“הספר הזה אמור לבוא לפני הספר כשנשארנו לבד, העוסק ביום שלאחר מות אמו של אלון אלטרס והלאה. הספר הזה, לעומת זאת, עוסק בזמן בו אמו של אלטרס מבססת עצמה כתופרת וגרה בביתה של הגב' גולדשטיין התופרת המומחית.
איכשהו, מאריצ'יקה פוגשת את פאול סאלטר העצי, המעצבן, חסר הטאקט, המוכר הבלתי נלאה של ספרי ביוגרפיות של צ'רצ'יל, של דודי שמש וטלוויזיות מץ'. הם מתחתנים כי טובים השניים מן האחד במדינה בה הם לא ממש שולטים בשפה ומרגישים בה זרות.
לעומת הניסיונות הכנים לבסס לעצמה מעמד מכובד של תופרת מומחית, הפגישה שלה עם פאול גורמות לה לכעס. חוסר הטאקט של מי שגם בגיל שלושים לא ידע לנהוג באישה כראוי, לא ידע נימוס מהו וכל כולו איש מכירות גרמו לא לתהות מה היא עושה בחברתו. מן הראוי לזכור, זו ראשיתה של המדינה, ערב רב של יהודים מצוי פה בבליל שפות והצורך להשתלב, להתמחות, להתפרנס, להתחתן, להביא ילדים, לא היה קל לאיש.
אלון אלטרס, איגל סאלטר במקור, מספר בגוף שלישי את קורות משפחתו, את הבעיה שהוא היווה למשפחתו, כשנולד עם בעיית ה"פטי מאל", האפילפסיה של הקטנים, שהיום גם היו מאבחנים אותו עם ADHD ללא ספק.
אלא שבגיל 66 התקף לב מכריע את אמו והיא מאושפזת לאחר התמוטטות, רק כדי להתאושש ולעבור לבית אבות, לדירת יחיד, אף כי אינה יחידה. נקמה מוגשת קרה גם לאחר התקף לב.
הספר הקדחתני הזה אינה מעניין ככזה הבא אחריו. אפשר לקרוא אם מזדמן.”

“אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לכתוב ביקורת "אובייקטיבית" על הנקמה של מאריצ’יקה עקב קרבה משפחתית. הדמויות שמופיעות בו אינן עבורי רק שמות על הדף, חלקן מוכרות לי מסיפורי המשפחה, מהדברים שנאמרו מבני דודים רחוקים על הבני דודים הרחוקים ״האחרים״. דווקא בגלל זה, הקריאה הרגישה לפעמים כמו פתיחת אלבום תמונות ישן, כזה שמעלה חיוכים ובו-זמנית גם שורט את הלב.
אלון אלטרס כתב כאן ספר על הגירה או בעצם ספר על חוסר שייכות. על הפער שבין הרצון להתחיל מחדש לבין המחיר הנפשי שהמולדת החדשה גובה בשקט. קל מאוד לקרוא את פאול דרך עיניים מודרניות ולסמן עליו וי: גבר קשה, מתפרץ, מתעלל רגשית, אוטיסט, אבל מי שמוכן לקרוא אותו לעומק יגלה דמות הרבה יותר מורכבת. הוא לא רק "האיש הרע" בסיפור, הוא מישהו שנאבק להחזיק את עצמו מעל פני המים ונלחםן להיות ״אדם חשוב״. מי שקרא גם את כשנשארנו לבד כבר יודע כמה צער, כובד ורגישות היו בו מתחת לשכבות של שתיקה.
מאריצ׳יקה היא הלב הפועם של הספר. בלבוסטה במובן העמוק והישן של המילה, אישה שהחיים זרקו אותה למים קרים מאוד, והיא בוחרת לא לטבוע. יש בה עוצמה שקטה, כמעט עקשנית, שנבנית מפרק לפרק. אני חושב שהמילה ״נקמה״ אינה בהכרח מתאימה במקרה זה, אלא יותר נסיון (אמנם מאוחר) מוצלח להחליט לגבי עצמה ללא התחשבות במה שאנשים סביבה יגידו ויאמרו.
מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של אלטרס לייצר עולם שמרגיש חי. הרחובות, הכתובות האמיתיות, המבטים, הבישולים, התחושה של דירה קטנה שמתמלאת חלומות גדולים מדי, הכול מדויק להפליא, במיוחד לבני מהגרים.
בסופו של דבר, הנקמה של מאריצ’יקה הוא פחות סיפור על נקמה, ויותר סיפור על הישרדות רגשית. על אנשים שבנו לעצמם חיים מתוך כמעט כלום, ועל הדרך שבה אהבה, פחד, זעם וגעגוע מסתבכים זה בזה. עבור מי שמכיר את ההיסטוריה שמאחוריו, הקריאה מקבלת עומק נוסף. עבור מי שלא זהו פשוט ספר טוב, אנושי, חכם, ובעיקר – מלא לב.”

