רק חוסר בדמיון שנראה שכל מי שקרא את הספר לוקה בו, יכול להוביל אותו לחשוב שהספר מדבר על פרשיית אהבים. בשלב מסוים בקריאה, יש איזה משפט שיכה בך ויגרום לך לחזור אחורה כדי לקרוא מחדש את מה שחשבת שהבנת, מה שכולם חשבו שהבינו. משולש האהבה מייצג מאבק פנימי של אישיות ניהיליסטית בין אידיאלים קונפורמיסטים ונרקיסטיסטים לבין אישיות מורדת המכירה בטבעה הסודי אשר מוכרחת להשאר סודית. וכל זה עטוף בתפאורה יפה מלאת אלכוהול אשר מטרתה להסתיר את מה שהוא כל כך התאמץ לצעוק ולא יכל, רק רמז לקהל שלא מאמין בגהנום.

את הספר קראתי באנגלית על הקינדל. הספר "גן העדן " שונה מאוד מספריו האחרים של המינגויי כגון "למי צילצלו הפעמונים", "איים בזרם", "הזקן והים" ויכול מאוד להפתיע בנושאים בהם הוא עוסק שאינם אופיינים בדרך כלל להמינגווי. הספר גן עדן הוא ספר מאוד אינטימי העוסק במערכות יחסים, באהבה במיניות ובזהות מינית. ארנסט המינגויי מעולם לא פירסם את הספר הזה וכמו "איים בזרם" הספר הזה פורסם רק אחרי מותו ולא בכדי. הספר מכיל יסודות אוטוביגרפיים משמעותיים מאוד לגבי המינגויי הבאים לידי ביטוי בדמות גיבור הספר, דיויד, שמתחבט בכתיבה ועוסק רבות בשתייה וכמו כן יש רמיזה לאירועים טראומתיים שקרו להמינגווי בעברו והתחבטויות נוספות שאפיינו את המינגוויי בחייו הבוגרים כגון שאלות לגבי זהות מינית. מהבחינה הזאת בספר הזה יש חשיפה משמעותית ביותר של המינגווי המחבר העומד מאחורי הספרים וכנראה זאת הסיבה שלא פרסם ספר זה בחייו. כי במידה מסויימת הספר מנתץ את דמות המינגווי המאצ'ו ההרפתקן וחושפת אותו באור אנושי ופגיע הרבה יותר, אבל זה כל הקסם.
הספר מומלץ, אך בהחלט לא בתור ספר קריאה ראשון או שני של ספרי המינגווי, מומלץ ביותר לחובבי המניגווי שכנראה לא צריכים המלצות"שכאלו וגם לכל מי שמתעניין בכתיבה ובהתחבטויות העוברות על סופרים ועל הסביבה הקרובה המקיפה אותם.

-זהירות ספוילרים של ספרי המינגווי-

תמיד ראיתי בהמינגווי אדם די קודר, שמקבל בהכנעה אצילית את אכזריותו חסרת הרחמים של העולם בו אנו חיים. אם זה הזקן שהכרישים אוכלים לו את הדג היפה שנאבק בו, או האינגלס הגיבור שהסוס נופל על רגלו ומשאיר אותו למות מאחורי קווי הפשיסטים הרחק מאהובתו, או הגידם העני שגוסס למוות במשך יומיים על ספינה עם ארבעה פושעים שהרג, ועוד דוגמאות רבות לא חסרות.

