הוצאה לאור›ידיעות אחרונות

הגרסה של הספר שבידי היא אחת ישנה מאוד, הודפסה בפלסטיין, לא יודע היכן זה, בתל-אביב, לכבוד 50 שנות הופעת הספר בווינה ובלייפציג, ב-1896.

הרצְל היה אז בן 36. מה הביא את ד"ר הרצל, עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, ודי מהר גם עורכו של העיתון "נויה פרייה פרסה", להכין הצעה שכזו, להקים מדינה יהודית? אלה היו ימי טרום הקונגרס הציוני הראשון וזמן קצר לפני כן כיסה את פרשת דרייפוס כעיתונאי, פרשה שהדה

"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.
"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.
כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.
הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.
היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושי

ראיתי את הספר הזה בספריה ובמעומעם חשבתי שקראתי עליו המלצות חיוביות פה, אז לקחתי אותו.
מה יש להגיד? סיוט מהדף ההראשון. הכתיבה ואולי גם התרגום אשם- אבל הקריאה היתה מעצבנת מהתחלה. אבל חשבתי שקראתי המלצות חיוביות אז המשכתי לקרוא.
אקצר את הסיפור אתמקד בעיקר- לא הצלחתי לסיים את הספר. הגעתי בערך למחציתו עד שהפסקתי כי פשוט לא נהניתי ממנו. ואז סוף סוף יכולתי לקרוא פה המלצות וראיתי שדווקא הן לא כ"כ משבחות

הספר כתוב בשפה הקולחת ובמיטב הציניות הידועה של בולגקוב אם כי במשפטים תמציתיים ותכליתיים יותר בשונה מהאמן ומרגריטה לדוגמא- סגנון שהולם את אופיו של הספר- נשכני במקצת. (כאן המקום לציין שלדעתי תרגום השמות של קריקסונוב בספר הזה -ובשונה מהחטא ועונשו או האמן ומרגריטה- יכול להיות מוצלח יותר ולעתים קצת צרם לאורך הספר, ובפרט שדעתי באופן אישי שאפשר להשאיר את שמות המקור- ואת משמעותם להוסיף בהערות... למעט עוב

אל תתחתנו, ילדים יקרים.

טוב טוב בסדר, תתחתנו - אבל שכל העסק ייקח לא יותר מדקה וחצי. סגרנו?

מה קרה לך, בייקר, אתם שואלים? אני שואלת, לכל הפחות. מה שקרה הוא שאני מתחתנת (חן חן ותודה וכו' וכו' בקרוב אצל החתול שלכם) ואני גם מנסה לעבוד בעולם האכזר הזה ואני גם מנסה לגדל חתולה וכל הדברים האלו הם הרבה יותר מדי. הרבה יותר מדי.

אבל מה, בייק, את לא אוהבת שמלות לבנות ונצנצים וסידורי פרחים?
יודעים מה

אזרחי ישראל, אני מתכבד לכתוב ביקורת זאת בצילה של מערכת הבחירות הבאה עלינו. ללא אף מילה אחת על "יש עתיד", או על פוליטיקה בכלל. רבים מכם בטח זוכרים את ספרי האלבום שיצאו בחגיגות היובל למדינה, הספרה 50 התנוססה על כל מדף בישראל ועל כל שולחן של ראש ועד עובדים, ובכלל, היה נדמה שהדפיסו פשוט יותר מדי, שוב ושוב ועוד העיזו להוציא מהדורות נוספות לאחר עשור! על מנת שילידי שנות ה-90 יוכלו להנות מספר לא פרופרציונ

ראשית, אני חייב לציין לטובה את צורת הכתיבה של כריסטופר - מונגשת לקהל הרחב והופכת את הנושא לפשוט להבנה.

בראונינג מתחקה אחר יחידת מילואים בכוחות האיינזצגרופן ומשתמש בתיעודים מן השטח ויומנים של החיילים על מנת להבין את הכוחות המניעים אותם.

ומה שהוא מראה זה שלמעשה, רוב הרוצחים כלל לא פעלו מתוך מניעים אידיאולוגיים, אלא דווקא לחצים פסיכולוגיים וחברתיים הם אלה שאפשרו להיסטוריה להתרחש כפי שהתרחשה.

ספר נוסף בסדרת הספרים האהובה של ליאת רוטנר, סופרת צעירה שספריה הפכו לתופעה בעשור וחצי הקודמים.

הספר עוסק בחבורת נערים נטולי רקע בתקשורת - שהם גם קבוצה חברתית שהכירה במחנה הקיץ של הפנימייה. השישה מקבלים הזדמנות חד פעמית למקפצה למגרש של הגדולים - עבודה בסיקור תקשורתי של אירועים שונים בעיתון ארגמן הנחשב.

שלא כמו עיתון רגיל של בית ספר, כאן התפקיד כולל טיסות לחו"ל, אנשי מקצוע שמולם עובדים והזדמנו

זהירות ביקורת מזעזעת. הקורא עושה זאת על אחריותו בלבד.

אני כותב ומוחק. בעיקר מוחק. פוחד לומר משהו שממש, אבל ממש ממש, רחוק מתחום הפוליטקלי קורקט. אבל יש לי משהו לומר על סוחט-הדמעות הרהוט הזה 'אל תשלח ידך אל הנער'. קראתי, מיד כשיצא. היו רגעי צמרמורת. אבל, ואני לא יודע איך לומר את זה בעדינות, משהו בספר הזה לא הצליח לעשות לי את זה.

כמי ששולח ידו בסיקור עיתונאי, תמיד ידעתי שהחומר הזה - שואה, ילדות