|
|
תחרות קטעים (בעקבות תמונות)
קבוצה ציבורית
נתראה בתחרות הבאה :P
|
קיר הדיונים
|
אנג'ל
לפני 10 שנים ו-11 חודשים
רשימת הכותבים -
קטע 1 - פיירי קטע 2 - אנונימוס קטע 3 - רייני קטע 4 - פולו קטע 5 - מומו קטע 6 - דארקי קטע 7 - נופיר קטע 8 - אקו קטע 9 - מע"ך קטע 10 - אפרת קטע 11 - מייטי קטע 12 - ברטה קטע 13 - אני קטע 14 - לואיזי קטע 15 - פיוקה קטע 16 - זאבה קטע 17 - פרים. קטע 18 - סטינגריי. עכשיו לכו תמצאו את השמות של הסיפורים האלה. בהצלחהההההההההההההההה
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-11 חודשים
תוצאותתת!
הגענו לרגע מרגש זה. הידד. לא האמנתי שיום אחד תהיה לי תחרות משלי. הממ, יאי. היא הסתיימה. אבל תהיה יום אחד תחרות המשך, תהיו בטוחים. o.0 אז עכשיו, לחלק שבגללו כולכם באמת קוראים את זה. במקום הרביעי והמכובד ביותר- . . . . . . . "צחוקה של מכשפה", שאותו כתבה ריין המוכשרת והחביבה במיוחד! (295 נקודות) וואו. היה קשה לי לנחש שאת כתבת את זה, אם לא הייתי יודע מראש מי כתב מה ^^ כול הכבוד! במקום השלישי, בהפרש קטנטן מהמקום השני- . . . . . . . "זה סופו של כול בלון"! שאותו כתבה אפרת! (314) זאת התחרות הראשונה שלה, או לפחות אחת מהן, ותראו לאיזה מקום היא הגיעה! מזל"ט, אפרת יקרה. מזל"ט. במקום השני, סיפור שהרבה סימנו כמנצח המובטח, אבל ברגע האחרון נעקף. . . . . . . . "עיניים חתוליות"! אקו! כיפה כחולה! לולי! (337) קטע מקסים, דרך אגב. והיו כול כך הרבה התבלבלויות עם השם שלו, זה היה פשוט מצחיק. "עיני חתול", "עיניים חתולות", "עיניים של חתול".. מה לא? XD ולמנצח/ת הגדול/ה של התחרות. שקיבל ניקוד גבוה ביותר של 494.5 נקודות! הישג מרשים במיוחד! . . . . . . . . . . "לא רק חולף"! פיירי טיל! אפטי! ווינרית שכמוךךךך! ברכו אותההההה. את המנצחת הרשמית של התחרות, ואם תרצי תוכלי לקחת חלק מסוים וסודי בניהול של התחרות הבאה! ווהווווו! כפיים! כול הכבוד גם ל.. קטע מספר 19 של אריאל במקום החמישי! ו"השקט שלי" שכתב, אני, פולו, במקום השישי! לרשימת הכותבים המלאה מוזמנים לפנות אליי או אל אנג'ל בפרטי :P כיבוי אורות. סוף. מיאו.
|
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-11 חודשים
אהמ אהמ. ישנן תוצאות. הן יתפרסמו במוצ"ש. הידד ^^ אני חייב להודות שאני מופתע. ().()
|
|
fairy tale
לפני 10 שנים ו-11 חודשים
הממ חבר'ס? די אמרתם שאתם מחשבים תוצאות?
|
|
מוּמוּ
לפני 10 שנים ו-11 חודשים
אנשים! אני דירגתי כבר לפני די הרבה זמן!
|
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-11 חודשים
*מחשבים תוצאות*
|
|
Nameless
לפני 11 שנים
אנשים! אני בפאקינג סערת רגשות רצינית כרגע כי סבתא שלי פאקינג מתה ואני לא יודעת איך פאקינג להתמודד עם זה אז אני אוציא את העצבים שלי על האנשים שאני אוהבת ומעריכה כי אני יודעת שהם יקבלו אותי בכל מקרה!
טוב, לא באמת, סבתא שלי לא מתה, תודה לאלים, הייתי מתפרקת. אבל עכשיו ברצינות, הטענות שהועלו כאן בדיון למטה נכונות. גם אם לא התחייבתם כספית או פיזית או חוקית או מה שזה לא יהיה, עדיין אתם ואנשים נוספים הקדישו מזמנם וישבו וכתבו קטע שהם העריכו ואהבו מספיק כדי לפרסם אותו ולקבל ביקורת הוגנת! וגם אם אתם לא עברתם זו לא תירוץ מזדרגג! אני מקבלת את העובדה שיש לכם מה לעשות בחיים, אבל מזמן הזה שאתם נכנסים לסימניה, אתם יכולים להקדיש 2 דקות מזמנכם ולדרג סיפורים שכבר קראתם וקבעתם את דעתכם עליהם! ואני יודעת שאני לא מנהלת, וזו ממש לא אחריותי או המקום שלי מה לעשות, אבל אני (ועוד כמה) רואה ומעריכה את העבודה והזמן שאנשים השקיעו בבניית התחרות ובכתיבת הסיפורים! אז בבקשה, לטובת הכותבים, מנהלי התחרות, הקוראים שדירגו, ובעצם, גם לטובתכם (כי אם לא תדרגו אני אבוא וארצח אותכם, דא) תעשו את זה! ועכשיו אני מתכוונת לבקש רשימה של כל האנשים שלא דירגו ולהכריח אותם לדרג! וגם אם זה אומר שאני עומדת לפתוח את ההודעה השישית בשיחה שלי איתם! (אני אדם מסובך, אפילו אל תתאמצו להבין) פיס אאוט, אוהבת את כולכם, סבתא שלי לא מתה, ואני רק רוצה שנוכל להכריז על המנצחים של תחרות הקטעים הראשונה בסימניה בזמן הקרוב. חדי קרן זה פאקינג אוסום.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
אז את המנצחים כתבתי בדיון למטה.
בכל מקרה, בדיון הנוכחי מפרטים על שיטת הדירוג ופה אתם תדרגו את יקירנו, כי אם תעשו את זה בדיון השני אני אמלוק את ראשיכם. . . . אז בדיוק הבנתי ש"השקט שלי" הוא קטע מספר שש. ושהוא היה הקטע הזוגי הראשון. מצטערת כותב מספר שש. וחמש. על שאיכזבתי אותך. ברצינות. כולם תוהים למה פולו ביקש ממני להיות מנהלת. אני כזאת כישלוןXD אז ככה. לגבי שיטת הדירוג. אין שופטים. מבוגרים זה מפחיד. עכשיו ברצינות. תגידו תודה! אני ופולו נותנים לכל אחד מכם 140 נקודות. איזה באסה. אתם צריכים לחלק אותןD: לכל ששת העולים לשלב האלה, איזה סכום שתתנו, העיקר שתתנו. אתם חייבים לתת את כל הנקודות במלואן. אבל אתם צריכים לעקוב אחרי שני חוקים - סכום המקסימום שאפשר לתת לקטע יחיד הוא 70 נקודות, וסכום המינימום הוא 10 נקודות. רק כדי למנוע חוסר שוויון. אם אתם מוצאים קטע אחד לא ראוי ולא שווה ניקוד, אתם יכולים להשמיט אותו מהדירוג שלכם. אבל לא חייבים. ולגבי הזוכים, אתם יכולים להשמיט או את הקטע שלכם מהדירוג, או קטע אחר. אם תצביעו לקטע שלכם זה לא ייחשב בניקוד. אוקיי. אז מי שלא הבין את קטע הדירוג שירים יד - אז, בהסבר מהיר שני. יש לכם 140 קולות לבזבז. ואני ופולו, שנגיב ממש כמה דקות אחרי הדיון הזה, נראה לכם איך עושים את זה. בכל מקרה, יש לכם אינסוף להגיב. רק שתדעו שהלימודים - *השתנקות* *עברתי על טאבו כרגע* - מתחילים *שבוע הבא*. למען האמת. לי הם מתחילים ביום שישי השבוע. damn it. אז אם אתם לא רוצים שעניין התוצאות ייסחב ללימודים. תצביעו מהר. קראו לחברים שלכם שהשתתפו כדי שיצביעו. עד שכל המשתתפים מצביעים אנחנו לא מפרסמים תוצאות. תזכרו לפרט את ההצבעות שלכם כשאתם מצביעים! סיבה ותוצאה אנשים~ אחרת אנחנו לא נחשיב. וכן. תירוצים "כי ככה" לא נחשבים~
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
היי חברימים.
אז הנה לכם ששת הקטעים המובילים מכל שאר הקטעים. בהמשך אני או פולו נפרסם אותם בתחתית הדיון. בדיוק הבא שאפתח אנחנו נכתוב את שיטת הדירוג ושם תגיבו. אני מבקשת ממכם לא להגיב בדיון הזה D: אז ככה. טאם. טאם. טאם. אני לא עומדת למנוע מעצמי את היכולת להגיב כמו אריאל הגאונה. זה קרה לה יותר מפעם אחת. בכל מקרה. הקטע הראשון שעלה הוא קטע מספר אחת~ "לא רק חולף"~ גלים~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ עם ציון של 16.46! הוא אחד משלושת המובילים D: הקטע השני שעלה הוא קטע מספר שלוש~ "צחוקה של מכשפה". עם ציון של 16.6! יאייי הבונוס שלי לא הלך לשווא D: הקטע השלישי שעלה הוא קטע מספר חמשששש "השקט שלי", עם 14.03 נקודות~~ . . . אין לי עובדה מעניינת לומר עליו. מיפ. הו הו והקטע הבא שעלה, הוא זה שקיבל את הדירוג הכי גבוה בתחרות עד כה, והוא קטע מספר תשע! "עיניי חתול"! עם ממוצע של 16.61. מיאו. סליחה. ניאן. כי חתולים יפנים עושים ניאן. הקטע הרביעי - הו רגע הוא החמישי~~~~~~~~~ שעלה הוא קטע מספר 10 - "זה סופו של כל בלון"~~~~~~~ וואו. הקטע הזוגי הראשון. בתור אחת שאוהבת מספרים זוגיים פשוט נעלבתי. בום בום. עם ציון 14.85. הקטע השישי והאחרון שעלה לשלב השני הוא חסר שם, קטע מספר 19~!! עם ציון של 15.4! ואני נשבעת. כל כך הרבה בונוסים. הוא צריך לשבור שיא. אני נשבעת. ווווווווווווזהו זה. אלה הקטעים שעלו לגמר! אבל לפני זה, נתחשב בקטע חסר שם מספר 15, ים ושביל מספר 17 ולעוף מספר 19 שהיו מאודדדדדדד קרובים להיכנס לגמר~~ צר ליייייייי~~!!! וזה כמעט הכל לעכשיוווווווווווווווווו~~
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
אז. כן. אסור להצביע יותר. רשות ההצבעות נסגרה לאלטר!
איך בכלל כותבים את זה. אמרתי את זה רק כי תמיד רציתי לומר את זה. אז כן. אה.. שלוש בלילה. ו. טוב. אני לגמרי עושה את זה כי רציתי שיהיה לכולכם זמן להצביע. לגמרי. לא בגלל ששכחתי את עצמי בשוג׳ו מנגה. כלל לא. ואני לגמרי אחשב אנשים. . . . אני מצטערת פולו. סליחהD:
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
בזמן הקרוב (אחרי צאת השבת) ייסגר הדירוג של השלב הראשון.
כול מי שלא נתן עדיין את שני הבונוסים או לא דירג מספיק קטעים (הם קיבלו הודעה ממני), זה הזמן לעשות את זה. סיונרה. ~
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 19: (קטע שנוסף)
חסר שם http://wallpapersus.com/wp-content/uploads/2012/10/Flying-Mountains-Of-Pandora.jpg תהיתי כבר כמה זמן אם לקבל עלי את הדבר שנקרא שפיות, כלוא בשיכרון על חושי. אני מנסה להיזכר אם פעם קיוויתי למשהו, או אהבתי מישהו, או בכיתי, אבל אני מתמלא בריק, בשיכחון. בניסיון הבלתי אפשרי להרגיש. לפעמים אני שואל את עצמי אם פעם יכולתי להתמלא במשהו, משהו שהיה ממלא אותי כל כך עד שלא היה מקום לשום דבר אחר. או התחושה של לאבד משהו יקר, מין חור כזה בלב. אבל אין לי חור בלב, אולי מפני שמעולם לא היה לי לב. שום דבר לא פועם בחזי. שום איבר שיכול להתפוצץ מאהבה או משנאה או קנאה. בכל זאת אני מרגיש; אני מרגיש חלול, כאילו שאם ידפקו עלי יגלו שמתחת לגוף; למעטפת, לקליפה, אין שום דבר. אז אני מנסה למלא. על בד לבן עם צבעים זולים, אני מצייר את המקום שבו רציתי להיות. פעם אחרונה, אני נותן לעצמי לדמיין איך נראה גן עדן. אני מערבב לקבלת גוון מושלם, מנסה לדייק בצבע של השמיים, כחול אין סופי, מנסה לצייר את השלווה. המקום שאני מצייר הוא פראי, לא בטוח אבל ובכל זאת שמימי. וגשרים חוצים אותו משני עברים, ועצים גדלים שם פרא, ללא יד אדם שתקטע את צמיחתם ותמנע את הירוק שלהם. ויש סלעים גבוהים, ומעל הכל קצת קשת. בין כוסית לכוסית מהולה במים, קהה חושים, אני מערבב את המכחול במים, שמקבלים גוון שחור. המכחול הוא כמו שרביט בידי, נע בעצמו, ללא מחשבה. ואני ממשיך לצייר, ואני מרשה לעצמי פעם אחת לשאוף, למחוק; אני מרפה. בעולם שלי לא קיימים בני אדם, ולא קיים הרס. הגבעות נשמרות לתמיד, הקסם לא נעלם. אין פגיעות, עלבונות, חרטות. כמה שהייתי רק רוצה רק לראות את אותם שמיים בציור, מחייכים אלי, ואני אליהם. אני מצייר הרים גבוהים בקשת, וחיות מתפרצת, ורוח, ואור. והמכחול נע באגרסיביות, ממלא את הבד בצבעים, חמים. ולאט אני מתמלא זעם. ואני משליך את הציור מהמשטח, ואני מקמט אותו, קורע אותו, זורק אותו הצידה למקום בו מושלכים עוד אינסוף ציורים לא גמורים, שום ציור אחד נמכר ומצליח, כולם כשלונות. אני מנסה להבין אם פעם הייתי מסוגל לצייר את אותו גן העדן, לפני שהקהות השתלטה עלי. את המקום בו אפשר לנוח כל היום ולבהות בנוף, מקום בו אין מועקה כזאת, שיושבת על החזה כמו אבן. ואני מבין שמעולם לא הייתי ראוי לגן עדן. לכמיהה הזאת לחיים שאחרי. כי כנראה אין חיים כאלה, ואם יש, לא אני אקבל אותם. אני אזכה רק לחידלון. אני פורש בד חדש על המשטח, מתחיל הפעם לצייר את החידלון בצבעים אפורים, להכחיש קיום של גן עדן, שותה עוד כוס אלכוהול. הצבעים מתערבבים בעיני ואני נופל לשיכרות. רק המכחול עוד ממשיך לנוע בתנועות חדות, ואני עוד משתדל להיאחז בתחושה הישנה של להיות קיים.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
ברוכים הבאים לשלב הראשון בתחרות הקטעים!