האם לא שאלתם את עצמכם עד כמה זה רלוונטי להיום? ומה היה קורה אם רוברט ומריה או סגן הנרי וקתרין היו פוגשים זה בזו כאן ועכשיו, במאה ה21. בלי מלחמות עקובות מדם וסוף טרגי שנכפה על הגיבורים - האם אנחנו נהיה ב"גן עדן"?
אני חושב שזו התשובה שהסופר מנסה לספק לנו. התשובה שהוא מציג היא "כנראה שכן", אבל גם די בטוח שנדאג לכך שמהר מאוד נגורש משם שוב :)
דיוויד בורן וקתרין נראים בעמודים הראשונים כמו שתי נפשות תאומות, אך אנו מגלים שיש תהום אחת שמפרידה ביניהם: קתרין לא הייתה מאז ומעולם מחוץ לגן עדן, ואילו דיוויד הוא "גיבור-המינגווי" טיפוסי: לחם במלחמה, צד באפריקה וכו'. והדבר הזה מאמלל את קתרין נורא, עד כדי טירוף. רק שני דברים מצליחים להקל עליה: לנסות להידמות לבעלה (למשל במראה ובנטייה המינית) כדי להרגיש שהיא כמוהו, והדבר השני הוא להרחיק את בעלה מעברו ולגרום לו לשקוע כולו בתוך "גן העדן".
אחד הדברים הבולטים ברומן הוא היותו ארס-פואטי. זו זכות גדולה לקבל מסופר כמו המינגווי תובנה על תהליך הכתיבה והתובנה שלו היא שסופר שכותב "מדויק" בעצם חי את מה שהוא כותב, וברגע שזה כבר "מדויק" אי אפשר לשחזר את זה על ידי זכירת המילים כי אלו כבר לא רק מילים אלא כמו שביב של חיים.
קתרין מנסה לפתות את דיוויד ולכבול אותו לגן העדן באמצעות מריטה שמתפקדת פה כ"פרי אסור" בתור אישה מחוץ לנישואין. מצד שני היא מתפקדת כאישה עבור קתרין שמנסה להידמות לבעלה ולהיות בעל בעצמה, וכך נוצר לו משולש האהבה.
כשקתרין רוצה שדיוויד ישתכן כולו בתוך "גן העדן" היא מעודדת אותו לכתוב "יומן מסע" על גן העדן שלהם, כי היא מבינה שהוא חיי בין השאר באמצעות הכתיבה. כשהוא מתחיל לכתוב סיפורים על החיים שמחוץ לגן עדן (כמו הסיפור האכזרי על ציד הפיל) זה מכעיס את קתרין, כי היא מבינה שבאמצעות הסיפור הוא מתרחק מהחיים בגן עדן וחיי את החיים שמחוצה לו. כשהיא שורפת את הסיפורים ומציעה לדיוויד פיצוי כספי הולם זה מכעיס ומייאש אותו - מה שבאופן אבסורדי מראה לנו שדבר מגן עדן (כסף) לעולם לא ישתווה לדבר מהחיים שבחוץ (הרפתקה אמיתית, גם אם היא מהולה בכאב ואכזריות ככל דבר בחיים).

לא, זה בהחלט לא קישקוש. זה ספר לא פשוט (וגם אני בטח פספסתי הרבה ממה שטמון בו), וזה כנראה בעיקר בגלל שהוא לא גמור. ואני ממליץ מאוד לקרוא כמה וכמה ספרים של המינגווי לפני שניגשים לאחד הזה, אני מרגיש שלי זה עזר.

כן, סביר לומר שזו לא פסגת יצירתו של המינגוויי. אבל העלילה רווית היצרים, הארס-פואטיקה העמוקה והקירוב והריחוק שחשים שמתרחש עם הדמויות לסירוגין (כמו מאניה-דיפרסיה) - יוצרים יצירה שלמה ומטלטלת. החל מתיאורים של ארוחות בוקר בורגניות ועד תיאורים מעלפים של הסופר שכותב על ציד פילים - המינגוויי הוא אותו המינגווי, מבריק ומזוקק. שאף לא יגיד לי אחרת

אני מקווה שזה חוקי לכתוב ביקורת עוד לפני שגמרתי את הספר... פשוט לא בטוח שאגמור אותו אי פעם. אבל אנסה לא לקטול יותר מדי ולגלות הבנה.

