נתן ועמוס הם, למי שלא הבין, נתן אלתרמן המשורר הלאומי בזמנו, ועמוס עוז, השמאלן הבלתי נלאה. הפרש הגילים ביניהם היה 29 שנים וניתן לכאורה להבין מהספר כאילו היו יריבים מרים זה מול זה. ועכשיו לאמת הפשוטה: את הספר הזה קניתי בגלל שכתב אותו אסף ענברי, זה הלוקח תקופה היסטורית מחיי הפיסה הגאוגרפית הקרויה ישראל ומאיר אותה מזוויות שונות בכתיבה שנונה ורזה, ולעיתים צינית ונושכנית להפליא. את ענברי הכרתי עוד מ"הארץ" ומאז קראתי את כל ספריו.
הטור השביעי של אלתרמן התפרסם מ-1943 בעיתון דבר והלה נהג להביע דעתו בפרוזה הדומה לשירה, מחורזת ומנוקדת. זה מקורי, אבל הטור שימש אותו להביע דעתו על המתרחש והיה פופולרי מאוד. לא פעם נהג להגניב סודות בטור שלו, שהצנזורה לא היתה שלמה עמם, אבל לא היה מה לעשות. עוז היה רק בן ארבע כשהטור התחיל להתפרסם. מעט יותר מעשור לאחר מכן התחיל עמוס עוז הצעיר לכתוב לראש הממשלה בן-גוריון ולהביא דעתו בנושאים שונים. והלה ענה. השאר היסטוריה. אבל למה להעמיד דווקא את נתן מול עמוס?
אלתרמן הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, דבר שעוז כמובן לא יכול היה להסכים אתו כאיש שמאל. עד אז, כעשרים שנה מחיי ישראל, החיים בארץ לא נחו על זרי דפנה. פרשת לבון היתה מהמסעירות באותן שנות ישראל הצעירה וגרם לקרע עמוק בזירה הפוליטית.
בעקבות הפרשה שני גיבורי הספר משכו כמובן לכיוונים שונים בנושא לבון, אבל הזמנים התקדמו, הפרשה איכשהו ירדה מהכותרות כשבינתיים משפט אייכמן.
אבל מלחמת ששת הימים העמידה בבירור את אלתרמן בראש מחנה ארץ ישראל השלמה ואת עוז בראש מחנה השלום. התוצאות ידועות עד היום.
האם הספר הזה יצר דרמה והעמיד את שני הגיבורים אחד מול השני? עוז לא ידע לרגע לסתום את הפה כבר מצעירותו ודווקא אלתרמן נמנע מפומביות והצהרות גדולות בשל פחד קהל מצמית.
בסוף אלתרמן הזמין את עוז לבית קפה.

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.