לפניכם (בדיונים שמתחת) 18 הקטעים שמשתתפים בתחרות. זכרו- לא לפגוע באנונימיות הכותבים. לחדשים בעניין- את הדירוג רושמים בתגובה לדיון הקטע. חוקי הדירוג: על כול קטע, העתיקו את הקטגוריות הבאות והשלימו אותן לפי הקטע. על כול קטגוריה (חוץ מקטגורית הבונוס) תוכלו לתת 1-5 נקודות. כשאחד זה הכי פחות וחמש זה הכי הרבה שאפשר לתת. (5 זה הכי טוב). קשר לתמונה: כתיבה: רעיון: בונוס: קשר לתמונה- עד כמה הקטע קשור לתמונה. יש יותר ברור מזה? כתיבה- אופן הכתיבה, רמת הכתיבה, שגיאות כתיב וכו'. הביצוע, בקיצור. רעיון- הרעיון עצמו, על מה הכותב בחר לכתוב. תחשבו על עד כמה היה לכם קל להתחבר, או על כמה אהבתם את העלילה עצמה. *בונוס: את הבונוס ניתן לתת לשני קטעים בלבד, אז חשבו היטב. לקטעים שלהם אתם נותנים את הבונוס רשמו ליד הבונוס: כן. לקטעים שלא, או שתרשמו ליד הבונוס לא, או שלא תרשמו אותו פשוט בקטגוריות. בכול מקרה, לחשוב בשיקול. זה קריטי. יש לכם עד ה 24.8 לסיים לדרג. אנא דרגו לפחות 12 קטעים או שתיפסלו. אבל באמת, להשתדל לדרג הכול. הערה- גם מי שלא משתתף יכול לדרג. הערת אנג'ל- "אנשים מקסימים. יש לכם נטייה לעשות דברים חצי גמורים. ואתם יודעים משהו? תמותו. כי אם לא תסיימו השבוע אני ארצח אתכם באופן אישי. ביו~ש".
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 18 -
לעוף. http://creativeinkex יש אנשים שרוצים לעוף. משום מה, אף אחד לא רוצה ליפול. אבל אני מוכרחה ליפול. הכנפיים שלי קטנות מכדי לשאת אותי, או שאולי זאת רק אני שכבדה. תמיד רציתי לעוף. אבל תמיד נפלתי. רציתי לעוף לא כי זה נראה לי כיף, לא כי רציתי להרגיש את הרוח על פניי. אני רציתי לעוף כדי לראות את הכל מתרחק למטה. את הצרות שלי הולכות וקטנות. אני רציתי לעוף כדי לא ליפול. ואני היחידה. אני גם היחידה שלא מצליחה לעוף. כמובן שאנשים לא עפים. לא פיסית, לפחות. אבל כולם הגיעו לפחות פעם אחת בחייהם למצב של התרוממות נפש. לשמחה. כזו שהיו מסרבים להחליפה גם בתעופה אמיתית. לכל אחד יש רגע שונה. אהבה, הגשמה, מזל. לפעמים הכל הוא רק תופעת לוואי של עשבים זולים, או זולים פחות. אבל לא משנה איך הם מגיעים לזה, אני מעולם לא הבנתי. אני הציפור שלעולם לא מצליחה לעוף. וזה בגללך. לא, זה בגללי. כי הייתי טיפשה מספיק ליפול בכל אחד מהבורות שהשארת אחריך, שכרית כדי להכשיל אותי. למה? למה עשית את זה? כי קינאת? כי יכולת? בגללך אני לא יכולה לעשות יותר כלום. אבל אל תדאג, לא שאני חושבת שאי פעם דאגת. אני לא אותה ילדה תמימה עם זוג צמות ואפס שכל. אני מישהי אחרת. אני בקעתי מהכאב, בדיוק כמו הכנפיים החדשות שלי. אתה יודע? אתה יודע שחרטתי אותן בעצמי? כי אני לא צריכה אף אחד מכם, כל האנשים המעופפים האלה. מבחינתי, שתעופו לעזאזל. האם אתם יודעים שלאף אחד אחר לא יהיה אכפת? אני בטוחה שאתם יודעים. אבל איכשהוא, אתם מצליחים להדחיק את זה ולעוף למרות זאת. לעוף ולהשאיר אותי למטה. ואני לא מאשימה אתכם, לא באמת, הרי אני לא אתעצב אם באמת תעופו לעזאזל. יש אנשים שנופלים. הם אף פעם לא רוצים ליפול, אבל הם חייבים. כי אם הם לא ייפלו, הם לא יוכלו לעוף. לפעמים חייבים ליפול בשביל להבין שעפת, מישהו בטוח אמר לי את זה פעם. בחיים לא הייתי מסוגלת לנסח דבר כזה בעצמי, כי אני כבר לא יכולה לעוף. מישהו גם אמר לי שמהכאב צומח משהו טוב. והוא טעה, כי הכנפיים החדשות שלי לא מסוגלות לעוף. הן רק מושכות אותי למטה, למקום עמוק יותר מהבורות שלך. אין לי שום דרך להשיג כנפיים חדשות, לפחות לא בזמן הקרוב. אז אני משתמשת בהן רק כשאני מכסה על הנופלים, מגינה עליהם. הכנפיים שלי קטנות מדי עבור זה, אבל אני בכל זאת מנסה. לפעמים הם מודים לי, האנשים. הכנפיים שלהם משתקמות והם חוזרים חזרה למעלה. מעטים האנשים שזוכרים אותי בעודם למעלה. רבים מהם זוכרים אותי כשהם נופלים שוב למטה, כשהם צריכים אותי. אני רוצה לעוף, אבל אני עדיין למטה. למה זה לא מספיק? יש משהו חזק יותר מלרצות עד כאב? הצרות שלי הופכות קטנות יותר, אבל אני נשארת באותו המקום. זה בגלל שכבר אין לי כל דרך להשיג אותן. הן היו קטנות, עם הצרות הנוכחיות שלי אני יכולה להבין. אין טעם לרצות לעוף בשביל להתרחק מהצרות. צריך פשוט להרחיק אותן ממך, או להיפטר מהן. לא עשיתי לא את זה ולא את זה, לכן הצרות שלי עכשיו גדולות יותר. הן כבר לא צרות. הן משהו אחר. אבל ארץ תחתיות הזו מטשטשת לי את המחשבות, כך ששום שם לצרות שכאלה לא עולה בדעתי. אז אני הופכת אותן למפלצות של ארץ תחתיות, אלו שרודפות אותי ומארחות לי חברה, תלוי מה מצב הרוח שלהן. האנשים שמצליחים להגיע למקום עמוק כמו שלי מעטים, וגם עבורם הכנפיים שלי לא מספיקות. או שהם מתים ונרקבים פה למטה או שהם מצליחים לעוף ולעולם לא חוזרים. שני הסוגים משאירים אותי בודדה. פעם רציתי לעוף כדי לא ליפול. היום אני מבינה את הטמטום של זה. אם הייתי מצליחה לעוף הייתי עושה את זה אפילו רק בשביל הכיף, בשביל הרוח, בשביל הכל. אבל אני לא יכולה, ובגלל הייאוש שלי אני אפילו לא יכולה לעלות למעלה ברגל. אז כשתשלח למטה את הקורבנות שלך, תביא אותם אליי, בסדר? לעזאזל. היה עדיף אפילו אם הייתי מפילה אותך איתי.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 17:
ים ושביל http://ampersandtravel.files.wordpress.com/2011/05/rangali20island26.jpg הים הוא כמו בני האדם. הוא שקט, אבל יכול להתפרץ ברגע. הוא הולך קדימה, ולעולם לא פונה לאחור. 'הים יוביל אתכם תמיד', אמרה להם אימם כשהיו קטנים. היא צדקה. הים היה החבר שלהם, הוא היה המורה שלהם והמדריך שלהם. הם למדו ממנו כיצד רגשות מתפרצים ונרגעים, עולים ויורדים בגלים שעלולים להתחזק בכל רגע. ועכשיו הם עמדו מול הים, ממש כמו תמיד. הם הקשיבו לו, והוא לימד אותם. הם האזינו לו, והוא דיבר. הם שאלו, והוא ענה. וכל זאת באמצעות אדוות וגלים, קטנים וגדולים, שנוצרו על פני השטח. שבילים אינם כמו בני האדם. הם נטועים במקומם, תקועים לנצח, ואינם זזים כלל. הם נשארים מקובעים בעמדה אחת שממנה אין להם אפשרות להימלט. אבל גם הם, ממש כמו הים וכמו בני האדם, הולכים תמיד קדימה ולעולם לא לאחור. 'אם תסטה מהשביל, יבוא סופך', אמר לו אביו בילדותו. האב לא הבין. השביל היה מקובע. אין דרך חזרה ממנו. השביל לימד אותו כיצד להחליט ללא דרך לשנות את דעתו. לעשות את ההחלטה הגורלית והנכונה. ועכשיו הוא עמד בתחילת השביל, במקום שבו נגמר השביל הקודם ושאליו הוביל אותו. ממש כמו תמיד. הוא ידע שאין דרך חזרה, ממש כפי שלימד אותו השביל. הוא ידע שאין חרטות ואין נקיפות מצפון. אין טוב ואין רע. ישנה רק דרך אחת, והיא הדרך שלפניו ושעליו ללכת בה, כי אין לו דרך אחרת. השביל לימד אותו כל זאת באמצעות יציבותו ונוקשותו, שאין דרך לפגום בהם. הוא עמד בתחילת השביל, והם עמדו בסופו. הם עמדו לפני הים, והוא היה מוקף בו. אבל הוא אינו יכול לשנות את דעתו. הוא קבע את דרכו. השביל קבע אותה. הם היו קלילים, דעתם יכולה להשתנות בכל רגע. רגשותיהם נתונים בגאות ובשפל משתנים. ממש כמו הים. דרכיהם יפגשו בדרכו בקרוב, הם היו פתוחים לאפשרות הזו. הוא היה מוכן לאפשרות הזו. לכאן השביל הוביל אותו. בום. בום. הים הוביל אותם תמיד. אימם צדקה. הוא משכנם הנצחי. השביל הוביל אותו תמיד. אביו צדק. השביל נגמר. דרכיהם נפגשו בים, בסופו של השביל.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 16 -
Mirrors and broken bones: http://thelifetrend.com/wp-content/uploads/2014/06/broken-mirror.png לך אל האופל כי שם מוחזקת הנחמה. בהיתי בחלל הריק של פינת החדר בזמן שצרחה נוראית של כאב הידהדה ברחבי הבית הריק. הקורות רטטו לרגע, הציפורים פסקו מציוצם העליז וגורי הכלבים פסקו מרעש משחקם הקולני. אינני יודעת מדועה אך הרגשתי מרחפת, כמו בחלום בלהות.כאילו.. הייתי מנוטקת מהמציאות באותו הרגע. דפיקות נשמעו על הרקע הרועש של מים זורמים שנשמע בדמיוני, קריאות נואשות לעזרה. ניסיתי לפתוח את פי לצעוק או לעשות דבר מה אך לא היה ביכולתי לעשות מאומה. מה קורה פה? חשבתי בבהלה שהייתה משום מה מרוחקת. מה קורה פה..? קולה הנוראי של הירייה פילח את הלילה השקט והאיום כמו סכין קרה שחותכת לב של אדם. כמה ציפורים פרשו את כנפיהם במרחק ועפו לדרכם במעופם הקולני, גורי הכלבים ברחו אל אימם ויבבה נשמעה אך.. זה נשמע כמו זיכרון מרוחק מרחק של אלף שנה. הרגשתי בפליאה שהרגשתי איך נשמתי נעה ברחבי הבית בשקט מופתי. ראיתי את גופה האנוסה של אחותי, על פניה הבעת אימים, שפתה התחתונה קרועה וסריטות אכזריות נמתחו מעל גופה העירום והאדום.. הרגשתי איך אונסים את גופי, שמעתי את אנחות המיטה החלושות, את גניחותיו של מי שחדר כעט אל גפי והרגשתי.. הרגשתי משהו נורא מפלח את דרכו אליי ולא הבנתי מהו. בהיתי במחזה כאילו ריטקו אותי לכיסה ואת מבטי להתרחשות. יצא לי לראות את פניו לרגע אך עיני קלטו כל פרט. ראיתי את עיניו הקרות והכבויות, את גופו שמכוסה בשכבת זיעה ואת תווי תניו האכזריים והנוקשים שעתה נוסף עליהם חיוך מזוויע. לא האמנתי למראה עיני, הם.. הם באמת נהנו ממה שקרה כאן הרגע. בבהירות בלתי נסבלת ידעתי שהם לא יזכרו אותי, שהם לא יחשדו שאני ארדוף אותם. שאני רק עוד קורבן חסר אונים של מעלליהם. רציתי לרדוף אותם, להרוג אותם להביא נקמה לגופי הפגועה ולנשמתי האדישה אך הוכרחתי לחזור אל תוך הדבר הרצוץ שהתיימר להיות גופי. הבטתי אל תוך עיני שהיו עתה כבויות ותווי פניי אדישים לגופי ולנשמתי. שכבתי שם ללא ניעה כשהאש בערה לה אך משום מה ניצלתי. גופי לא נפגע יתר על המידה בשרפה אך הם ידעו מה קרה. הייתי מאושפזת כמה זמן, לא ידעתי בדיוק אך כל אותה העת התנודדתי בין חיים למוות. ראיתי את אחותי, את שערה השחור והמבריק ואת עורה החיוור ואת עיניה הכחולות שהגברים כל כך אהבו, את אמי, שהייתה יפה כמו אחותי ואמרו שבימי צעירותה אפילו יותר. ראיתי גם את אבי שניהל רומן מאחורי הגב של אמי. שערו היה ערמוני עשיר, עורו היה שזוף ועיניו היו בגוון האדמוני הבלתי אפשרי של שערו. הוא לא היה שרירי אך הקסים הרבה בחורות כשהיה צעיר. ידעתי זאת על פי גאוותו. אני ירשתי את שערו האדמוני אך שלי היה בהיר במידה כמעט מפחידה, עורי היה לבן ועיניי ירוקות- רמז לרומן שאמי ניהלה מאחורי גבו של אבי. הצטערתי שאבי הרג אותה והתאבד, הצטערתי שאחותי נהרגה בצורה שכזאת ושאני עדיין חיה. הם קראו לי להצטרף עליהם, ואני רציתי כל כך! הבטתי בסופו של דבר בפניי מי שאנס אותי והרס את מה שנשאר מחיי המכוערים. פקחתי את עיני ובריחוף כמעט, ניגשתי לחלון. נשמעה צעקה אך אני הייתי כבר בדרכי מטה. צוללת אל תוך המים הצלולים שנהפכו לאגם של מראות ועצמות שבורות. ברגע שנחתי שברתי את כל המראות. ידעתי שזו הפעם האחרונה שמשהו משחיט כך את גופי ועצמתי את עיני. פקחתי את עיני בזעקה ומיששתי את פניי בלהיטות. מה קרה כאן..? פתחתי את פי לדבר אך אף מילים לא יצאו מפי, רק הברות חלושות שהיו שייכות למילים שרציתי להגות.. מה קורה פה? שטנית הופיעה מולי וחייכה אליי. "ברוך הבא לגיהנום ילדה. לכי אחרי העצמות השבורות אל איזור המראות והדמים. כשתסיימי לשבור שם את כל המראות נעקור לך עין, אחרי זה נענה אותך, ואם תשרדי את זה, תוכלי להגיע לגן עדן." הנהנתי והלכתי מעט על פי העצמות השבורות אך. לא רציתי לעשות זאת. לא, הרגשה חזקה לפתה אותי ורצתי אל תוך שדה של צמחים מוזרים שעטפו אותי וחנקו אותי. שוב נשמעה צרחה ונרדמתי. קיוויתי שלתמיד.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 15:
