלאה.

אז למי שצריך או רוצה קצת אופטימיות של כל הערכים הטובים והיקרים שגדלנו עליהם כאן במדינה, או לשוטט קצת בליגד אזור תעשיה מודיעין, הרי מבשרת, נחלים למיניהם בהרי ירושלים מוזמן להציץ ולהתאהב.

הבת שלי וחברותיה שהיום בגרעין ניצנה משוגעות על "תשע נשמות" כי הן אוהבות להכניס את הספר לכיס, וזו גם דרך לעורר את בלוטות הטעם לספר

עוגל לארבע כוכבים היות ואין חצי)

ספר קצר, סוחף. מהורהר ויפה, מעין וידוי של אב לבנו - כאפשרות של קיום.
מעורר מחשבה על הטעויות האפשריות, הבלתי נמנעות שלנו כהורים - הדרך היחידה להימנע מטעויות היא לא להרות, בעצם.
ועל הרצון הטוב, אך האגואיסטי במידה להיות הורה, לתת עד כלות למישהו, שעצם קיומו ייתן לך עד כלות בחזרה.
מומלץ מאוד.