ביקורת ספרותית על תנו לגדול בשקט - קיץ אחד ביחד #2 מאת ליאת רוטנר

---

ספר נוסף בסדרת הספרים האהובה של ליאת רוטנר, סופרת צעירה שספריה הפכו לתופעה בעשור וחצי הקודמים.

הספר עוסק בחבורת נערים נטולי רקע בתקשורת - שהם גם קבוצה חברתית שהכירה במחנה הקיץ של הפנימייה. השישה מקבלים הזדמנות חד פעמית למקפצה למגרש של הגדולים - עבודה בסיקור תקשורתי של אירועים שונים בעיתון ארגמן הנחשב.

שלא כמו עיתון רגיל של בית ספר, כאן התפקיד כולל טיסות לחו"ל, אנשי מקצוע שמולם עובדים והזדמנות אמיתית לקבל הכרה בתחום מומחיותם...
ההתקבלות שלהם והמעבר מלהיות "נובאדיז" לקבוצה נחשבת ומעוררת קנאה נשמעת בהתחלה כמו חלום. קריירה מובטחת במקצוע נחשק שכרוכה בבילויים עם קבוצת חברייך!

אלא שהבחירה שנויה במחלוקת מצד שאר תלמידי הפנימייה היוקרתית. למה דווקא לתת את ההזדמנות לשישה מתוך מחנה הקיץ שרק השנה הצטרפו כתלמידים, שגם לא ברור על בסיס אילו קריטריונים מקצועיים נעשתה? ההחלטה מצד הדרג הגבוה מעוררת את חמתם של חלק מהתלמידים הוותיקים בפנימייה, נערים מקובלים שהגישו גם הם מועמדות, והרגישו שהתפקיד ככתבים אצלם בכיס.

בקיצור, השישייה הבלתי משתלבת, האנדרדוג שזוכה לאמפתיה מצד המבוגרים - מעוררת גם, ובעיקר - את חמתה של אלינור. אלינור היא לא בדיוק דמות ריאליסטית, אלא המרשעת התורנית שבאה להרוס, וששום ספר נוער קליל לא יכול להתקיים בלעדיה...
אלינור כנראה ראתה הרבה סדרות נוער, ויודעת את כללי הרשעות: תמיד צריך לחייך בחום, לדרבן את שונאייך להתחבק איתך בסלחנות ואז לצחקק ברוע. לתפוס את הדומיננטי שבחבורה בשילוב של איום וחנופה, ועל הפסיבי לדרוך ללא רחמים.
אה כן, וכל שאר בית הספר מעריץ אותך, את המלכה הבלתי מעורערת שלהם...

קראתי את הספר ונזכרתי בתוכנית החדשה בהנחייתה של רותם סלע: "ראיון מיוחד".
גם כאן מדובר בחבורה של "אנדרדוגים" שמעוניינים לקבל מקפצה תקשורתית ושכרגע לא מהווים איום ונתפסים מקסימום כחמודים, אך למעשה כבר לאחר שידור שני הפרקים הראשונים - המקצועיות של המראיינים על הספקטרום האוטיסטי לא מפסיקה להיות מוטלת בספק.

עקבתי אחרי הבאזז שנוצר לתוכנית ונתקלתי בטיעונים כמו "רותם מזכירה להם את השאלות אז ברור שהם לא חשבו עליהן באופן עצמאי", "הם תמיד מאפשרים למרואיין להתחמק משאלות כמו סיבות הגירושין או הכנסה כלכלית, וזה לא שונה מראיון נוירוטיפיקלי" "משתמשים במראיינים כמו בקרקס, זה מנציח את הסטיגמה ונועד לכך שהצופים ירגישו טוב עם עצמם..." ועוד.

מבחינה רציונלית יש הגיון בשאלות ובטענות על התוכנית, ובעיקר על הנחיצות שרותם סלע דווקא תנחה אותה. הפער בין יופייה של רותם והידור לבושה למול אנשים שרובנו לא היו מתעניינים בהם במיוחד ללא הבמה הזו - מעורר שאלות רציונליות לכאורה על השימוש בחסרונות של המראיינים ככלי בידורי.

בניגוד לשימוש בילדים - שיש לנו התקווה שיפרצו ויהפכו מילדי פלא קטנים וחלשים למול שועלי התקשורת למבוגרי פלא שווים לכולם - כאן מדובר במבוגרים... שלכאורה WHAT YOU SEE IS WHAT YOU GET...
נראה קצת ציני ושאולי הם לא באמת הולכים להתמקצע בתקשורת ולא יתקבלו ב"עולם האמיתי".

אך אולי מתחת לפני השטח, כמו בכל הזדמנות ומקפצה שרבים מעוניינים לזכות בה - יש פה גם משהו רגשי ועמוק יותר. יש פה חלוקה לשתי קבוצות, ומלחמה שעוסקת בשאלה מי יותר מתאים למטרה הנעלה:
הן בתוכנית והן בספר יש את הדרמה של חלוקת המשאבים, גם אם זה עטוף בעטיפת צלופן ילדותית.

מי צריך להנהיג? החנונים הלא מאיימים (כמו השישייה של כתבי פנימיית מאור/האוטיסטים בתפקוד נמוך) - או הלוחמניים (כמו הוותיקים בפנימיית מאור/האוטיסטים המשתלבים בחברה לעיתים טוב יותר מהנוירוטיפיקלים)?

התחרות נובעת מעצם האפשרות למפגש עם גיבורי תרבות של השעה, ועצם היכולת ליצור קשרים משמעותיים להמשך הדרך העיתונאית ובכלל. האם הצלחה של אחד באה על חשבונו של השני?

השאלה הזו לא קשורה רק לתמימים שמנסים להיכנס לתחום התקשורת הקר והאכזר, אלא שאלת המקפצה והפריצה מעסיקה את כל הצעירים באשר הם, ובמיוחד חבר'ה כותבים וקוראים, שאין להם בהכרח את הכישורים להביע את עצמם על כל במה, ולא יתקבלו להיות דוגמגישה עם קריירה לכאורה מובטחת כמו רותם סלע.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על תנו לגדול בשקט - קיץ אחד ביחד #2