http://jpg.co.il/view/53f0eeed4f6d1.jpg/ חסר שם העברתי עמוד נוסף, ועכשיו ראיתי ציור של חורשה, ובמרכז שביל קטן שמפולס דרך העצים הגבוהים, השביל הזה מכוסה בעלים יבשים והשמש נראית בין כל העצים. אמא אומרת שמחברת הציורים הזו היא הדבר היחיד שנותר מאבא לאחר שעזב, שהוא היה מצייר כל מה שעלה לו בדמיון וזה מה שהשאיר כשהלך. אני בקושי זוכר את אבא, הוא נטש אותנו, אותי ואת חמשת אחיי הנוספים כשהייתי ילד צעיר, היום אני בן שש עשרה, והזכר היחיד אליו הוא רק זיכרון שיושב לי בראש, שבו הוא מחזיק את ידה של אמא כשהייתה בהריון השני שלה, ובזמן שהוא מחזיק לה את היד הוא מסתכל גם עליי, אני זוכר את הרגע הזה, ומשום מה, רק את הרגע הזה, מלבדו לא נשארו לי עוד זיכרונות, אפילו לא זיכרון קטן. המשכתי לבהות בציור וקלטתי שבסוף השביל יש גם ספסל, ועליו יושבים ארבעה אנשים שמצוירים במעוות, אך אפשר לראות בוודאות שיושבים שם שני מבוגרים, שאלה אמא ואבא, ובניהם שני ילדים קטנים שמחזיקים ידיים. משפחה שיושבת שם. לפתע עלתה לי מחשבה שהייתה נשמעת הגיונית ולא הגיונית, אולי כשאבא צייר את הציור הזה הוא חשב שזו יכולה להיות המשפחה שלנו? העברתי עוד עמוד במחברת, וראיתי הפעם ציור של ילד שנמצא בחוף הים. הילד נראה שמח, הוא נשען על אחד הסלעים שנמצאים מצידו של החוף ושפתיו היו מעוקלות למן חצי חיוך. הילד הזה לבוש בחולצה ומכנסיים קצרים, יש לו שיער פרוע ומתולתל, כמו השיער שלי, ועל צווארו יש כתם מעט כהה , כמו כתם קפה שנשפך, בדיוק כמו כתם הלידה שנמצא לי על הצוואר, כמוני. הילד יושב ומסתכל על הים שנראה זורם ורגוע, ומעל מכסה אותם כיפה של שמיים כחולים ועננים. אף פעם לא הייתי בים, פעם שאלתי את אמא למה אף פעם לא הלכתי לשם, היא הסתכלה עליי במבט חריף, כאילו ששאלתי שאלה חוצפנית, היא לא ענתה, והבעת פנייה רמזה לי שלא כדאי שאשאל אותה שוב. אבל אחרי כמה דקות היא התחילה לומר שכשלא יהיו יותר בעיות אני אלך לים, יחד עם האחים שלי. תמיד חשבתי שהבעיות שאמא תמיד הזכירה הם העוני והמציאות בה אנחנו חיים, וכשהזכרתי את זה היא החמיצה פנים, היא אמרה שיש לנו בעיה אחת מרכזית בחיים, שלא העוני, האלימות, הייאוש, המחלות ומגפות הם הבעיות שלנו, אלא כולם בונים את הצרה האמיתית שלנו- הבדידות שאנחנו חיים בה. היא הסתכלה עלי והבטיחה שיום אחד נפסיק להיות מנותקים מהעולם בתוך הקרוואן הנטוש שאנחנו חיים בו, היא אמרה שנעבור לגור בתוך בית אמיתי, עם קירות וחדרים, ולא נהייה בודדים יותר, שנכיר אנשים חדשים. ל פעמים אני מתבונן בנו מהצד ואני רואה שאנחנו נראים כמו בהמות, שלמדנו מהרחוב, ואני לא מבין איך נכיר אנשים חדשים, איך מישהו ירצה להיות בסביבה שלנו, אנחנו הרי שונים, לא חיינו כמו כל השאר, בתוך בית רגיל, וגם לא התחנכנו רגיל. אולי זה משום שכולנו גדלנו בלי אבא? כולנו התבגרנו במכה אחת, בכוח, לא מוגנים. והכל בגלל שגדלנו בלי מישהו שיגיד לנו "לא, בן, זה מסוכן. תן לי לעזור ולטפל בך." כשאני מסתכל על הכל בזווית שונה, אני חושב שנעשיתי לאב בלי לשים לב, כשאמא יוצאת לחפש לנו אוכל וציוד בכל יום, אני נשאר לשמור על הסדר במשפחה. יש לי משפחה מיוחדת, לא סטנדרטית. יש את אמא שלי, ועוד חמישה אחים, אנחנו רבים, ואפשר לקרוא לנו בלגן מהלך, אבל אנחנו משפחה, ואני צריך להשליט פה את הסדר כמו אח בכור טוב. אנחנו כמו קבוצה מאוחדת, שברגע שלא יהיה מי שיאזן אותה היא תיחלש ותתפרק, ולשם כך אני מתאמץ, אני המבוגר. רוב החיים שלי הייתי המבוגר, לא ממש הייתי ילד איי פעם, איבדתי את הזכות להיות ילד. לא צחקתי, שיחקתי והתרגשתי כמו שכל הילדים עושים. רוב הזמן טיפלתי בדברים של מבוגרים, האכלתי, דאגתי, קילחתי, שמרתי. אבל האם אני לא רשאי לריב עד המוות? להשתולל ואחר כך לסדר הכל? אלה הרי הדברים שצעירים עושים, לא? ילדים לא צריכים לטפל בבעיות של מבוגרים, בגלל זה הם רק...ילדים. הסתכלתי שוב על הציור והתרכזתי בילד עם השיער הפרוע שישב שם. ילד רגיל שהסתכל על הים, וחשבתי על הדבר היחיד שהבדיל אותו ממני- הוא ילד.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 14 -
הדברים כולם http://www.unexpressedthoughts.com/wp-content/uploads/2011/05/lonely.jpg היא כלאה את הגשם, כדי שיישאר ברגע המדויק בו הוא חודר לה למגפיים ומרטיב את הגרביים ומציף את אצבעות רגליה בקור מצמרר, שמעלה על פניה חיוך רחב של אושר פראי וחופשי. היא כלאה את השמש, כדי שתעצור בדיוק ברגע שבו היא מתחילה לצבוע את השמיים באדום וכתום וורוד וצהוב, ברגע שבו הצבעים מתפשטים כמו צבעי מים ומציפים הכל באור משונה, ששוטף רק את פניהם של הקמים לפנות בוקר, ושלה. היא כלאה את האדמה, כדי שתקפא בשנייה המדויקת שבה הדשא מכסה את קרסוליה, קריר ומדגדג, והפרחים פוערים את לועם בפיהוק רחב של צבעים וריח ואבקנים, והטבע כולו כמעט מחייך. היא כלאה את הספר בדיוק בעמוד בו צחקה ובכתה בו זמנית, את התינוקות בצחוקם ובעיניהם הנוצצות בתום, את הזקנים ברגעי הצלילות שכמעט מחקו את הקמטים מפניהם, את השירים בשנייה שגרמה לעיניה להתמלא בדמעות, את המילים כשגדלו ופרחו והתעצמו, את החיוך כשבאמת נגע בעיניה. וכשכלאה את כולם, לרגע אחד, כמעט הצליחה לחזור ולהרגיש.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 13:
חסר שם http://img.wallpaperstock.net:81/leaving-graveyard-wallpapers_10279_1024x768.jpg אני מסתכל על שניהם. החיי, שרוצה להיות מת, והמת, שרוצה להיות חיי. אני, שהייתי שמח להיות שניהם, מגחך באירוניה. שניהם, החיי והמת, קשורים במוחם, במראם, ובדמם זה לזה, ויש את הלא מוחשי, אני, שנכרך סביבם למרות שאינם מכירים בקיומו כלל וכלל. שהרי, חיים של חוסר קיום הם חיים של בדידות וריקנות. החיי מרבה לבוא באחר הצהריים המאוחרים בתקופה הזו של השנה, הוא עושה את זה בקביעות מאז שהמת נכנס עמוק מתחת לאדמה, כבר עשור מאז. ההבדל היחיד הוא, שבהתחלה, הוא בא עם הרבה אנשים לבושים שחורים. למרות שהוא מתעב את אור היום, הוא בא כשהשמיים עדיין צבועים בתכלת, ועוזב כשהם הופכים צהובים-כתומים שכאלה. אבל בגלל סלידתו מאור היום, הוא בא רק בימים מסוימים בחודש, שבהם השמש חלשה מהרגיל. ימים בהם הוא מרבה לומר למת שהשמש אבודה, נעלמת לה מאחורי העננים ונבלעת ברקע. בימים כאלה, הוא חוזר על אותם דברים; הוא מדדה בין העשב, רומס אותו ברגליו, במכוון. יציבתו שבורה - גבו עקום, כמו תמיד. הוא מהאנשים האלה, שבזמן פיתוח גיבנת, וזה רק עניין של זמן עד שגבם יהיה כפוף לחלוטין. למדתי להכיר אותו, כל חלק ממנו, בעשור הזה. כשהוא מגיע, הוא מניח את זר הפרחים שבידו על אבן השיש לרגלי המצבה. לאחר, הוא מסתכל על הקבר ושואל, "אתה שם?" למדתי להקשיב ולהבין את תחינותיהם של החיי והמת כאחד, ולפיכך, ידעתי שהמת, כמו החיי, חוזר על עצמו; מנסה נואשות לגרום לו להקשיב, ומשיב לו בצרחה הדוממת שלו. בהתחלה, היו לדבריו משמעות. הוא צרח "אני כאן!" הוא צרח "תקשיב לי!", אבל מתוך הייאוש, ומתוך אפיסת הכוחות שהמוות גובה, המשמעות של הצרחה שלו נעלמה ממזמן. החיי מעמיד פנים שהוא שומע אותה, ומחייך, מסתכל על העורבים שהתקבצו על עץ הצפצפה הקומל שהתנשא מעל לקבר. למרות שאף אחד מהם, החיי או המת, מודע לכך, אני יושב על הענפים, משקיף עליהם, ואילו יכולתי הייתי מחייך. שואף להיות כל אחד מהם. לפעמים אני יכול לבלבל ביניהם, אומנם החיי מחוץ לאדמה כשהמת כבול אליה לעולם, אבל הצעקות שלהם, אחד לשני, הצורך שלהם בקרבה אחד לשני, היאוש שלהם, הוא כל כך זהה שאני יכול ללכת לאיבוד בין הזהויות שלהם. הם חולקים אותו סוג של אבל, אותו אחד כמו שלי; אבל של שאיפה להיות משהו שאתה לא. והצער הפרטי הזה, שלהם, הפך אותם לכמעט זהים. החיי אמר, פעם, שהם היו זהים עוד לפני. עוד בתקופה שהוא טרח לנהל שיחות ארוכות עם המת. במובן מסוים, לא משנה כמה הם היו דומים אז, וכמה הם דומים עכשיו, במקביל, האדמה ביניהם שינתה אותם כליל. הקינה של המת, ממשיכה לה גם לאחר שהחיי שותק, קינה שממשיכה לעד, לעומתו, החיי נותר שקט, ומעמיד פנים כאילו הוא מקשיב לה. המת נאחז בחיי חזק, והחיי מרפה ובורח מהאחיזה שלו פעם אחרי פעם. המת חזק בדעותיו ותודעתו, ולמרות שהגוף שלו נרקב באדמה, הוא פה. חזק ואיתן וסוחף. החיי שברירי, ופשוט ונסחף. המת שואף ורוצה להיות חיי בכל נים ונים שנותר בגופו הקר שבאדמה, והוא יעשה הכל בשביל המטרה הנכספת שלו, אני יודע את זה. הבעיה היא, שאין מה לעשות. החיי, שיכול לעשות כל כך הרבה דברים כדי להגיע לאדמה גם כן, מתרשל בעבודתו. עצם רצונו של החיי להיות מת, יכל להיות מושג בקלות, ומשום מה, הוא בורח. לא יכולתי להכחיש; אני שונא את החיי, בכל מאודי. היחיד מאיתנו שיכל להגשים את המשאלה התמידית שלו, והיחיד שלא מוכן להגשים אותה. אולי זאת הקנאה שמדברת בקולי, אבל אני לא מאמין שהוא מביע את המשאלה שלו בלב שלם, ואני לא מאמין שזכותו להביע משאלה שכזו, אם הוא לא טורח לפעול אפילו מעט כדי להגשים אותה. אולי אני מרגיש ככה, כי החיי זורק לפח את כל מה שייחלתי לו איי פעם. בין אם זה להיות חיי, או להיות מת, אני רוצה "להיות". וזה לא משנה מה אני רוצה יותר, אי אפשר להיות מת, מבלי להיות חיי, ואי אפשר לחיות מבלי למות אחר כך, אז תמיד רציתי הכל. וזה לא באמת שינה לי, איזה יצור חיי להיות. אבל אני מניח שזה הגיוני שתמיד הרמתי את מבטי לבני האדם, מאחר שהם היצורים שאני חושב שיכולים לנצל את החיים שלהם עד תומם. תמיד תהיתי, איך זה להיות בן אדם, ומה זה בן אדם, ואיך הייתי מנצל את הזמן שלי בתור בן אדם. דמיינתי מאות ואלפי גלגולי חיים שבהם אני ממצה כל רגע, וקיוויתי שאוכל למצות לפחות אחד מהם אם הזמן יבוא. "למה יש ארבע רגליים בבוקר, שתי רגליים בצהריים, ושלוש רגליים בערב?" שאל החיי את המת פעם. הוא אפילו