ביקורת ספרותית על חיילת - קודה #2 מאת פאולינה טוכשניידר
ספר טוב

---

כמו כל דבר בצבא, גם את שנותיי בשרות סדיר (6 במנין) ניתן לחלק ל-3 חלקים: שליחות בארה"ב, לאחר שובי שירות ביחידה מבצעית בסיני ולאחר מכן שירות בבסיס במרכז הארץ. השנים בהן שרתתי בסיני לא היו קלות אך היו מלוות בתחושת שליחות אמיתית. חווינו ימים קשים אך אלו לוו בידיעה כי אנו תורמים והתחושה הזו הקלה עלי את ההתמודדות עם הקושי. השירות במרכז הארץ, הותיר בי עד היום תחושה עמוקה של תיסכול. למרות שיצאתי הביתה בכל יום, אחד מעיסוקי המרכזיים באותה תקופה היה ספירה לאחור עד ליום השחרור המיוחל. הכרתי אז אנשים רבים שהשירות בקבע היה עבורם סוג של מפלט מההתמודדות עם הקשיים שהחיים מחוץ לצבא מזמנים לכולם. ספרה הקצר של פאולינה טוכשניידר, החזיר אותי אל אותם ימים.

תוך שימוש ביכולת כתיבה נהדרת, בהומור ובהרבה אירוניה, מספרת לנו פאולינה על חוויותיה מהשירות הצבאי. אמנם היא שירתה בבסיס סגור ולא פתוח כמו זה בו אני סיימתי את שירותי, אך היה לי קל מאוד להזדהות עם הדברים שכתבה וכנראה שגם הטיפוסים השונים בהם נתקלים תוך כדי שרות, לא השתנו בין תאריך השחרור שלי לתאריך גיוסה של הכותבת.

המגורים המשותפים, החוויות מהמקלחת, השירותים המטונפים, חדר האוכל, החשיפה לחיזורים משני המינים, הקשיים הפיזיים והנפשיים, הצורך להיות כפוף למי שמבוגר ממך (אך לא בהכרח גם בוגר יותר) בסך הכל בחודשים ספורים, כל אלו מתוארים נפלא על ידי פאולינה טוכשניידר.

הסיפור מתחיל בתיאורה של הגיבורה כנערה צעירה, מבולבלת וחרדתית הגדלה עם אמה החד הורית במרכז הארץ. כך היא כותבת: "הייתי "גוש ממורמר, שסירב לצאת מהבית, שפעילותו העיקרית הסתכמה בבכי מנוזל, מחריב ציפיות". האם מצידה אינה תורמת דבר לביטחונה העצמי של בתה: "את המפגשים שלי עם בנים סיכלה בכך שתיארה אותי בבוז כחתולה מיוחמת, ואת רוב חברותיי פסלה כסובלות מריח חזק של שום. באופן טבעי נותרתי מאופסנת מפגעי הציביליזציה". הגיוס לצה"ל נותן לה הזדמנות לפתח עצמאות ואישיות, אך גודל האכזבה מהשרות הוא כמובן כגודל הציפיה.

לא מדובר כאן בספרות מופת או יוצאת דופן באיכותה, אך יש משהו מאוד אנושי וחושפני בכתיבה (המצוינת) של פאולינה טוכשניידר והנושא הזה של השירות הצבאי, כנראה נגע בי במיוחד למרות השנים הרבות שחלפו מאז שחרורי מצהל.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על חיילת - קודה #2