מצד אחד - יש כאן פנטזיה אינפנטילית על זוג (ואח"כ שלישיה) - יפים, עשירים, בעלי זמן פנוי אינסופי ואפס דאגות - שעסוקים בבעיות המהותיות ביותר של החיים:
- איפה, מתי, מה וכמה לאכול
- מה לשתות, ומתי (אין שום שאלה כמה לשתות. ברור שהרבה)
- איך אנחנו נראים, כמה השתזפנו, איך הסתפרנו ומה אנחנו לובשים
- ועיקר העיקרים (בלי זה, אין סיכוי שמישהו היה טורח לקרוא את הספר) - איך, כמה ועם מי לעשות אהבה. אל תתרגשו יותר מדי - הספר נכתב בשנות החמישים והשישים, והתיאורים מאוד מרומזים.
בקיצור - איזה שיעמום!

מצד שני, בניסיון לגלות הבנה, אני מנסה לדמיין את המינגווי עצמו. הוא מזדקן, נפצע קשה מספר פעמים, הוא חולה, כואב, דכאוני ואובדני, שתיין ופרנואיד. מה נשאר לו בחייו מלבד לדמיין את גן העדן - והוא אכן יצר גן עדן אולטימטיבי, עם אדם, חווה ונחש, שנוגסים עוד ועוד מפרי עץ הדעת. כשאני מצליחה להרגיש, תוך כדי קריאה, שנכנסתי לראש של המינגווי - אז אני מרגישה שזה לא בזבוז זמן מוחלט.

גן העדן של ארנסט המינגווי מתקיים במקום קסום בריביירה הצרפתית או הספרדית, במקום שיש ים יפהפה שאפשר לשחות,
לגונות וסלעים שאפשר לקפוץ מהם ישר למים מעל לראשי בחורות.
בסדר הבא אחריו: בחורות יפהפיות ושזופות שמתות על הגבר (כמו תמיד) בספר: שרמנטי, דומיננטי, חתיך,אוהב,
ושותה משקאות חריפים בכמויות שלא היו מביישים אותו בתחרות שתיה עם כל דגי הים התיכון.
ושוב בחורות. (איך הוא דג אותן?) רצוי עשירות מאוד.
רצוי כאלה שתומכות בגבר כלכלית. וגם קצת מטורפות.
זה מוסיף חן מיוחד לסיפור.
הכתיבה, מוטיב מרכזי בעיסוקיו העיקריים של ארנסט (נראה לי שזהו תיאור של הסופר עם אחת ממערכות היחסים מתוך 4 נשותיו אבל זאת רק ספקולציה שלי )
בעיקר על העבר ויחסי אב-בן שיוצאים לציד. לא של בחורות אלא פילים מסכנים. ישנה שם סצינה מבחילה בתיאורה
על ציד של פילים באפריקה לשם החטים שלהם.
ושוב שתיה כבדה.
ויחסים בינו לבינה לבינה לבינו לבינם.
אני מניחה שעד כאן כולם הבינו את הרקע.
אבל למה לכתוב על זה ספר? את מי זה מעניין לעזאזל?
קראתי עד הסוף והרגשתי מרומה: היכול להיות שזה הסופר המוכשר שכתב גם את
הזקן והים ואת למי צלצלו הפעמונים כתב גם את הקישקוש
"גן העדן"? אולי בגלל שהוא כתב אותו במשך 15 שנים
לסרוגין עם עוד 2 ספרים. העניין והטעם של הספר התפזרו להם מבין הדפים לחוץ התנדפו כמו ריח טוב שעבר זמנו
וזהו. אולי זה טעמי האישי או יכול להיות שהסיפור
לא הצליח לעניין את הקורא (אותי במקרה) מעבר לזמן.
סליחה המינגווי. תנוח בשלום על משכבך.
נקוה שספר הבא שלך שאקרא יהיה מעניין יותר.