חיכה לתשובה, ומאחר שזו בוששה לבוא, ענה: "זה בן אדם. בבוקר הוא תינוק, על ארבע. בצהריים הוא ילד ומבוגר, על שתיים. בערב הוא זקן, שנעזר במקל הליכה. שלוש." אולי זאת המהות של להיות בן אדם; שהחיים שלך יחלפו במעוף, אולי מאה שנים בעולם הזה, הם יום אחד בעולם אחר. אז תקמול, תוך יום אחד. בתחילתו תהיה תינוק, ובסופו תהיה זקן. יתנו לך טעימה אחת קטנה, ככה שתרצה עוד, וגם אם תיקח עוד לעולם לא יהיה לך מספיק. כי אני יודע שכל יצור בעולם, קיים או לא קיים, מוחשי או לא מוחשי, תמיד שואף לעוד, ותמיד רוצה עוד. כי כל יצור ויצור מלא בתאווה ורצון. אז גם אם אסיים גלגול חיים אחד, אני ארצה עוד אחד, ואם אסיים גם אותו, אמשיך לרצות עוד ועוד. כי כמו החיי שרוצה להיות מת, והמת שרוצה להיות חיי, אני אשאף ואשאף עד שהעולם הזה יתפרק והתודעה שלי תימחה לעד. אני מקנא בבני האדם, ואני שואף להיות כמוהם. ולכן אני שונא את החיי, ומזדהה עם המת. שני יצורים שהאבל שלהם הוא אבל שאני כנראה לא אוכל לבטא או להבין לחלוטין אף פעם. ואולי, יום אחד, הערות הנצחית תגמר, ואני אשקע בשינה, ולפתע אתעורר עם ארבע רגליים. אבל בינתיים, בעולם בו אני לא קיים, ושואף להיות מוחשי, אני מאזין ליללות של המת, שמרכיבות קינה אינסופית, ומקשיב למילים שבורחות מבין היללות, מילים שמייחלות לקום שוב, עוד פעם, על ארבע רגליים. וכל מה שנותר לי הוא להעמיד פנים שאני יכול לשיר, ביחד עם המת, את הקינה הבלתי נגמרת. רוצה את היום שלי. רוצה להיות בן אדם. כי להיות בן אדם זה לקום עם ארבע רגליים, להמשיך עם שתי רגליים, ולסיים עם שלוש.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 12 -
גשם בקיץ http://images.forwallpaper.com/files/images/f/f3d1/f3d17fde/146179/girl-summer-umbrella-rain-the-mood.jpg הקשיבי, הקשיבי היטב, את שומעת? הגשם דופק בחלונך, את יודעת? הקיץ הגיע, מזהיב תפוחים, האביב תם, חלף לו, ויבשו כל שדות הפרחים. לשווא, כן, לשווא היה עמלו והנה- דופק הגשם על חלונך, הקשיבי: כמו תלמיד שקדן רושם, לקרוא דבריו, אולי תרהיבי צאי החוצה וקחי אתך את המטרייה הכהה, שסבא המת שכח, שקוראת כבר שנים וכמהה, שתאחזי בה ברגע חסד. ובשמלה שהייתה של אמא, תצאי ותרטיבי אותה, במרד כנגד אבלך הישן מימים ימימה. קומי! מה לך שותקת? מדוע את עוצמת עינייך בלאט? מה זה אוחז בך רטט? זה שנים שאת נעלמת לאט. אני רואה אותך הולכת כבר... ברחוב ובשדרה הירוקה, היכן שאחיך שיחק בעבר והדרך עוד ארוכה- ארוכה... הקשיבי, הקשיבי היטב, את שומעת? הגשם דופק בחלונך, את יודעת? את שומעת? את שם?
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 11:
סליחה http://www.dpaperwall.com/wp-content/uploads/2014/04/desert-wallpaper-12.jpg השארתי את חטאיי מאחור לפני זמן רב. סלחתי לעצמי. שכחתי. נתתי להם להתגלגל במורד ההר, להיעלם מעבר לאופק. הרי לא היה שום טעם לסחוב אותם איתי- לא ציפיתי לשום אל בסוף הדרך שיבקש לספור את החטאים שלי. לא ציפיתי לשום אל שיסלח. אז למה הטעויות שלי חוזרות ורודפות אותי? למה אני לא יכול להתגבר על התקוות שנרמסו, גם אם ברור שלא ניתן להחיות אותן? לא יכולתי לחזור. לא יכולתי להסתובב על עקביי, לחזור על עקבותיי, להביט אל העבר. ואני מצטער. אני כל כך מצטער. אני יכול להאשים רק את עצמי, אני מניח, ולא נותר דבר שאוכל לעשות חוץ מאשר לקבל את העובדה הזאת. את העובדה שהכל אבוד, שהכל נשכח, שאני לבד. שהטעויות שלי הן היחידות הנמצאות כאן כדי לארח לי חברה. ואולי... אולי כדאי שפשוט... אמשיך ללכת? אנער את החלודה, אצעד ואתקדם עם כדור הארץ שממשיך וממשיך להסתובב, גם אם הטעויות יעקבו אחריי בעוד אהוביי יישארו הרחק מאחור? אולי אני אתחיל מחדש? אולי אני יכול להתחיל מחדש.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 10 -
זה סופו של כל בלון. http://img689.imageshack.us/img689/3087/redballoon29.png בלונים. בלונים הם הדבר הכי מוזר שיש. אתה מקבל בלון ותוהה לעצמך- מה לעשות איתו? אני ראיתי כמה בלונים כאלו, מתנפנפים להם ברוח, קבוצה. לא ידעתי מה לחשוב עליהם. האם הם בודדים סתם כך או מבולבלים מהיחס שכולם נותנים להם? כי אגיד לכם מה; בלונים הם מוזרים. בלונים אפשר להפריח לאוויר עד שהם נעלמים מהעין ולא נראים בכלל. בלונים אפשר לפוצץ בזעם מר. בלונים אפשר לחבק, על בלונים אפשר לצייר, אפשר גם להשאיר אותם בצד ולחכות שיתכווצו. אפשר לתת אותם למישהו אחר או לשפשף אותם חזק על הראש עד שכל השערות סומרות. השאלה היא מה אתם רוצים לעשות. פעם שאלו את הבלונים מה הם רוצים לעשות? אם הם רוצים שיפריחו אותם הרחק מהאדמה, לאוויר, לחלל, ללא נודע? האם הם מסכימים שיפוצצו אותם כך סתם וישאירו את חלקיהם פזורים על הרצפה? האם הם הסכימו שיחבקו אותם, שיציירו עליהם? שישאירו אותם סתם כך בצד להתכווץ? בודדים, כמו בלתי נראים? שישפשפו אותם, שיגעו בהם, שיעשו בהם כרצון כל איש ואיש? איש לא שאל. איש גם לא שאל אותי. הסתכלתי על הבלונים. אני והבלונים. אנחנו אותו הדבר. לפעמים גם אותי מפריחים סתם כך אל הלא נודע, בלי הכוונה. לפעמים גם אותי מפוצצים, גם אם בדברים אחרים. מילים חדות כתער נתקעות בבלוני נשמתי ומפוצצות אותם, אחד אחד, חודרות פנימה, עד שיוצא כל האוויר. גם אותי לפעמים מחבקים כשאני לא רוצה, מקשקשים עליי, אבל מסוג אחר. קשקושים שכאלו, שלא מצוירים, אלא נאמרים. נאמרים מאחורי הגב. אח, אח. וכמה פעמים השאירו אותי סתם כך בצד, להתכווץ? בלי שלאף אחד אכפת, כשהכוח יוצא ממך בכל יום, קצת קצת, עד שאתה כולך חסר כל, מרגיש ללא מוח, ללא גוף, איבדת את עצמך. הם מישהו הניד עפעף? מישהו הניד עפעף כשהפכתי זאת- אני, חסרת התמימות הטבועה בי? תשתפשפי, הם אמרו. צריך להשתפשף בעולם, להיות מחוספסים, איך תשרדי? שאלה טובה. ואיך אשרוד כך, כשבכל יום אני נלחמת עם עצמי לשכוח את המידע הרב שעובר לי בראש, כזה שאיני רוצה שיהיה לי, שנכנס לתוך נשמתי והורס בה, מכניס בה מחשבות שכאלו, חסרות תמימות? אז לא פלא, לא פלא שהשערות אכן סומרות אם משפשפים אותי חזק. הסיבה היא כי אני מתנגדת, מושכת, מנסה להיאחז במשהו עם שורשים, שיחבר אותי להיכן שהוא עמוק יותר שאוכל לינוק ממנו תמימות חזרה, וטוב, וטוהר. גם לשערות יש שורשים. אבל גלו מה? גם יש להן נשירה. והן נושרות. כמוני. וכבר לא היה ממה לינוק תמימות, במה לאחוז, כיצד להתחבר. אחזתי בשערה חסרת בסיס. נסחפתי ברוח, הרחק הרחק, למקום לא נודע, אי שם, התחלה אחרת. רחוק מהאדמה, רחוק מהשורשים, רחוק מהחיים, כמו הבלונים. הם עפו איתי יחד, יד ביד, שנינו בעלי אותו גורל, מתנודדים עם כל משב רוח. ואז שנאתי. שנאתי את כולם. את כל מכריי, חבריי, משפחתי. פתאום שנאתי את כולם שהסכימו שזה יקרה לי, שלא שמו לב שנותקתי, שכבר איני אני, שנשכחתי, גם לעצמי נשכחתי, ולא מצאתי מנוחה, ומקום. רציתי, לפתע פתאום, לקחת את כל מי שאני מכירה ולהפריח אותם, לפוצץ אותם בזעם, לקשקש עליהם, להשאיר אותם בצד, לשכוח מהם, לשפשף אותם עד שיכאב! וגם רציתי... גם רציתי לחבק אותם, להחזיק אותם, עצמים לא ברורים שהביאו לי שמחה. כמו הבלונים. ובכל זאת הייתי שונה מהבלונים. אני הייתי מכווצת. הייתי כ"כ חסרת כל, חסרת אוויר, ובכל זאת עפתי הרחק, גבוה, ובכל זאת התנודדתי עם כל משב רוח, כי כל משב רוח מילא אותי לרגע באוויר, ונסקתי, ואז נגמר. חזרתי והצטמקתי, שוב. ללא אחיזה. שוב הרגשתי לבד. כבר לא הייתי כמו הבלונים. אני הייתי מחוררת. המוני חורים קטנים, מונעים מהרוח הפתאומית שנכנסת להישאר. היא בורחת, עוברת למישהו אחר, ואני נסחפת על גליה. גלי הרוח, כגלי הים. שניהם מתנפצים על המזח. ראיתי עוד בלונים מופרחים לאוויר. ועוד בלונים. ועוד בלונים. חלקתי את כאבם, את גורלם. אבל זה לא היה מספיק. לא. רציתי לחלוק מהם. נמאסו לי החיים כך, מתנודדים ברוח, מרגישים כמחלת ים. נמאסו עליי אי הוודאות, ההתכווצות, הריקנות הזאת, הריקנות שכמו איכלה כל דבר שעוד נותר בי. אז אספתי בלון. ועוד בלון. ועוד בלון. המוני בלונים. החזקתי בהם, בחוזקה. עפנו יחד, מעבר להרים, מעבר ליבשות, מעבר למחשבות. פתאום כל הדאגות כבר לא היו שם, הם היו בבלונים אחרים. בלונים שפוצצתי. בלונים שקשקשתי עליהם, וכתבתי; 'כלבה', 'משוגעת', 'מפלצת', 'מכשפה', 'מסריחה', 'נוראה', 'מוזרה', 'חסרת עמוד שידרה'. כל מה ששמעתי, שאמרו לי, שאמרו למי שרציתי להגן עליו, למי שאהבתי. כל מה שייחלתי לשכוח. ופוצצתי. לאט לאט, אחרי ימים ארוכים, החורים שלי התמלאו בכיסי רוח קטנים שיכלו להכיל הרבה רוח, יותר משיכולתי להכיל בעבר. ועוד הרהרי לעצמי על הבלונים, על משמעותם, על כך שהינם כ"כ דומים לי, שהם דומים למכריי ואוהבי, שהם טראגיים ועם כך מלאים רצון עז לאהבה, לשמחה, לחיבוק. מה הם בכלל? האם הם באו לארח לי חברה, לגרום שלא ארגיש לבד? או שמא הם באו ללמד אותי משהו? משהו שפיספסתי בחיים, משהו חשוב ששכחתי, משהו שנעלם מהוויתי? לא ידעתי. אולי יש להם מטרה נרחבת מזו. אולי מטרתם היא כל המטרות האלו יחד. אך בינתיים עודי נסחפת עם הבלונים על כנפי הרוח, אוספת עוד בלון ועוד בלון עד שאגיע למזח, לשורש, למקום להיתלות בו. מקום להיאחז. עד שאגיע להתחלה חדשה.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 9:
http://pichost.me/1523148/ מיומנה של אנונימית יומני היקר.. היום שלחו בסימניה את התמונות לתחרות הקטעים. קיבלתי תמונה של לוחמת עם רעלה אדומה על הפנים וחנית בצד. האמת? לא ציפיתי לזה. ציפיתי לאיזה אבטיח או כדור ים. אבל אין לי שמץ מה הייתי כותבת על אבטיח. אז חשבתי לעצמי:"איזה קטע אפשר לכתוב על התמונה הזו? סיפור אולי,". אז חשבתי על דמויות לסיפור וכבר המצאתי עלילה שמבוססת על חלום. ואתמול נכנסתי לי לתומי לקבוצה בשביל לבדוק עד איזה תאריך צריך לשלוח את הקטעים וקראתי כמה דיונים. כעבור כמה זמן נקלט במוחי שצריך לכתוב קטע ולא סיפור. אז עכשיו אני אשפוך פה את הקטע שלי. אני עומדת להעלות תהיות פילוסופיות. כולם לוחמים. בעתיד, בהווה, בעבר. אנחנו נלחמים על קיומנו. אנחנו נלחמים למען עצמנו ולמען אחרים. חשבתם על זה פעם? חשבתם עליהם פעם? על אלה שתילחמו עליהם? אני כן. אנחנו נלחמים גם עם המצפון שלנו, האויב הכי גרוע. אוהו, המצפון. כמה פעמים קראתם על גיבורים ורשעים שהמצפון מייסר אותם, הא? [אני בטוחה שגם צעקתם בנבכי מוחכם "למה הוא לא עושה את הבחירה הנכונה כבר?!?!?!?!] אתם מרגישים לפעמים שעשיתם משהו לא בסדר? ששכחתם משהו? שהשארתם משהו באוטובוס? ואז משהו במעמקי התודעה אומר לנו ללכת ולבדוק, שוב ושוב, עד שלא יהיה מסופק. לפעמים אני מקשיבה לדחף הזה, וחוזרת כמה פעמים בשביל לבדוק. אבל הדחף הזה, רץ ורץ ורץ ורץ בתוכנו ואומר שוב ושוב זה לא בסדר זה לא בסדר זה לא בסדר זה לא בסדר... ואז אנחנו נלחמים בשקט בעצמנו בשביל לדחוף את הדחק הזה עמוק. כעבור כמה זמן אנחנו שוכחים מזה. ואז בא הרגע הכי גרוע. המצפון צדק. ואז אנחנו במשבר. אנחנו מתייסרים כי המצפון בא וצועק עלינו מהצד שהוא צדק ולמה לא הקשבנו לו. אז מה עושים? נלחמים! נלחמים על בסיס יומיומי! נלחמים בעבודה ובבית הספר. נלחמים על האוכל, על השלט של הטלוויזיה ועל הווי-פיי. העיקר שנלחמים!!! אבל כפי שאני מבינה, חלק מהלחימה הוא ההשלמה עם האמת.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 8 -
