דירוגים › פרוזה

זוהר גוטפרוינד הוא הבן של כמו ששאול אולמרט הוא הבן של, ולא נמנע מלהכניס חלקים מחייו לספר. אילו חלקים? המחבר כנראה יודע. זוהר בן השש גר בסמטה נחשבת כבן של ראש העיר ירושלים ופוגש במקרה את יפתח אלטמן הבן של הפילוסוף הידוע. יפתח הוא ילד חכם ובעל ידע העול

נהנתי מאוד מהקריאה של אהבתה של גברת רוטשילד. לא אכנס כאן לסיפור העלילה, בהחלט שווה קריאה. הספר כתוב היטב, העברית קולחת, יש שימוש קל ביותר ביידיש. הספר מעביר בצורה כמעט מוחשית את מצבם הרחוק ממזהיר של היהודים, את החיים בגטו, גם של משפחת רוטשילד, למרות

המפגש עם ספרים העוסקים בחברה החרדית מנקודת מבט חיצונית מעורר לא פעם היסוס ראשוני, במיוחד עבור מי שמכיר את המרחב החרדי מקרוב. החשש ליפול למלכודת של בורות או סטריאוטיפים שטחיים ריחף גם מעל דפיו הראשונים של "השידוך" מאת איב האריס, ואכן, המבוא הציג תערוב

אל מותחנים פסיכולוגיים מהסוג הזה אני מגיעה לפעמים בחיפוש אחר אתנחתא קצבית – ספרות חכמה, מהירה ואיכותית שתדע להחזיק את המתח והעניין מבלי לזלזל באינטליגנציה. "הטיסה האחרונה" של ג'ולי קלארק ניגש למשימה הזו בדיוק, ועומד בה בהצלחה רבה. הוא סיפק לי חוויית

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של. הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הט

פרנקנשטיין הויקטוריאני. לכו תקראו שלי.

אקדים, אכביר ואומר כי לדעתי כל יהודי באשר הוא כדאי שיקרא את הספר הזה (!) שהרי מי לא מכיר את אדמונד דה רוטשילד (חיפשתי אותו לאורך כל הספר מאחר והרוטשילדים שהספר עסק בהם לא כללו את אדמונד. הנ"ל הוזכר לקראת סופו וגם בצורה מאוד מזערית). הספר משתף את הקור

הספר כמו כל ספר של גוגו מויס, כתוב בצורה מדהימה ונוגעת ללב התחלתי לקרוא את הספר בליל שבת ומצואי שבת כבר ישבתי וחשבתי על הסיום... אולי הוא לא ספר מדי מותח ודרמטי והעלילה יחסית רגועה והדרמה באה בגלים זה עדיין לא מפיל מהעוצמה של הספר ספר ממש יה לקרוא

ספר טוב ומעניין. ספר "חובה" לבקרי גבול וסלקטורים. עד כאן ולא אגלה למה. סיפורה הטרגי של אונה מוס, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת קורק שבאירלנד, המתגוררת מאז נהרגו הוריה בתאונת דרכים? או שמא בהתנקשות, אצל סבא שלה שגם הוא דמות לא קלה כמי שבתור נהג ברכבת נה

אהבתי יותר את שני הספרים האחרים שלו. הספר הנוכחי כתוב פחות כפרוזה וקצת יותר כבד, אין עלילה מסודרת. יש הרבה דמויות. קצת היה לי קשה לעקוב.. כמובן שזו ההיסטוריה ואין מה לעשות..

הגעתי ל"המטופלת השקטה" עם ציפיות גבוהות מאוד, בעיקר בגלל כל ההמלצות והבאזז העצום סביבו. לצערי, החוויה שלי הייתה שונה לחלוטין. בקושי הצלחתי לסיים את הספר, ולא בגלל שהוא מורכב או מאתגר, אלא פשוט כי לאורך רובו לא הצלחתי להתעניין באמת במה שקורה. אחת הבע

כתיבה מעולה סיפור קטן ונוגע ללב

המפגש עם יצירתו של אשר קרביץ מציב מראש ציפייה לקול ספרותי ייחודי, שנון ואינטליגנטי. אל "לכתוב כמו אלוהים" הגעתי עם הציפייה לפגוש את הסגנון המוכר והאהוב של "הכלב היהודי" – אותו שילוב מנצח בין חוש הומור מפותח לבין עלילה בעלת משקל וסיפור רקע רציני יותר.

ההתחלה עם "הנעלמים" של הרלן קובן לא ניבאה טובות. אחרי חוויה מבריקה עם "אל תגלה" מחד, ונפילה מוחלטת עם מותחן אחר שלו מאידך, הציפיות היו פסימיות למדי. העמודים הראשונים אכן הרגישו שבלוניים, עצלניים וכמעט תעשייתיים, עם שמועות מופרכות על דמויות מהעבר וקצב

אחרי שמאד אהבתי את "הצל של אמי" ו"החיים שגנבתי" של ניקולה סקוט (וממש לא אהבתי את "הנערות ממטע התפוחים"), הגעתי ל"קיץ של סודות" עם ציפיות גבוהות ועם חשש בלב. בהתחלה הספר לא זרם לי בכלל, אבל בהמשך, בחלקו הגדול של הספר, היה נראה שהיא לחלוטין מספקת את הס

חוויה פסיכולוגית עמוקה ושורשית בנפתולי נפש האדם, מלאה בדיאלוגים פנימיים ובתסביכים מדהימים. כתיבתו של דוסטויבסקי היא מעבר למהפנטת; הוא מיטיב, יותר מכל סופר אחר, להגדיר לפרטי פרטים את עומקה של הנפש המיוסרת והנפתלת. 'החטא ועונשו' אינו רק ספר איכותי מן ה

"האדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף, ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר" (סטונר, פרק XII) להכיר את סטונר - זה להכיר לעומקו של האדם של חיים. להבין את חוסר משמעותם ויחד עם זאת את משמעותם. ספר מדהים, כתו