הם מדברים ביניהם, אני מניחה.
אני לא ממש מקשיבה. למדתי לאטום את עצמי ישירות כשאני מבינה שזה קורה. אני נותנת לדמעות לזרום על פני ולא מנגבת אותן. למה לי? הרי יבואו עוד.
הוא לקח לי את הספר, חשבתי בכל כוחי. הוא לקח לי את הספר וזרק אותו ואז דרך עליו.
זה נותן לי פלאשבק למקרה דומה איתו. לפחות הפעם הוא לא קרע לחתיכות את הספר.
הוא לקח לי את הספר, המשכתי לחשוב בשתיקה זועמת. כמובן שהעניין הזה לא באמת מעניין אותי. ספרים אפשר להחליף, לתקן, לקנות חדשים. אפילו שזה ספר ספריה. אני פשוט מתרכזת בחפץ כדי להימנע ממחשבות על מה שהוא עשה.
"בסך הכל הסתכלתי עליך," אמרתי אז בקול הכי אדיש שהצלחתי לגייס, אבל שבתוך תוכי רציתי לבכות. אחרי שהוא הסתובב באמת בכיתי. בשקט. רק דמעות.
אני חושבת שאמא שלי כרגע אמרה משהו על זה שאני בגיל ההתבגרות. שזו תקופה כזאת.
החנקתי גיחוך. כולנו יודעים שהיא טועה. זו לא תקופה. הייתי דפוקה מאז ומתמיד. אותן טעויות מזורגגות שוב ושוב.
הוא מתלקח, מציג טיעונים בלהט. תנועות ידיים רחבות וקול חזק שיכול לגרום לי לרצות להתכווץ בפינה ביום הכי מאושר בחיים שלי.
שוב לא הקשבתי. ניסיתי לחזור לספר שלי. להיזכר באיזה קטע הוא קטע אותי. אין טעם להעלות את המקרה.
אז הולי וארטמיס ופולי התחבאו מהאמורפבוטים. ארטמיס בדיוק נדחף לפינה ואריון תפס את רוב המקום בגופו. הוא קורא להולי עלמה נאווה ולפולי הולך על ארבע אציל.
זה משעשע אותי למרות המצב העגום.
לבסוף אמא עוצרת את הרכב. אבא שלי יוצא וטורק את הדלת מאחוריו. אני תוהה אם היא סילקה אותו מחיינו ולעולם לא נצטרך לראות אותו שוב.
אני צוחקת על עצמי בליבי. הלוואי וזה יקרה, אבל עד אז, משאלות הן דבר מלבד משאלות.
אמא מסתובבת אלי במבט כועס ואוחזת באריזת הפלסטיק המעוכה של העוגה האהובה על אבא.
"תראי מה גרמת לו לעשות!" היא אמרה בקול זועם.
"זה מה שמשנה עכשיו?" שאלתי אותה במידה שווה של זעם אבל זה לא ניכר, מפני שקולי רעד מהדמעות שמילאו את גרוני. הבנתי למה היא בוחרת להתרגז על עניין כזה שולי, הרי אני עשיתי זאת בעצמי, אבל הייתי צריכה לשחרר את הכעס שלי איכשהו.
אני שומעת גיחוך. גיחוך צורם וצרוד שמפריע לי באוזן.
הוא מגיע מאחי.
אחי הגדול הוא לא האדם האהוב עלי ביותר בעולם. בעצם, אם לא היה בינינו קשר הדם השולי הזה הייתי מתירה לעצמי לשנוא אותו.
"משהו מצחיק אותך?" פניתי לעברו וניסיתי לסלק את הרעד מקולי. זה לא ממש עבד.
"כן," הוא הודה, עדיין בקול המגחך הצרוד שלו.
"אתה נהנה מזה, נכון?" סיננתי. פתאום הצמדתי את זרועו לבטנו וניסיתי להקשות את נשימתו. לא נראה שזה משפיע עליו. "אתה נהנה מזה, אה? אתה ממש אוהב את זה שאני נפגעת כל הזמן, נכון, אילן?" אנמי נועצת בו מבט.
"כן," הוא צחק בקול עכשיו. רציתי לסטור לפנים המחוצ'קנים האלה. "האמת שכן,"
אני לא מבינה איך הוא מעז. איך הוא מעז לומר לי דבר כזה למרות שהוא עובר בדיוק אותו הדבר. אני מעולם לא העליתי את הנושא בפניו. ולא משנה כמה כעסתי עליו, או כמה רציתי לשנוא ולתעב אותו, אף פעם לא השתמשתי בקלף הזה.
כי שנינו מפחד ממנו. מאבא שלי. לשנינו הוא מכאיב.
אני נשענת לאחור במושב השחור ומפנה את מבטי לימין בתקווה לנחמה בעיניה הירוקות-כחולות-אפורות של אחותי.
לשלושתינו. לשלושתינו הוא מכאיב.
היא בת חמש, זועק בי הקול כשהוא עושה לה את זה. רק בת חמש!
כדי להתחמק מופיע הקול האחר.
ובת כמה אני הייתי כשהוא עשה את זה לראשונה? מופיע טיעון הנגד.