(אקו) עיניים חתוליות http://31.media.tumblr.com/858c53ab5874ae146405395d064a8f7d/tumblr_mi3qk7uSbF1qila1ro1_500.jpg הגשם ירד באחידות ובכוח והוא שטף אותי מכף רגל ועד ראש. אהבתי לחשוב שכאשר הגשם מכה בי וזולג ממני הוא לוקח איתו את כל הטינופת. את כל המחשבות שלי ואת כל החלומות שלי. את כל אהבותיי ושנאותיי ורצונותיי. את כל מה שאמרתי וכל מה שאני רוצה לומר וכל מה שאי פעם אוכל. אני אוהב לחשוב שהוא שוטף אותי. מכניע אותי. מוחק אותי. אבל כשאני פותח את עיניי אני מגלה שדבר לא קרה. אני עדיין עומד באותו מקום כמו אידיוט באמצע סופה בלי אפילו לנסות לזוז, בלי אפילו להסיט את פניי מהשמיים ולחסום את הגשם. וזה מה שאני. אידיוט. הלוואי שיכולתי להסביר לכם אבל כבר מאסתי מדיבורים משום שנראה שאני אף פעם לא מצליח לומר את הדבר הנכון. מאסתי מהסברים כי ממילא אף אחד לא יקשיב לי, כי הרי כל דבר שאגיד הוא בבירור שקר או אמירה סתמית. אף פעם לא יותר מזה. אף פעם לא משהו אמיתי, אף פעם לא מה שאני באמת רוצה לומר. ברגע האחרון אני אף פעם לא אומר דבר. ואני נכנעתי. כן, נכנעתי. עד עכשיו סירבתי להאמין בזה אבל ברגע זה אני מבין שנכנעתי לפני זמן כה רב. עכשיו אני מביט אחורה על הזמן ההוא וחושב על עד כמה טיפש הייתי. אני מרגיש כאב בחזי וידי נקמצות לאגרופים כאילו אני מנסה להיאחז במשהו. משהו שבלעדיו אני מרגיש שאני לא יכול יותר. למרות שאני בעצמי לא יודע למה אני מתכוון. לא יכול מה? מה הוא בדיוק הדבר הזה שאני צריך? צנחתי על הקרקע והתקפלתי אל תוך תוכי כאילו אני מנסה להיעלם. האם אני מנסה להיעלם? זה שיגע אותי שלא הייתי בטוח. אלוהים, אני לא יודע. אני לא יודע יותר כלום ואני פשוט רוצה לצרוח עד שכל העולם יקרוס ויישרף וייקח איתו את כל מה שאני מכיר. אז צרחתי. אידיוט שיושב מכונס בתוך עצמו באמצע סופה וצורח. ולרגע יכולתי להישבע שהעולם אכן קורס ושאני נשרף. הרגע נגמר כאשר הגשם נחלש במידה רבה אבל עדיין שטף את העולם העדיין קיים. הרמתי את ראשי והסתכלתי מעלה בכדי לפגוש זוג עיניים חתוליות מביטות בי ולמרות שלא רציתי זאת הרגשתי הקלה עצומה שוטפת אותי. העיניים הסתכלו עליי ברכות וברחמים ובייאוש אם כי לא יכולתי לשייך אף אחד מהרגשות האלו לסיבה ברורה. ואני לא רציתי את זה, לא רחמים ולא רכות ולא ייאוש ולא אותו. אבל אני כן רציתי את כל זה. וכשהרגשתי מים זורמים על פניי שלקח לי זמן להבדילם מהגשם הוא שלח לעברי את ידו ועזר לי לקום. ואותם עיניים חתוליות ליוו אותי כל הדרך חזרה הביתה.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 7:
http://wallpaphd.com/wp-content/uploads/2013/08/blood-anime-wallpaper-89.jpg חסר שם התהלכתי בבית, טרוד, עייף, לא מרוכז. הרגליים שלי הובילו אותי במסלול קבוע בין המקרר לטלפון. להתקשר? לא להתקשר? אולי מחר? אבל מה אם מחר היא תיסע פתאום לאנטרקטיקה ותמות בתאונה מחרידה? אולי בכל זאת? אבל אם היא לא תרצה לדבר איתי? ללכת לקחת אגס, לאכול אותו, לזרוק את הבפנוכו לפח, מה בעצם אכלתי הרגע? זה בסדר. בלי לחץ. מה הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות לך? אתה לא תמות. הכי הרבה יהיה קצת מביך. לא נורא. בסופו של דבר זה רק מחשל אותך. הלכתי לכיוון הטלפון בצעדים מהירים, לפני שאתחרט. אבל אולי עוד חמש דקות. לחזור למקרר. לא. די. עכשיו אומץ. פעם אחת בכל חייך קצת אומץ, ואני לעולם לא אבקש ממך להיות אמיץ שוב. אתה תהיה חופשי לבזבז את חייך כיונק חסר ערך על פני כוכב לכת חסר משמעות. חיוג מהיר, איטי, נרגש. זוכר את המספר בעל פה. 743- לא! 478-920-38. מנגן לעצמי את המספרים בשקט, כמין זמזום, כמין תפילה. צליל חיוג. לנתק מהר. אבל לא - מישהו כבר אמר הלו. "הלו!" פולט בהתרגשות, בבהלה. "מי זה?" קול נשי. אוי ואבוי זו באמת היא. אני מדבר איתה. "אני." טיפש אידיוט מפגר, היא לא יודעת מי אתה בכלל! "האמ, סלח לי? מי מדבר?" "זה... זה גנרל אייזהנהורן!" "מה לעזאזל? אתה לא מבוגר מדי בשביל מתיחות בטלפון?!" אני כן. צליל ניתוק. הריקנות באוזן מהדהדת אל הבטן. לא נורא. גם ככה לא רציתי לדבר איתה. ניסיתי, זה מה שחשוב. גנרל אייזהנהורן? מה נסגר איתי? הולך למיטה, נשכב עם הכרית על הפנים. פוזל אל אדן החלון. זו קומה רביעית. זה לא גבוה מספיק. מפסיק לפזול אל אדן החלון. כל החיים מרגישים בזמן האחרון כמו סוג של לולאה הזויה. רק חסר שינשוף יגיע עם המכתב שלי מהוגוורטס והכל יהיה מושלם. אולי גנדלף מסתתר בארון שלי? שווה לבדוק? לא, צריך בשביל זה לקום מהמיטה. טומן את הראש בכרית ושוקל לבכות. אבל אין טעם כי כבר שנים לא בכיתי. והארון בכלל קטן מדי בשביל גנדלף. לא מאמין שהייתי כל כך מטומטם. כבר דיברתי איתה. עד שהשגתי את המספר, עד שאזרתי אומץ, אני כבר ממש דיברתי איתה - והצלחתי להרוס את זה. היא בכלל לא מכירה אותי, כמובן. זה הופך את הכל לכואב יותר, אבל גם מקהה את הכאב מאוד. כמו... כמו סגול. החדר נצבע בסגול לנגד עיניי. כשהייתי קטן קראתי פעם בספר מושג כלשהו שהיה "מספריים כהים מדי". הדמות לא הצליחה לחתוך את הסרט האדום בגלל שהמספריים היו כהים מדי. חשבתי אז שזה אומר שהצבע שלהם היה כהה מדי ומיד עלתה לי בראש תמונה של סגול, כי הוא צבע כהה. לא הבנתי איך זה קשור - הצבע שלהם והעובדה שהם חותכים גרוע. אבל למרות זאת הקפדתי שלעולם לא יהיו לי מספריים בצבע סגול. גם אחרי שגיליתי מה זה באמת אומר, מספריים כהים. אני אידיוט. משהו לא היה בסדר איתי, בכלל בכלל לא. נשכתי את עצמי ושרטתי את עצמי ונעצתי בי ציפורניים בלי רחמים. והדמעות לא באו. ואם רק אבכה יהיה לי קל יותר בלב ואצליח להתקשר אליה ואוכל לעבור לקומה גבוהה יותר בלי פחד מפני אדן החלון. קדימה. תן לי משהו לעבוד איתו. הדמעות נשארו תקועות בפנים, כאילו אחרי כל כך הרבה שנים הן איבדו תקווה לצאת אי פעם החוצה. קדימה. יש תקווה, מפגרות. דפקתי את הראש בשולחן והשארתי אותו שם, בתנוחה לא נוחה של המצח צמוד לעץ הקר, וגיששתי בידי אחר סכין או מספריים. יש תקווה. נשכתי את השפתיים ועצמתי את העיניים חזק כל כך שראיתי בערה. דמעות פרצו החוצה בתחושת הקלה אבל נשארו בתוך העיניים, ואחר פשוט נשאבו חזרה למקום שממנו באו. לפתתי את הסכין וחרצתי קווים אדומים ומנחמים על גב ידי. לא העזתי להגיע לפנים היד, היכן שיש ורידים. משהו היה מאוד לא בסדר איתי. ולא הייתי בטוח שיש לעוד מישהו חוץ מהדמעות תקווה. הדם הכתים את השולחן הקר אבל לא הרמתי את המצח. צאו כבר דמעות. צאו.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 6 -
לחישת המוות. http://news.bbcimg.co.uk/media/images/62549000/jpg/_62549705_62549703.jpg הכול היה מוכן. החבל והלולאה שהתאימה לגודל הראש שלי, כך שיוכל לעבור בה בנוחות, נראתה חסרת סבלנות לרגע שבו תבלע את ראשי. כמו לחישה עדינה ומאיימת של הבטחה לסוף מבורך. כמעט שיכולתי לשמוע אותה לוחשת עד כמה החיים עדינים ושבריריים, ועם זאת, עד כמה הם מסוגלים להכאיב. אפילו יותר מהמוות. העברתי את היד על החבל שעוד זמן קצר יהיה מתוח כמו מיתר. תחושת השפשוף מציקה. איך זה ירגיש להצמיד אותו לצוואר? זה ידגדג? נהמת צחוק גסה עלתה אי שם ממעמקי גרוני. מדגדג. בטח, זה מה שהכי יפריע לי. זה גם בטח ידגדג אותי כל כך שאהפוך להיות רוח רפאים מצחקקת מוזרה כלשהי. הכיסא התנודד קלות תחת רגלי כששיניתי תנוחה בניסיון למצוא שיווי משקל בעודי מעביר את הראש מעבר ללולאה. פעולה כל כך פשוטה שמבדילה בין האור לחושך, בין הכאב לכלום, בין החיים למוות. המשכתי לעמוד שם וזמן רב לא העזתי לזוז. השרירים שלי התחילו לכאוב מעט מהניסיון לשמור על שיווי משקל בתנוחה כזאת בלי להישען עם הצוואר עדיין ובלי לחזור לאחור. אני לא יודע למה עצרתי, למה חיכיתי. אבל פשוט עמדתי שם והקשבתי לקול הלמות ליבי, לנשימה שלי והרגשתי כל חלק וחלק בגוף שלי. התחלתי לתהות לגבי מה שמספרים, שהחיים עוברים לך מול העיניים לפני שאתה מת סופית. לא ראיתי אף פרט מחיי. יכולתי רק לדמיין את השקט המבורך שיהיה מעבר ללולאה, את החושך, את המנוחה. תהיתי למה אנשים רואים את החיים שלהם. האם הם מנסים להתרפק על זיכרונות ילדות נעימים רגע לפני שהם מתים? אולי זאת חרטה מודחקת על אורח החיים שניהלו? אולי זאת תחושת הפספוס? שהכול הולך להיעלם; כל התקוות, כל הפחדים, הזיכרונות, ההזדמנויות העתידיות? אבל לא, לי אין תקוות. איבדתי את כל הדברים שהיו חשובים לי בחיים, ועוד מעט אאבד גם אותם. אאבד אותם. משהו בצמד המילים האלו הציק לי בקצה תודעתי. אי אפשר לאבד דבר אבוד. אם אני עומד לאבד את חיי, סימן שעדיין יש לי אותם. כמובן, ידעתי את כל זה. אך משום מה זה התחיל להציק לי כרגע. מהם חיים, בעצם? האם זוהי היכולת של הגוף להמשיך לנשום, לצרוך מזון ואנרגיה? אנשים במצב קומה ממשיכים לנשום, גם אם בקושי. גופם ממשיך להתקיים, אך האם אפשר לקרוא לזה חיים? היכולת לחשוב? אם נאמין בקיום שאחרי המוות, אז הרי שגם האנשים המתים חיים, למרות שגופם אינו קיים עוד. אך לא, אין זה חיים. שניהם יחד? ישנם אנשים שגופם ממשיך להתקיים והם חושבים, אך אינם מסוגלים לעשות כלום. בין אם זו בגלל נכות, ובין אם מסיבה אחרת. אם אלו החיים, אז הרי שיש לי הרבה מעבר לכך. החיים הם מעבר לכל אלו. החיים הם היכולת לפעול, להמשיך, להתקדם, להשתנות, להילחם. החיים הם דבר חולף, אבל הם קיימים. כל עוד אני חי, עוד יש לי מה לאבד. אבל כשאמות.. לאט התחלתי לשלוף את ראשי מבעד ללולאה, נעמד סוף סוף בצורה נוחה ומאוזנת. הפעולה שעד לפני כמה רגעים נראתה לי נכונה ובלתי נמנעת הרגישה זרה, לא טבעית. אולי ייקראו לי פחדן, אבל לעזאזל, לא אכפת לי. לחישת המוות כבר לא נראתה לי מבטיחה כמו קודם. המוות הוא לא מנוחה אינסופית כמו שחשבתי שהוא. המוות הוא כלום. ואני רוצה להמשיך ולחיות. לפחות לבינתיים. החיים הם עדיין נוראיים, אבל החלופה שלהם אפילו פחות טובה. הכלום עוד יספיק לתפוס אותנו, אז למה לוותר לו עוד לפני שהתחלנו להילחם?
