המותחן הבלשי "ללכת בין המצבות" מאת לורנס בלוק (הוצאת שלגי, 1997) הוא ספר נוסף בסדרת הספרים אודות הבלש הפרטי הניו יורקי מתיו סקודר. אלכוהוליסט בגמילה שעזב את המשטרה (ואת אשתו וילדיו) ועתה מחלטר כבלש פרטי. כשאשתו של סוחר סמים נחטפה ונרצחה הוא פנה לסקודר בכדי שיאתר את הרוצחים. 

"הייתי שוטר המון שנים. אני פחות ופחות שוטר מאז שעזבתי את המשטרה. מה שאתה שואל אולי זה אם אני יכול לשמור בסוד דברים. מבחינה חוקית, אין לי מעמד רשמי. מה שאתה אומר לי זה לא מידע מוגבל בין בלש ולקוח. בו בזמן, אני לא שוטר יותר, אז אני לא חייב לספר דברים, לא יותר מכל אזרח אחר" (עמוד 34), אמר סקודר לאיש. 

לכאורה, יש כאן עלילה עם המון פוטנציאל (והסרט עם ליאם ניסן גם היה מוצלח יחסית), אבל הספר משעמם ומייגע.

כשראיתי שיעל קראה את הספר ולא קטלה אותו, אמרתי שהוא בטח ימצא חן גם בעיני.
אבל טעיתי (ואין לי שום טענה ליעל!)
אותי הספר הזה שיעמם. מאד.
אולי כי הוא נכתב לפני המון שנים, ואינו עומד יותר בקצב של היום.
אולי בגלל התחכום שהביא את הכותב לכתוב על גיבור שהוא אנטי-גיבור מושלם.
אבל בקושי נגררתי מעמוד לעמוד.
לא מעניין אותי שהגיבור בחר בנערת ליווי לאשת חיקו החוקית, לא אכפת לי שהוא מדבר על אהבה גדולה. כן איכפת לי שנשפכו עלי טונות של פילוסופיות בגרוש והגיגים בלירה, עד שנראה באופק צל-צילו של פתרון. לי זה לא התאים.

זה מותחן שונה מאד מהמותחנים של השנים האחרונות. מינון האכזריות והאלימות בו נמוך, עיקר העניין מופנה לנסיונו של הבלש הפרטי מאט שודר לפתור את התעלומה. מאט הוא מספיק בלש פרטי כדי להיות אלכוהוליסט - וגם שוטר - בעברו. אבל היום הוא שותה רק סודה - או קולה אם הוא מתפרע. למרות שהוא משתתף בפגישות של אא אלה ששותים לידו אינם מפריעים לו. הוא אמנם גרוש בעברו אבל נהנה היום מחיי נישואים טובים ומספקים לאשה שמבינה לרוחו. היא - אשתו - היתה בעברה נערת ליווי מה שמרמז, לדעת בלוק, על חוכמה והבנה יוצאת דופן בגברים ובמה שחשוב להם: היא לא דביקה, לא קנאית, מאפשרת לבעלה "ללכת עם ולהרגיש בלי" נמצאת שם כשהוא צריך איזה סיעור מוחות קטן, אבל כשהוא לא צריך אותה היא לא נוכחת.

במכתבים הממוענים לבעל טור בעיתון. מצביע הכותב האלמוני החותם בשם "רצון העם" על חלאה חברתית מזן מיוחד: אנס ילדים שמסיבות כאלה ואחרות החוק אינו יכול לגעת בו, איש מאפיה מרובה קורבנות ומועט הרשעות, פעיל נגד הפלות שדואג לעוברים - עד הרגע בו הם נולדים. מאותו רגע אין לו בעיה שימותו. וגזען שחור המבוצר בתוך מתחם סגור. לאחר כל מכתב כזה המתפרסם בעיתון הגיבור - זה שהמכתב מצביע עליו מוצא את מותו. זה נראה כמו החלום הרטוב של אזרחים שומרי חוק: מישהו עושה את מה שהחוק לא יכול/רוצה לעשות, ומשמיד את המזיקים בלי לערב שופטים וסוהרים. כל הנסיונות לאתר את "רצון העם" כושלים, כמובן, ומאט שודר נשכר על ידי אחד הקורבנות בפועל ופותח בחקירה.

מה שאהבתי בספר הזה היה נינוחות הסופר לגבי סיפורו. מאט שודר אינו גאון משום בחינה: הוא מנסה לפתור את החידה ולא מצליח יותר ממני. הוא בן חמישים ומשהו, בלוק לא כתב כלום על אגרופיו, ואני מניחה שאין מה לכתוב עליהם: הם לא בשימוש כלשהו בסיפור. הוא מאותגר טכנולוגיה - מפחד ממחשבים, משתמש בטלפונים ציבוריים(!) ואם הוא לא ליד טלפון אז הוא החמיץ את השיחה (הלא מזוהה!) וזהו.
הספר יצא לאור ב 1996 אני מציינת את זה כי מדהים לראות כמה השתנה העולם בעשרים שנה בסך הכל: הימים הראשונים והתמימים של האינטרנט לכל. מי שרצה לדעת משהו יכול היה להפנות שאלה ל"לוח מודעות" באחד האתרים - אם מישהו ידע את התשובה הוא היה עונה לו. טלפון סלולרי היה יקר מאד - שילמת גם על שיחות שעשית וגם על שיחות שהגיעו אליך. אם לא היה לך מחשב - ולמאט שודר לא היה - אז כדאי שיהיה לו מכר - רצוי מכרה - שיש לה משב בעבודה...

אגב השם? באנגלית הוא "Even the wicked" לקוח מתוך המוטו של הספר "אפילו הרשעים זוכים לגורל רע מהמגיע להם". אני מניחה שההוצאה (מי-אן) לא סברה שהקורא בעברית יוכל להתחבר לשם המתוחכם, ופישטו אותו, לטובתנו, כמובן.