“אוי, זה קצת לא נעים. יש פה סופר ומתרגם ישראלי, זהו רומן הביכורים שלו, הרומן הוא סיפור אישי על אמו האהובה ואני גם הראשונה שכותבת עליו. ולא נעים לי לכתוב שזה ספר לא כל כך טוב.
אני אנסה להתרכז - או לפחות להתחיל - בצדדים החיוביים.


ראשית, הספר הוא משנת 1999 ומאז הוא כתב עוד כמה ספרים. (לדאבוני, הנחת הספר הראשון שנורא רציתי לתת לו לא תקפה, כי בינתיים קראתי גם את ספרו האחרון שהוא המשכו של ספר זה.)

שנית, הספר התחיל טוב, באמת טוב. בהמשך הוא נחלש אבל ניסיתי לקחת את זה על עצמי. אולי זו אני? אולי משהו אצלי נדפק? אולי אני לא מבינה? לקראת הסוף כבר היה לי ברור שיש בו יותר מדי ליקויים מכדי שייחשב ספר בסדר והוא סיים כספר לא משהו. (גם ההנחה שניסיתי לתת לו על חשבון עצמי התבטלה, כי בינתיים קראתי גם את ספר ההמשך.)

שלישית, סיפור המסגרת חביב, מעניין ונוגע ללב, ויש בו גם לא מעט רגעים גרוטסקיים שחלקם מבדחים וחלקם מכמירי לב.


זה סיפור מריר-מתוק עם קצת חמוץ וטיפ-טיפה חריף מלמעלה, שעוסק בעולים חדשים מרומניה בשנות ה-50.


# מריר-מתוק על שום מה? #
על שום שיש פה סיפור אהבה נטול אהבה. סיפור אהבה עסקי ואינטרסנטי (מנעכ"ר = מוסד נישואים עם כוונת רווח) שבו כל צד חושב שהוא מתחמן את הצד השני. מאריצ'יקה חיימוביץ' היא תופרת ולפאול סאלטר יש מכונת תפירה וביחד הם יכבשו את העולם. כל אחד מהם חשב שהשילוב בין ידי הזהב שלה לבין מכונת התפירה והמוח השיווקי היצירתי הקודח שלו יוליד אימפריה.
יש ספר עם שם בלתי אפשרי 'האיש שחשב שאשתו היא כובע'. לפרקים, פאול סאלטר היה 'האיש שחשב שאשתו היא מכונת תפירה' או 'האיש שחשב שמכונת התפירה היא אשתו'.

# קצת חמוץ על שום מה? #
על שום שפאול סאלטר הוא מין נעבאך שלימזל הוזה שכזה, שאם הייתי צריכה להכין לו כרטיס ביקור הייתי כותבת כך: פאול סאלטר – מגה-יזם וקבלן-על של חברת ארמונות באוויר בע"מ.
אבל עד שהארמונות שלו יקרמו עור וגידים על הקרקע, הוא התפרנס כסוכן נוסע שמכר את זיכרונותיו של צ'רצ'יל בעשרה כרכים, שהביא את בשורת דודי השמש לערי הדרום ושיווק מקלטי טלוויזיה שחור-לבן שבתוכם הופיע חיים יבין בימים שבלוריתו המתנפנפת הייתה שחורה טבעית.
התוכנית הגדולה של פאול הושתתה על יצירת ביקוש וסיפוק היצע. מאריצ'יקה תתפור שמלות לזמרת הרומנייה המפורסמת והמצליחה פדי מיירסקו. פדי מיירסקו תקבל את השמלות חינם אין כסף ותלבש אותן בהופעותיה. נשות הקהילה הרומנית המעריצות את פדי מיירסקו ירצו שמלות בדיוק כמו שלה. מאריצ'יקה תוכל לייחצן את עצמה כתופרת האישית של הכוכבת פדי מיירסקו. (הופתעתי לגלות שהקונספט המאוס של הנחת סלב ופרזנטורים לא נולד בתחילת שנות האלפיים עת הגיחה לעולם נינט טייב בלידת מלקחיים סמסית, אלא היה חי וקיים גם בישראל הישנה והטובה של פעם.)
וכך, מאריצ'יקה תפרה שמלות וסאלטר רקם חלומות שבנויים נדבך על גבי נדבך, אלא שהנדבכים היו רעועים כמו במגדל קלפים. נזכרתי בסיפור על היהודי העני בעיירה הקטנה שהצליח להוציא מהפרה המסכנה שלו חצי דלי חלב ונסחף בחלומות פנטזיונריים על העושר הגדול הצפוי לו אם יכלכל את צעדיו בתבונה, עד שבחלומו הגיע רגע בו הוא כעס על הפרה ובעט בה. במציאות, הוא בעט בדלי וכך נגמר לו החלום.