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 5:
מה שרואים משם לא רואים מכאן. http://3.bp.blogspot.com/_gTJMEP-c2fo/SV6G0_WHYfI/AAAAAAAAJPI/hVDSj4hZf3I/s640/cat-%26-mouse-12.jpg ככה התמונה הוקפאה, לא נשאר מי שיעיד עליה. הוא נעלם. ככה הראשון נשאר מרחף באוויר, והשני נתקע עם מבט מהורהר למעלה. מעניין על מה הוא חושב שם, בתמונה. על הציד המוצלח שעצרו לו? על הראשון שמתעופף לידו? ואולי בכלל הוא חושב על משפחתו? והראשון, הוא סתם מרחף לו. מה הוא עושה שם? למה הוא שם למעלה? מה הם, שניהם, עושים במטבח, ליד הסוכר? מי יספר לי עכשיו מה קרה להם בהמשך? אולי הראשון נחת והשני רדף אחריו. אולי הוא הצליח לברוח ואולי לא. אולי הם בכלל חברים וכל זה היה סתם. אולי הוא המורה שלו לתעופה. מאיפה אוכל לדעת? הצלם עצר את הרגע וכך הוא נשאר. בלי עבר ובלי עתיד, רק הווה פשוט. ואם הצלם צילם אותה מתוך כוונה כלשהי- אני לא אדע אותה לעולם, כי לא אני הצלמת, ולא אני צילמתי את התמונה. ומה אם זה כה גם עם אלוקים? שהוא בוחר את הרגע שנראה לו הכי מתאים מתוך חיינו ומקפיא אותו לנצח? שככה בעצם אנחנו מתים? האם מתישהו אלוקים פשוט מחליט שנמאס לו מאיתנו ומצלם רגע מתוך סרט חיינו, כדי שיישאר לנו תיעוד? בלי עבר ובלי עתיד, רק הווה פשוט. ואז, אחרי שבחר את הרגע וביים אותו, הוא מצלם את התמונה, מפתח ולוקח אותה לידיו. הוא מתבונן בה, וכשהצבע שמילא את חיינו מתחיל לדהות והתמונה הופכת אפורה ומשעממת, הוא מוסיף אותה לגלריה המפוצצת אלבומים שלו ונפנה לטפל בעניין אחר.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 4 -
http://cdn8.openculture.com/wp-content/uploads/2014/04/intelligent-books-to-read.jpg השקט שלי אני אוהב את הספריה. היא המקום היחיד שבו אני מצליח למצוא שקט אמיתי. שקט מהחיים, שקט מהעולם, שקט. כבר שנים שאף אחד לא נמצא שם מלבדי ומלבד הספרנית. לא שהעובדה הזאת הפריעה לי אי פעם. זה אפילו יתרון בעיניי. הספריה די קטנה, ספריה שכונתית ממוצעת, ויש בה ריח חזק של ספרים, וקירות ירקרקים ומתקלפים. היא מרגישה כמו בית קטן וחמים, אבל תמיד ייחלתי לעצמי, הלוואי שהיא הייתה אינסופית. ענקית. מדפים על גבי מדפים. מסדרונות ארוכים ותקרה גבוהה. הבטחתי לעצמי שאם היא הייתה אינסופית הייתי מסתובב בה עד אינסוף. הייתי נהנה מכל רגע, מהשקט. כשיש שקט, אני לא צריך להתרכז בבעיות השתייה של אבא, ולא בבעיות הכספיות של אמא. לא בתלמידים המגעילים בבית ספר, ולא בציונים המביישים. רעשים תמיד היוו בשבילי בעיה. למשפחה שלי אף פעם לא היה כסף בשביל לשלוח אותי לאבחונים, אבל זה היה ברור לכולם. יש לי הפרעת קשב וריכוז. אני יודע שלילדים אחרים לא מפריע שהמזגן מטפטף. אני יודע שלילדים אחרים לא מפריע כשמישהו משחק עם העיפרון על השולחן בצד השני של הכיתה. כשאני נכנס לבפנים, העולם נעצר ואני נהנה מהשקט שיש בה. גם אם היא הייתה עצומה, היה נשאר בה השקט הזה. אני בטוח. כי ספרים לא מרעישים. לא משנה על מה הם. גם אם הם הכי מרעישים בעולם- ספרים עם צעקות וריבים, ספרים עם יריות, ומלחמה וצרחות, זה אפילו לא חשוב. הכל נחתם במילים ודיו. סגור בין שתי כריכות ועשרות דפים. וכשאני פותח את הספרים, אני לא מתעלם מהרעש שבהם. אני מקשיב לו, מקבל אותו, אבל לא שומע אותו. וזה מה שטוב בספריה. היא מכילה כל כך הרבה ספרים, ובכל ספר בודד יש עולם מלא. ולא אכפת לי כמה רעשים יש בו. כי ספרים תמיד יהיו שקטים. והספריה תמיד תישאר שקטה. ויבוא יום, ואני אלמד מהספרים, אני אלמד מהספריה. אני אלמד איך למצוא את השקט שלי.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 3:
צחוקה של מכשפה. http://www.tenthplanetevents.co.uk/ekmps/shops/happyhenhomes/images/pair-of-the-nightmare-before-christmas-jack-and-sally-lovers-necklaces-17364-p.jpg מחצית השנה, חודש, 13 יום. הייתי הסם החביב עליה, גם כשהיתה שיכורה, מה שקרה בערך כל הזמן. היא נתנה לי לחדור לתודעתה ללא התנגדות; ואני הייתי מנסה; מנסה לאחוז בה, לערפל אותה, לעצב את מחשבותיה כרצוני. תודעתה היתה חזקה וחמקמקה, והתנגדה לכל שינוי. ההרגשה היתה כמו להיאבק עם כריש; אם לא הייתי מרוכז מספיק, היא היתה גוררת אותי איתה אל מתחת למים, ואני הייתי מאבד את עצמי, וטובע בין המחשבות המסתחררות והחדות שהיו תודעתה. אבל התחזקתי. גם בחיי הייתי רגיל לשחק באנשים. הם היו דבר אלא בובות על חוטים; כל בובה נועדה לתפקיד כלשהו, ואני השולט. תמיד. יהיר ונאה ובטוח בעצמו, אבל חלש מכל אחד אחר. כשאחזתי באגם הגועש שהיה תודעתה, התחלתי לכפות עליה שביעות רצון, אושר. ניסיתי לדכא את הרעב האינסופי שלה, לגרום לה להרגיש שלווה. היא היתה מזמנת אותי לעיתים קרובות. הקרבה היתה חזקה יותר מקרבה גופנית; אבל לא היתה שום אהבה, רק מניעים קרים ואנוכיים. כמו תמיד. רציתי להתרחק ממנה. ניסיתי, אבל לא הצלחתי לשבור את החיבור שהתליון העניק לנו. כשהעלתה אותי, זה היה מבחירתי. הייתי טיפש. היא הבטיחה שתחזיר אותי אל החיים. הטריק הישן, העלוב, הלעוס עד כדי בחילה, עבד עלי. אבל זה לא היה רק זה. היה בדבריה משהו; כישוף; שערפל את התפיסה שלי והכריח אותי להתקרב אליה. אז לא עוד ידעתי מי היא. רציתי להאמין בה. רציתי להאמין שהיופי שלה הוא דבר שולי, ושהקשבתי להיגיון שהיה בדברים שלה. שיקרתי. הייתי רגיל ביופי, אבל מה שהיה לה היה בלתי נתפס. היא השתמשה בו כמו חץ, מדויק, וקטלני. היא השתמשה בי, כפי שהשתמשה בכוחותיה שלה. היא זלזלה בחיים ובמוות גם יחד, משום שאצרה בתוכה את שניהם. מכשפה, סירנה. מעלה באוב. המלחמה התמידית היתה כזו שהמנצח בה ידוע מראש, כי היא היתה נדירה, ועצם היותה כזאת הפך אותה חזקה כל כך. לא ידעתי את שמה, משום שתודעתה היתה שלי רק ברגעי השיכחון וערפול החושים שלה. היא זימנה אותי משום שהייתה זקוקה למישהו אנושי, אבל כזה שיהיה נאמן ומרוסן. לא הייתי כזה, לצערה, אבל הייתי הדבר הכי קרוב שלה לידיד. הו כן, ידיד, שהחברות איתו כוללת הכל מלבד אמון. בימים הראשונים, הייתי נאבק בשליטה שלה. מטיח את עצמי כנגד החומות שהקמע הציב לי. זה הכאיב לי ולה באותה מידה. כשזימנה אותי לראשונה, מילאתי את הראש שלה במחשבות נוראיות. כמעט הצלחתי לשכנע אותה לשים קץ לחייה. כמעט. היהירות של שנינו תמיד הכשילה. זה פשוט כל כך, לחששתי בקול מפתה. רק קחי את הסכין. היא הצליחה להתנער ממני; הולמת בי במוחה. היא הענישה אותי. גרמה לכלא שלי; לקמע שאליו כבלה אותי; לייסר אותי, משום שידעה את פחדי. מכשפה, הייתי מלחשש בזעם, והיא הייתה צוחקת, וצחוקה הוא הדבר היפה ביותר ששמעתי מאודי, ומכריחה אותי להתלוות אל תודעתה בביקוריה בבית הקברות, נותנת לי להרגיש את הנשמות האחרות קוראות לי; מפצירות בי לחזור אל המקום ששיך לי, כיאה למת; ואז תולשת אותי מתודעתה באכזריות, ושוב הייתי בתוך הקמע, והכל היה שחור וריקני, ולא הצלחתי לחוש בכלום, מלבד תודעתה החזקה כברזל, גם כשישנה כנגד האבן הקרה של הקברים. הפסדתי, שוב. אבל, ככל שעברו הימים, כשבחנתי את התודעה שלה, גיליתי שהחומה מהבהבת במין ערפילים אפורים. כאילו הושפעה מרעל שמוחק אותה ואת זהותה, ואת זהירותה. לא היה לי זמן לתהות, רק לנסות. לא הצלחתי. ובזמן ששהיתי בתוך הכלא שיצרה לי, קלטתי הבהובים של זיכרונות. זיכרונותיה שלה. חלק ממני היה עדיין אתה. מעין דיבוק. היא הרבתה להתבודד, לשוטט בבית הקברות ולצחוק למתים, ולהרתיע את החיים בכוחה וביופיה. בת עשרה טיפוסית. לא הבנתי אותה; כשהייתי בחיים, בני האדם רדפו אנשים כמוה. הזהר מהן. אבל הייתי יהיר. וכי האמנתי שתוכל לפגוע בי בעודני מת. טיפש. לחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני מבין אותה; וידעתי שהיא מחדירה בראשי מחשבות. לפעמים היא הזכירה לי את אנה. משהו במרירות בקולה, בייסורים בעיניה, ברצון שלה לא לבטוח באף אחד, רק לפגוע, ולברוח. אירוני. זה לא היה הזמן לגילוי תובנות חדשות. אני זה שצריך לברוח, ממנה. מאחיזתה בי, שרק הולכת ומתרופפת. ידעתי שאני צריך להונות אותה, להשתמש בה כפי שהשתמשה בי. אך לא ידעתי איך. יחסי הכוחות היו תמיד לטובתה, מכיוון שידעה עלי יותר משאי פעם אדע עליה. אז המתנתי, וחשבתי. ללא הצלחה מרובה, אם מותר לציין. מחצית השנה, חודשיים, 29 יום. שידרתי אליה לראשונה רגש. הנחתי שפיסת הנשמה שנותרה בה תאפשר זאת. שידרתי אליה רגש שכולו זיוף, כולו תשוקה למגע תודעתה בשלי. יכולתי להרגיש בעונג שלה, אך גם בחדשנותה. היא היתה פיכחת. שידרתי לה עוד רגש. שידרתי אליה חום, ששטף את מוחה. גיליתי שאני רועד ממאמץ, בתוכי, כמעט בוכה, מהלחץ שהפעלתי כדי לעקוף את גבולות התליון המקולל. משהו נפתח בפני; אור. החומות נפלו, אך עם תחושת הניצחון בהידחקות לתודעתה ללא הזימון שלה, בא גם רגש אשם. אטמתי את עצמי בפניה. הפעם זה שונה, אני מנסה לשכנע את עצמי. היא לא אנה. אני קולט שבריר של רגש ממנה. קוצר רוח. היא מסוקרנת. אני חושף את עצמי, ומוודא שהרגש היחיד שתזהה הוא עדינות. אני מפשיר את תודעתה בהדרגה, ממלא את החללים שלה באושר. היא נהיית מנומנמת ושבעת רצון באחיזה שלי, ואז אני מפיל עליה שנה נטולת חלומות. אני נכנס עמוק יותר, אני ממלא את הכל. התחושות מהממות אותי; אני רואה ושומע ומרגיש שוב. כל חלק בגופה הוא שלי. אבל אני מתעשת מהר, וגורם לידה להתרומם לצווארה. תחושת הפולשנות שלי גוברת. חלק ממני אחוז חרדה, והחלק השני ממשיך להמהם לתודעתה הישנה. הכל בסדר. אני אוחז בתליון שלה, ואז מרפה. תלשי את התליון, אני אומר. היא מצייתת לי, והיד שלה מתהדקת על צווארה. זה קל. קל מדי. לא ברור לי מי בשליטה. אני- היא מושכת, וכאב נורא מטלטל אותי, כי לא תליון אחד על צווארה, אלא שניים. שני חצאים של ארון מתים שהתחברו. מת וחי באותו הגוף. ואני נמוג, והופך ללא יותר מהערפל התמידי בתודעתה. ואני פתאום המכשפה. אני כורע סביב קבר לח, מסריח מצחנת קברים ומאלכוהול. אני מנסה לבחון את שם המת, אבל האותיות לא קריאות לעיני. הן מתחלפות ללא הרף, ומקבלות צבע אדום עז. הכל אדום. אני עוצם את העיניים שמעולם לא היו שלי. עיניים זוהרות בסגול ובירוק. מדהימות. הידיים שלי מלאים צמידים מקרקשים וטבעות, שנראות זוהרות במידה לא טבעית בתוך הלילה. אני נהיה אדיש, ומשועשע. אני לוקח אבן קטנה, ונוגע בה בקצה הטבעת שלי; בלי להבין מה אני עושה; ואז מניח אותה על הקבר. היא זורחת באדום, ואבן הקבר נסדקת. כששוכך ענן האבק, אני רואה מבעד לשברי האבן את הגופה, וצוחק; ונאבק בה, כי לא צחוקי הוא אלא צחוקה שלה. אני נוגע בפנים החיוורות והאכולות כאחוז דיבוק; צופה בהן בשלווה מתפוררות לאפר, ואז עולות בלהבות בתגובה למגעה. צופה בגופתי שלי נשרפת, ומרגיש בכאב, מבעד לגוף אחר; וצוחק, וצחוקי הוא חם ועשיר ומוזקלי בתוך חזי; משום שלא צחוקי הוא, אלא צחוקה של מכשפה.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
