אחד הדברים שהכי אהבתי ב"לא רלוונטית" הוא שהוא מצליח לגעת בנושא שרבות ורבים חושבים עליו, אבל מעט מאוד ספרים ישראליים מעזים להציב במרכז: מה קורה כשהזהות שבנינו במשך שנים הקריירה, המעמד, הזוגיות והדימוי החיצוני, מתחילים להתערער.
דרך סיפורה של לילי הרטמן, אישה שנמצאת בשיא הקריירה ולפתע מגלה שהיא כבר לא במרכז הבמה, הספר מציג בכנות את הפחד מלאבד רלוונטיות בעולם שרודף אחרי חדשנות, נעורים וקצב מסחרר.
הכתיבה של ליאת לוי-קופלמן קולחת, שנונה ומלאת הומור עצמי, מה שהופך גם רגעים כואבים לנגישים ומעוררי הזדהות.
היא מצליחה לשלב בין ביקורת על עולם התקשורת והתרבות לבין סיפור אישי על משבר גיל, משפחה, זוגיות וגילוי עצמי, בלי לגלוש למלודרמה. במקום להציג גיבורה מושלמת, היא יוצרת דמות אנושית, עם חולשות, טעויות ופחדים, ולכן קל להתחבר אליה.
יתרון נוסף של הספר הוא שהוא עוסק בנושאים שלא זוכים תמיד לייצוג רחב בספרות, כמו גיל המעבר, השינויים הפיזיים והרגשיים שמגיעים עם אמצע החיים, והלחץ החברתי להמשיך להוכיח הצלחה בכל מחיר. כל אלה משתלבים בעלילה באופן טבעי ומעניקים לה עומק רגשי.
מעבר לסיפור עצמו, "לא רלוונטית" מעורר שאלות שכל קורא יכול לקחת איתו: עד כמה אנחנו מגדירים את עצמנו דרך העבודה שלנו?
האם הערך שלנו תלוי בהכרה מבחוץ? ואיך בונים מחדש תחושת משמעות כשהחיים מאלצים אותנו להתחיל פרק חדש?
בסופו של דבר, זהו ספר שנון, רגיש ואקטואלי, שמצליח לשלב בידור עם מחשבה.
הוא לא רק מספר סיפור על משבר, אלא גם על צמיחה, קבלה עצמית והיכולת להמציא את עצמך מחדש,
מסר שהופך אותו לרלוונטי לכולם.

הגעתי ל"המטופלת השקטה" עם ציפיות גבוהות מאוד, בעיקר בגלל כל ההמלצות והבאזז העצום סביבו. לצערי, החוויה שלי הייתה שונה לחלוטין. בקושי הצלחתי לסיים את הספר, ולא בגלל שהוא מורכב או מאתגר, אלא פשוט כי לאורך רובו לא הצלחתי להתעניין באמת במה שקורה.
אחת הבעיות המרכזיות מבחינתי היא הקצב. הספר נבנה כהבטחה גדולה לתעלומה מסעירה, אבל בפועל רוב העלילה מתקדמת לאט מאוד. יש הרבה חזרות, שיחות טיפול ותיאורים שלא הרגשתי שהם באמת מקדמים את הסיפור או מעמיקים את הדמויות. במקום מתח שהולך ונבנה, הרגשתי שאני בעיקר מחכה שמשהו משמעותי כבר יקרה.
גם הדמויות לא הצליחו לעורר אצלי הזדהות. הדמות הראשית, הפסיכותרפיסט תיאו, נשארה עבורי די שטוחה במשך חלק גדול מהספר, והקשר שלו לאלישיה לא הצליח לעורר בי סקרנות כפי שהספר כנראה התכוון. כשהקורא לא באמת מתחבר לדמויות, קשה להרגיש מעורבות רגשית גם בתעלומה עצמה.
אין ספק שהטוויסט בסיום מפתיע, ואפשר להבין למה הוא יצר כל כך הרבה שיח. אבל עבורי, טוויסט מוצלח לא מספיק כדי להצדיק ספר שלם. כשאני מסיימת ספר מתח, אני רוצה ליהנות גם מהדרך ולא רק מהעמוד האחרון. במקרה הזה הרגשתי שהספר נשען כמעט כולו על ההפתעה שבסיום, ופחות על בנייה עקבית של מתח, עומק או עניין לאורך הקריאה.
אני גם חושבת שהבאזז עשה לספר עוול. כשהוא מוצג שוב ושוב כ"אחד מספרי המתח הטובים אי פעם", רף הציפיות הופך כמעט בלתי אפשרי. ייתכן שאילו הייתי מגיעה אליו בלי כל ההייפ, הייתי נהנית ממנו יותר. אבל עם הציפיות שנוצרו סביבו, הוא הרגיש לי בינוני למדי ולא הצליח לספק את חוויית הקריאה שקיוויתי לה.
בסופו של דבר, אני מבינה למה הספר הצליח כל כך: הוא נגיש, כתוב בשפה זורמת, והסיום שלו בהחלט מפתיע. אבל מבחינתי זה לא הספיק. הרגשתי שהדרך הייתה איטית מדי, הדמויות לא היו מספיק מעניינות, והספר לא הצליח להחזיק אותי במתח כפי שספר מתח טוב אמור לעשות. מבחינתי זו הייתה אכזבה ביחס לציפיות, וספר שלא אשוב אליו או אמליץ עליו בהתלהבות.

הספר זורם וקריא העריכה לעילא אבל הסיפור מרגיש כמו כתבה צהובה בגיא פינס וקשה לנתק מהדמויות האמיתיות