# טיפ-טיפה חריף על שום מה? #
על שום הסְוִויצֵ׳רוּ. בסינפלד הקדישו לזה פרק - איך נפרדים מהחברה, מתחילים עם השותפה שלה ונשארים בחיים. הסְוִויצֵ׳רוּ של הספר הוא איך מאריצ'יקה תתפור קולקציה שתפתח לה את הדלת לקריירת סולו כתופרת עילית, בעודה עובדת אצל התופרת הוותיקה גברת גולדשטיין ואף מתגוררת בביתה. איך התלמיד יעלה על רבו מאחורי גבו. ולמה זה חריף? כי יש פה תמהיל של תחמנות, ערמומיות, התגנבות מתחת לאף, רקיחת מזימות ולדעתי גם קורט של כפיות טובה. למה זה רק טיפ-טיפה חריף? כי בכל זאת מדובר בעולים חדשים, והפלפליות הצברית (קרי, החוצפה הישראלית) היא טעם וריח נרכשים.


ועכשיו לחלק הפחות נעים. הכשלים.

# לא ברור מי המספר. ניסיתי לרדוף אחרי המספר ולתפוס אותו כדי שיזדהה, אבל זה לא הצליח לי. בחלק הראשון יש מספר-על לא ידוע. בחלק השני נדמה שהמספר הוא אלטרס, אבל זה רק נדמה מפני שרגע אחד הוא כותב על מאיריצ'קה ובמשנהו הוא כותב על אמא. רגע אחד הוא כותב על עצמו בגוף ראשון וממש באותה פסקה הוא לפתע הופך לגוף שלישי - איגל. כך גם לגבי הסבא, הדוד ובני משפחה אחרים.

# גם השמות זה עסק לא פשוט. לתומי חשבתי שאלון אלטרס הוא קיצור של אלון אלטרסקו, אך לא כך הדבר. כשאלון אלטרס נולד קראו לו איגל סאלטר. איגל ע"ש יגאל אלון וסאלטר הוא שם המשפחה של אביו, פאול סאלטר. אבל שמו של הסופר הוא אלון אלטרס. ואם חשבתי שאלטרס הוא פשוט אנגרמה מעוברתת של סאלטר, טעיתי. נשמע מסובך? זה עוד כלום לעומת ספר ההמשך. שם זה עוד יותר מסתבך.

# דמויות משנה מרכזיות (כן, יש דבר כזה) נעלמו והתפוגגו להן בלי הסבר ראוי או בלי הסבר בכלל.

# קפיצות בלתי אפשריות בזמן, שהגיעו לשיאן בפרק 4 בחלק השני. רגע אחד הילד בן 17 ופתאום הוא כבר לומד באוניברסיטה ברומא אחרי שסיים את שירותו הצבאי. רגע אחד מארי'צ'יקה שולחת מכתב לצבא בעניין בנה בן ה-17 ואז הולכת לרופא אשר מצידו מזהיר אותה בדבר הסיכונים של משקלה הכבד, ומשפט לאחר מכן האזהרות שלו מתממשות אבל בנה שאך הרגע היה בן 17 הוא כבר אחרי השירות הצבאי ונמצא בחו"ל.

# והשיא: הנקמה של מאיריצקה הייתה כמו מצמוץ. מצמצת – פספסת. וגם אם לא מצמצת, הנקמה הייתה מינורית וחסרת פרופורציות לנפח שהיא קיבלה גם בכותר, גם בתקציר וגם ברמזים שנשתלו לאורך הספר. וזה עוד כלום לעומת מה שקרה בספר ההמשך.

ספר בוסרי, לא מהוקצע, לא אחיד, מפוזר, מבורדק ומבולגן. אין לי מושג איך לדרג אותו אז אני אעשה לעצמי חיים קלים ואדרג אותו כספר ממוצע כי בכל זאת, יש לי סימפטיה לרומנים קונספטואליים בתל אביב - גם אם לא הבנתי מהי הקונספציה.

דפדפתי חזור ודפדוף בחיפוש אחר שם העורך, אך לא מצאתיו. אין עורך לספר. ייתכן שזוהי הפעם הראשונה בה אני מכירה בחשיבותו של עורך ובנחיצותו. בספר ההמשך דווקא הופיע שם של עורך. האם הוא באמת היה?
על כך בביקורת הבאה של שונרא החתול.
אני לא יכולה להתחייב שהיא תהיה פחות מבולבלת מזו.
זו באמת לא אני, זה הספר.”