קטע מספר 2 -
אוויר http://also.kottke.org/misc/images/abe-money.jpg "אנחנו כבר במינוס של 7,000 ₪, עוד מעט נגיע לתקרת החשבון." יכולתי לשמוע את אבא אומר זאת, הוריי ישבו במרפסת שהייתה צמודה לסלון שבו אני הייתי. פניו היו נפולות. כך גם של אימי. "אתה חייב לעזור לי עם זה!" אמא התחילה לדבר בקול רם לכיוון אבי "רק אני מפרנסת אותנו, כל מה שאתה עושה בבית זה לדאוג לילדים, למה כל כך קשה לך למצוא עבודה?" את המשפט האחרון היא ביטאה בלחישה. "את יודעת למה!" הוא ענה לה. אמא חפנה את ראשה בשתי ידיה ולא אמרה כלום. "יום יבוא וגם האוויר יעלה לנו כסף" היא אמרה לבסוף, בלחישה מיואשת. זה היה החופש הגדול, שבועיים לפני כיתה ב', אמא הייתה אמורה לקנות לי תיק חדש לבית הספר, אבל היא אמרה שאולי בשנה הבאה. צעקתי עליה בחנות, מול כל הלקוחות והעובדים, כעסתי כי לחברה הכי טובה שלי כבר קנו תיק חדש ולי עוד לא. בסוף סבא קנה לי, הייתי מרוצה. *** ביום למחרת החלטתי שאני צריכה לעזור לאמא ואבא, שאני צריכה לעשות משהו. אז ניפחתי שקיות באוויר, קשרתי ושמתי בחדרי, לקחתי בקבוקים, מילאתי בתוכם אוויר וסגרתי, רצתי עם התיק בית ספר שלי, פתוח לרווחה, שייכנס אוויר, וסגרתי. רציתי לאגור אוויר בכדי שבעתיד לא נצטרך לבזבז כסף סתם. אחי הגדול חשב שזה מוזר, אמא שלי חשבה שזה מוזר, אבא שלי חשב שזה מוזר. כולם חשבו. ואני אף פעם לא אוהבת להיות במיעוט, להיות במקום שבו כמעט אף אחד לא הולך אליו. אבל בנוגע לזה, הם פשוט לא הבינו, הם לא הבינו שאני רק מנסה לעזור. פעם אחת חברה באה לביתי וראתה את על הדברים שאספתי 'זה נראה כמו מזבלה', היא אמרה. נפגעתי, למרות שידעתי שזה נכון. 'אני לא חושבת ככה' אמרתי לה, מוציאה לשון ומשלבת ידיים. הרגשתי כאילו היה לי משהו שלאף אחד אחר אין –האוויר. 'לכולם יש אוויר' אמא אמרה לי פעם 'הוא נמצא בכל מקום, אם תמלאי אוויר בשקיות זה ישנה לעולם. לכן, אני מציעה שתאספי את כל השקיות והבקבוקים האלה לפח, מה את אומרת?' היא חייכה אלי במבט נואש. 'לא! את לא מבינה כלום!' אמרתי ורקעתי ברגליי, אחר כך הוספתי בלחישה 'אני רק רוצה לעזור לנו'. אני אהבתי את האוויר יותר מכל, הרגשתי אותו בכל מקום, מחכה לי, עומד בצד וקורא לי לנשום אותו. הערכתי אותו, כי הוא נתן לי ולכולם חיים. כי הוא היה בלתי מנוצח. *** ביום חמישי אחד, הלכנו לים. בניתי ארמונות חול, נכנסתי קצת למים, דיברתי עם אמא ואבא על הביקור אצל סבתא ביום שבת הקרוב. 'רוצה להיכנס איתי למים?' אחי הגדול שאל אותי בשלב מסוים. כל גופי התמלא התרגשות פתאומית, הוא אף פעם לא מזמין אותי לעשות איתו משהו. חייכתי חיוך גדול להוריי ונכנסתי איתו למים. אחרי שעבר כבר כמה זמן אבא קרא לנו לבוא. 'רק עוד דקה' אמרתי במבט מתחנן. 'טוב, אבל יש לי שעון!' הוא צעק לי בחזרה בחיוך, אחי הגדול כבר היה על החוף והתחיל לדבר עם אבא. לאחר שעברה הדקה, נשארתי עוד קצת במים, מחכה לרגע שבו אבא ישים לב שכבר עבר הזמן וצריך ללכת. הוא לא שם לב בזמן. שנייה לפני שהתחלתי להרגיש את הזרם החזק שסוחף אותי לתוך הים, ראיתי את אחי הגדול עומד על החול, צועק לעברי בכל הכוח, מנסה לרוץ לעברי. כך גם עשו הוריי. דמעות הופיעו על פניהם ועל פניי. הבנתי שיש משהו יותר חזק מהאוויר- וזה המים. ראשי נכנס בחוזקה אל תוך המים העמוקים ולא יצא מעולם. וכל מה שרציתי היה אוויר.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
קטע מספר 1:
לא רק חולף http://miriadna.com/desctopwalls/images/max/Broken-old-house.jpg חלקכם חושבים שאני פשוט חולף. חולף לאט-לאט, לא מסתיים לעולם. סיוט או חלום שלא נגמר, רק ממשיך, וממשיך... אבל אני לא רק חולף. אני גם רואה. הנה, הבית הנטוש שכאן. גם אותו אני רואה, בדיוק כמוכם. את הגג הרעוע, המאיים לקרוס. את החלונות העקומים; פעם היו מקושטים בוילונות. אני מודה, זהו מעשה ידיי. ותוכלו להאשים אותי? הוא נעשה משעמם! לראות אותו שוב, ושוב... כל כך מייגע. אז הרסתי אותו, כמו שאני תמיד עושה בסופו של דבר. ומה כבר מעניין בו? ללא משפחת ברק, הראשונה שהגיעה. האב היה אדריכל מבוקש, ותאמינו או לא, אותו הבית היה מפואר ביותר, והכיל בתוכו גם את שני ילדיו. מעולם לא דיברו על האם החסרה, ומעולם לא ידעתי מה עלה בגורלה. אך בכל לילה היה יוצא האב, סוגר בשקט את הדלת הכבדה אחריו, וכשידיו בכיסי המכנס וגבו מכופף מעט, בוהה בירח במבט מלא געגועים. תהיתי אם שם נמצאת אשתו הנעדרת, וקיוויתי שיום אחד גם ימצא אותה. אחרי שהילדים עזבו את הבית, ארז את חפציו ונסע, ואף פעם לא חזר. בזמן שחיכיתי לדיירים הבאים, הסתכלתי על הירח, מדמיין שאני אותו הגבר המתגעגע לאשתו. נמלאתי חמלה כלפי הילדים שקיבלו את אביהם חצי שבור, לעולם לא באמת שלם. ופתאום כעס מריר תוקף אותי כלפיי האב, שאף פעם לא ניסה להתגבר על אשתו, השאיר את ילדיו אומללים ונטושים לטובת אישה שכבר קיימת מעבר לירח. אז הוצאתי בכוח את אחת הקורות מהרצפה, וסדקתי אחת אחרת. אחר כך, הגיעו הזוג הנשוי. הגבר היה גבוה ומחוספס, והאישה צנומה ועדינה. אם רק העפתי מבט, הייתי חושב שלא היו מאושרים מהם, מחייכים אחד לשנייה, הבית שקט ונטול וויכוחים. אבל בכל תקופת שהותם הרגשתי בדידות לא מוסברת, כאילו הם לובשים מסכה שאיני מסוגל להסיר. היציאות התכופות והממושכות של הגבר אימתו את תחושותיי. יום אחד האישה יצאה מעט אחריו, ומאז היא לא חזרה. הצטערתי שהתחתנה דווקא עם הגבר הזה, שלא יכל לאהוב אותה כמו שהיה צריך. אותו הגבר חזר עם אישה אחרת, יפה וצעירה מקודמתה, ומיהרתי כמה שיכולתי, כי התמלאתי כעס בשם האישה שגרה כאן לפניה, האישה ששררה סביבה הילה של כל כך הרבה טוב-לב ועדינות, האישה שהייתה צריכה לזכות לגבר שלא יבגוד בה ויותיר אותה בודדה וכאובה. כשסוף סוף עזבו, יותר לא טרחתי לצפות בהם. זוג הזקנים שחיו בבית לאחר מכן שיפצו אותו מחדש, והוא נהפך לקטן יותר, אבל במובן מסוים גם נעים יותר. כאילו גירשו את כל הרוחות הרעות ששרצו בבית עקב דייריו הקודמים. הם היו שם הרבה זמן, ובפעם הראשונה הרגשתי שהבית באמת היה מוצף באושר, אהבה וגם זיכרונות. הם היו לבדם בעולם; אף אחד לא ביקר אותם, אך לא הרגשתי רע בשבילם. קיוויתי שגם הם לא. ובכוונה השתדלתי להאט, כי רציתי לראות אותם ביחד רק עוד קצת. לדאבוני, הזקנה קמלה מיום ליום, ובעלה המודאג היה חסר אונים. ולילה אחד היא נרדמה במיטתה, ולמחרת לא התעוררה. הזקן שנשאר לבדו היה יוצא בכל עת אל השדה עם כיסא הנדנדה שלו, נע איתו ברוגע, כשזה חורק קלות תחת משקלו, ומסתכל על שיח הורדים שפרח במרחק מה מן הבית, אותו הזקנה נהגה לטפח, בשתיקה עצובה. רציתי לספר לו שהוא מזכיר לי את הגבר הראשון שחי כאן והביט אל הירח, אך לא יכולתי, וזו הייתה אחת מהפעמים הספורות בקיומי שהצטערתי שאיני אנושי. כשזה עצם את עיניו על כיסא הנדנדה ולא פקח, חייכתי לעצמי בסיפוק, מדמיין אותם מתאחדים אי שם למעלה. כמה חודשים הבית דמם ולא ראה מבקרים, ואני עשיתי את שלי; קילפתי מעט את הצבע הטרי, יישנתי את הרהיטים, רק מחכה בקוצר רוח לדיירים שיפיגו את האהבה המהולה בעצב שהותירו מאחוריהם הזוג, ימלאו את החור הקטן שמילא אותי. לבסוף הגיעה המשפחה האחרונה. היא הכילה שני הורים, שלושה ילדים קטנים וכלב. לא היה רגע של שקט בשנים האלה, תמיד המולה ותזוזה בלתי פוסקת. הילדה הקטנה שבמשפחה, עדינה וזהובת- שיער, הייתה יוצאת אל השדה בכל יום, וקוטפת ורד אחד מהשיח האדום שנשאר עוד מימי הזוג הקודם. שאלתי את עצמי אם לא קטפה יותר משום שפחדה שהוריה ישימו לב, או משום שהקוצים היו שורטים את ידיה הרכות, אך עם ורד אחד יכלה להתמודד. אני לא מבין מדוע המעשה הקטן נגע בי בכל פעם מחדש, גורם לי להיזכר באותה הזקנה שהייתה מוקפת באהבה של בעלה, ועכשיו הילדה הקטנה קוצרת בזהירות את עבודתה, כמו מבקשת לעצמה בלא יודעין אהבה שכזו. ביום שבו עזבו, היא לא הספיקה לקטוף ורד, אז קטפתי אחד בשבילה.. הבית חיכה הרבה זמן דומם, נתון לחסדיי. כפי שהבנתם ניצלתי אותו עד תום, מעקם ומפרק, מוציא את הזעם והכאב של כל האנשים שחיו שם. האיש שאיבד את אשתו, האישה שנבגדה. הזקן שנאלץ לבלות חלק מחייו, קטן ככל שיהיה, לבד. ואת הילדה שלא הספיקה לקטוף בשבילי עוד ורד. בשיח הורדים לא נגעתי. לא יכולתי, משום שהביע כל כך הרבה אהבה ותקווה. אירוני, שדווקא אני, שאחראי לעבר, נזכר בו. אולי אני סתם נעשה רכרוכי. אבל הנה, מישהי מתקרבת. היא מוכרת לי... האישה המבוגרת הזו. הו, אני יודע. אתם יודעים מי זו? היא הולכת לרגע אל השדה, אל אותו השיח, וקוטפת ורד אחד. ואז נכנסת אל הבית שהרסתי, מביטה בו לרגע במבט שאני לא מסוגל לפרש האם הוא עצב או נוסטלגיה, ומתיישבת בסיכול רגליים על הרצפה הקרה והמלוכלכת. היא מביטה על תמונה מסוימת שהיא אוחזת בידיה עם צילום של זוג הורים צעירים, אלה שאז חיו איתה בבית, ומחייכת, כשדמעה זולגת על לחיה. ולרגע אני עוצר הכול. עוצר את עצמי, נושם נשימה עמוקה. מפסיק לקלף, להרוס. מפסיק ללכלך ולקלקל. רק צופה. אתם בטח לא רואים אותה, דרך החלון השבור, בבית הנטוש, יושבת כך על הרצפה. אבל אני רואה. ואני גם מרגיש. לא רק חולף.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
*הזדמנות אחרונה לשלוח את הקטעים שלכם*
היום בתשע (21:00) נפרסם את הקטעים (וכמובן שאת חוקי הדירוג). לכול המתנגדים, תאמינו לי שזה לטובתכם, ככה יהיה יותר זמן לדרג. :P בהצלחה.
|
|
~RAIN~
לפני 11 שנים
היי, היום זה היום האחרון.
|
|
|
מוּמוּ
לפני 11 שנים
תראו איך אנשים נהיים מאושרים רק מכתב גדול שלא סגרו אותו.
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים
חברי קבוצה יקרים:
יש בידינו 13 קטעים. שאותם כתבו (לא כולל אני ואנג'ל): נו פיר, פרים, אפרת, הדרקון האפל, סטינגריי, מישהי עם כנפיים, לואיזיאנה, אנונימוס, זאבה, מומו, ואלברת'. אם אתם *שלחתם* קטע ואתם לא כלולים ברשימה, שלחו אותו לנו שוב פעם. כל השאר (שנמצאים עם תמונות) ועוד לא כתבו קטע- יש לכם עד יום ראשון הקרוב 17.8 לשלוח את הקטע. מועד אחרון בהחלט. אנג' מדגישה שהיא תעניק כיסוח צורה נחמד למי שלא ינצל את השינוי. אנא מכם. לכתוב קטע בסופ"ש הזה. ואל תתעצלו לקרוא את הדיון הזה!
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים
אז כמו שנופיר אמרה בדיון הקודם.
תזיזו. את. התחת. אם לא תתחילו להראות תהליך אני אחפור לכם בפרטי וזה דברים שלא אתם, ולא אני, רוצים שיקרו. אני אביא את אריאל שתקצור לכם את הזרתות. נשבעת. גם את אלה שברגליים. תראו, החופש מסתיים עוד מעט. המטרה של הקביעה של התאריך ה14, הייתה שאת שארית החופש ננצל בתחרות ונבלה את הזמן בלי לבכות על זה שאיפה לעזאזל החופש שלי למען הפאנגירל הגדולה שבשמיים. ואתם. חברים. לוקחים לי את הסחת הדעת. אני לא אסלח לכם. בכל מקרה, אם לא תתחילו לשלוח קטעים אני אחפור. ואמשיך לחפור. קיבלנו רק ארבעה קטעים, זה פשוט עלוב! ואחד מהם הוא שלי. פור פאק סייק אפילו פולו לא שלח אחד. אני מבקשת רחמים.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מאחר שכבר קיבלתי כמה וכמה טענות מאנשים שהתבלבלו בין קטע לסיפור קצר, הנה לכם ההגדרה של קטע:
קטע זה ביטוי רגשות. כמו מונולוג. לרוב אין בו דיאלוג, ואם יש בו הוא נורא קצר, כמו ציטוט אחד או שניים שעוזר לקטע לזרום ולהרהורים להמשיך. בקטע (אם יש) יש בעיה אחת, ורוב הפעמים היא גם לא נפתרת, או שהיא כבר נפתרה לפני תחילת הקטע וכותב הקטע מהרהר בה לאחר מכן. לפעמים בקטע גם אין בעיה והוא פשוט מספר על סיטואציה קיימת, על מצבים ואנשים, זאת השתפכות נפש בצורה דרמטית או מצחיקה לחלופין. מאחר שרוב האנשים מעדיפים דרמטית, אני מאמינה שתהיה לנו תחרות מעט מדכאת. אבל (!) כבר ראיתי כמה קטעים והם יצאו פשוט מקסימים. אז. כן. ההגדרה של קטע. אני מאמינה שיש כמה פסיכולוגים קטנים באתר שפשוט ימותו על זה.
|
|
|
מוּמוּ
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
טוב, קטע זה יכול להיות כל צורת כתיבה שאני רוצה?
|
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חוקי כתיבת הקטעים:
# אורך של עד עמוד וחצי בוורד # קשר (ברור או לא ברור- לבחירתכם) לתמונה # תשדלו לשמור על אנונימיות, לטובתכם # תכתבו איך שאתם רוצים, אבל- להמעיט בקללות מיותרות, ואפילו שזה קצר, תדאגו שזה יהיה קל לקריאה. אני מתכוון, מבחינה טכנית, לא מבחינת מה שאתם כותבים. # אם אתם מעוניינים להחליף תמונה- זה לא יקרה. תתמודדו. הסיכוי קטנטן. ותזכרו, לא לאחר בשליחת הקטע. לכול שאלה נוספת אתם מוזמנים לפנות אליי או אל אנג'ל. כול מי שנשלחה אליו תמונה, חשוב שבאמת תכתבו קטע, ולא תבריזו באמצע. זה לא עד כדי כך משימה מורכבת לרובנו.
|
|
אפרת
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מי קובע את המנצחים?
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אז! שלחתי את התמונות! רוב הפעמים זה היה עם כותרת "התמונה שלך לתחרות!" אבל אם במקום תמונה כתבתי "מספר," אני מתנצלת. התבלבלתיXD
אז, יש לכם שבועיים לכתוב סיפורים. שוב. הדדליין - 14.8. בהצלחה לכולם!
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מתחילה לשלוח תמונות!
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, מחר בחמש אני מתחילה לשלוח תמונות לכולם. תהיו מוכנים! יש לכם שבועיים לכתוב ולשלוח לי או לפולו את הסיפורים שלכם D: כלומר, ה14.8 (אומייגאד-איפה-חופשת-הקיץ-שלי)
בהצלחה D:
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, אז בינתיים 16 אנשים תפסו את המקום שלהם. כדאי שתמהרו כדי שהתחרות תתחיל כמה שיותר מהר :O אז מי שעדיין לא בחר מספר, שיעשה את זה כבר.
המספרים הפנויים: 1,2,5,10,15,19. אה, ולפרוטוקול, זאב, הלכת על מספר שכבר תפוס~ אנא בחר מספר חדש D:
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אנשיםםםםםםםםם~ הגיע הזמן לבחור מספרים.
יש לנו 21 משתתפים! אז בדיון למטה, כללללללל המשתתפים (חוץ ממני ופולו), חייבים לכתוב שני דברים. דבר ראשון - לבחור מספר בין אחת לעשרים ואחת, ודבר שני, לומר מה הם מעדיפים; תחרות אנונימית, או לא אנונימית. אם זאת תחרות אנונימית, אני שולחת לאנשים בהודעות, באקראי, את התמונה שלהם. אם היא לא אנונימית, אני גוזרת ומדביקה באקראיות מרשימת הקישורים בדיון. תזכרו להסתכל על התגובות קודם, כדי לראות איזה מספרים נבחרו, כי אסור לחזור על אותו מספר פעמיים! אה, וההרשמה סגורה, רק לפרוטוקול, כמובן.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, אנשים. בגלל (או בזכות) שהתחרות השנייה מסתיימת היום בערב, החלטתי שאפשר לפתוח את שלנו כרגע. פולו טס לו. לאילת. והוא החליט שהוא מפקיד הכל בידיים שלי, דנתי איתו בשלבים הידועים לי לפני שהתקבלה ההחלטה הסופית, והנה אנחנו פה.
אז, הנה ההנחיות של השלבים שידועים לי כרגע. אז, הכל מתחיל, בערך, עכשיו. קודם כל - אתם צריכים להגיב על הדיון הזה, ואל תעזו לשכוח. רק כדי להודיע שאתם משתתפים. אני ופולו הכנו שלושים תמונות מראש, במקרה שעוד אנשים יצטרפו במהלך הזמן שאני מקצה, אני אוסיף עוד תמונות אחרי שאני אדון עם פולו לגביהן באסמסים, ככה שהוא יהיה מעורב לאורך כל הדרך. עשרים וארבע שעות אחרי הדיון הזה (!), כלומר, שש וחצי מחר, אני אפרסם דיון חדש. בדיון יהיה מצוין מספר המשתתפים, ואיזה מספרים כל אחד מכם יכול לבחור. אני אסביר; יהיה מספר תמונות מדויק ולכל אחת מהן, אחרי בחירת המספרים, אני נותנת מספר, אני מתאימה את מספר הדמויות למשתתפים בצורה *רנדומלית לגמרי*. מאחר שאני אשתתף גם, וכנראה שגם פולו, אני צריכה שתדעו שהכל רנדומלי ומקרי לגמרי, אני לא מתכננת לרמות ולבחור לי תמונה מסוימת שאני רוצה לכתוב עליה. והנה הסבר קטן למה שתצטרכו לעשות: בהנחה יהיו 25 משתתפים, אני אוכל לבחור כל מספר מ1-25, ולכתוב אותו בתגובות לדיון. כי יהיו 25 תמונות (שוב, תזכרו שהמספר ההוא היפותטי). אבל אם מישהו יבחר את אותו המספר לפני, אני לא יכולה לבחור אותו. כי שני אנשים לא יכולים לקבל את אותו תמונה. מובן? אם לא, אין לי בעיה אם תבקשו הסבר חוזר. בכל מקרההההההההה. לאחר שכל המשתתפים יבחרו את המספרים, אני אפרסם בדיון אחד את כל התמונות עם כל המספרים, וכל אחד יגלה על איזו תמונה הוא כותב. הטריגר הוא כזה; התמונות יכולות להיות קיצוניות, להמחיש בחוזקה אלמנט אחד, או יותר, שאתם לא רגילים אליו. ולכן, הנה הנימוקים שלי לכם מעכשיו: "אני לא רגיל לכתוב אופטימי. אני פסימי." אם אתם פסימיים אתם יכולים להפוך הכל לשחור. "אני לא רגיל לכתוב פסימי, אני אופטימי." אם אתם אופטימיים, תהפכו את זה למשהו חיובי ומעודד, התגברות על משהו, אולי? "אני לא רגיל לכתוב פנטזיה." אז תהפכו את זה לחלום או משהו שיש לו תירוץ בעולם האמיתי. "אני לא רגיל לכתוב מציאותי." אז תהפכו את זה לפנטזיה. זה, כמו הקודם, קל מאודדד. "לא רגיל לכתוב רומנטיקה." ההבדל בין אהבה לשנאה הוא דק D: אני אפסיק פה. בכל מקרה, לא משנה איזו תמונה אתם מקבלים, אתם יותר ממוזמנים להתמודד עם זה. סיכמנו D: המטרה של התחרות הזאת היא חשיבה מחוץ לקופסא, מקוריות, ורעננות. אגב, אם אתם רוצים שהיא תהיה אנונימית - תודיעו לי, אני אדבר עם פולו על זה ונראה D: אפשר להפוך את זה לאנונימי אם תרצו. ואל תשכחו שבדיון הזה אתם צריכים לציין השתתפות~! פשוט תכתבו "אני" או משהו. נ.ב- מיפי.
|
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, אז אנחנו מתחילים בזמן שבו התחרות סיפורים הבאה מסתיימת. אז כדאי לכם לדרג D: בנוסף, התחרות לא תהיה אנונימית, אז אם אתם עושים חושבים על להשתתף בתחרות הזאת, הגיע הזמן שתעשו את זה עכשיו.
כמובן שתוכלו לדרג גם אם לא תשתתפו, וכו'. אגב, אל תפתחו דיונים מיותרים, ואם אתם רוצים לשאול, אני ופולו פה לצדכם בפרטי כל הזמן.
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-1 חודשים
מתי מתחילים? ודרך הגב, יש קבוצה מאוד דומה. תחרות תיאורים קראו לה לדעתי.. אותו הרעיון. היה כיף^^
|