ואז זה נגמר. כי אני ילדה קטנה ופחדנית. זה נכון, אתם לא יכולים לומר לי אחרת. אני לא מתמודדת עם העניין כמו שצריך ומתחמקת מהדיבור על הנושא כמה שיותר. אני באמת פחדנית, זה כנראה הפגם הכי גדול שלי.
אמא נאנחת. היא אוחזת בהגה כל כך חזק שמפרקי אצבעותיה הלבינו. אני לא מנסה ללכוד את מבטה במראה. אני לא חושבת שאוהב את מה שאראה.
את הדמעות, כנראה. הורסות את האיפור שהשקיעה כל כך הרבה זמן במריחתו.
אני עוסקת רגעים מעטים במחשבות על עד כמה חסרי תועלת ומגוחכים כל הבגדים המפוארים להחריד והאיפור המוגזם. זה עוזר לי להתעלם מהכאב.
"אמא, אני יכולה את הספר שלי חזרה?" אני שואלת בקול שהוא חיקוי טוב מספיק לנימה אדישה.
"את יודעת שהוא שוב ייקח לך אותו," היא לא מתחמקת ממבטי. היא מחפשת אותו.
"זה כן או לא?" התעלמתי מניסיונותיה להביט בעיני.
היא רק מושיטה לי את הספר בתשובה. הכריכה מקומטת אבל זה בסדר. באמת בסדר. הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר.
כי הוא רק שלח יד כדי לתפוס לי את הברך. זה היה מן משחק.
טוב, לא בדיוק משחק.
כשאני ואחי היינו ילדים קטנים הוא היה שואל איך סוס נושך בחשיפת שיניים שאני מניחה שהייתה אמורה לחקות חיוך.
אז בפעם הראשונה היינו תמימים ואמרנו שלא. הוא היה תופס לנו בברך ולוחץ. חזק.
וזה היה כואב. מאוד. כי היינו ילדים קטנים ויש לו יד חזקה. זה עדיין כואב.
והוא היה צוחק, אז חשבנו שזה משחק. אז צחקנו גם אנחנו בפנים חיוורים וניסינו לשפשף את הברך כדי להפיג את הכאב.
והפעם, במכונית, כשהוא שלח את היד, עצרתי בו.
תפסתי במפרק ידו ולא באמת האמנתי שאעצור אותו. הוא הרבה יותר חזק ממני. לאיזה ילדה בת 12 יש סיכוי מול גבר בן 40?
אבל היד נעצרה בדרך והוא הרים את ראשו. אני הבטתי לתוך עיניו שאת צבען מעולם לא טרחתי לברר וריכזתי את כעסי. ושנאתי. וכל הרגשות המחרידים והלא נכונים האלו שהדחקתי.
כי אם הוא אבא שלי, אז הוא יודע מה הכי טוב בשבילי. הוא יודע מה הדרך הכי טובה לחנך אותי.
אבל המשכתי לנעוץ בו את המבט המצמית הזה, כי ידעתי שאם אפתח את פי ואנסה לדבר, להסביר את הכל, אני אפרוץ בבכי.
דאמט, אני ככזאת קלישאה. כמה פעמים קראתי על החרא הזה קורה לדמויות שלי?
ואז הוא איבד את זה.
הכוונה היא לשפיות שלו, למי שלא הבין.
הוא התחרפן לגמרי, השתגע, מטורלל אמיתי. כמה מילים נרדפות שתרצו.הוא צעק וצרח. והוא חטף לי את הספר מהיד וזרק אותו לרצפת המכונית ואז דרך על זה והוא עדיין צעק.
הוא צעק שכל עוד הוא המפרנס בבית הזה אף אחד לא יסתכל עליו ככה. הוא צעק על אמא שלי שאלו הילדים שלה שהורגים אותו לאט.
בעוד כמה ימים מהמקרה הזה היא תבוא לדבר איתי עם דעות בעיניים וכשאני אומר בקול אדיש את כל הטיעונים שלי, היא תתפרק ותבכה. והיא תשאל אותי אם אני חושבת שלא כואב לה לשמוע שהוא מדבר ככה עלינו, כאילו הוא פשוט מצא אותה עם שלושה ילדים שאין לו שום קשר אליהם.
אבל אז, במכונית, השתדלתי ככול יכולתי להתעלם מהכאב של אמא כשהוא צעק.
ואז התחלתי להתרכז בספר שלי.
עכשיו, אבא נכנס שוב למכונית. הוא אוחז בחבילה חדשה של עוגה קנויה.
אני נזכרת בסיבה שבגללה אנחנו נוסעים. לקיסריה. לחברים של ההורים. חוגגים שם יום הולדת לילד שלהם. יש לו באותו תאריך של יום ההולדת שלי, שכבר עבר. אנחנו בכל זאת תמיד חוגגים איתם בשבת, למרות שזה מוזר לחלוק יום הולדת.
"תסעי," אבא שלי פוקד.
יש לו קול מגעיל. אני שונאת את הקול שלו. הוא קר וחסר רגש. או כועס. אני אף פעם לא מצליחה להבדיל. אף פעם הוא לא נשמע אחרת. אולי כשהוא שיכור, אבל זה שהקול שלו שונה לא אומר שהקול שלו פחות מגעיל.
הוא מסתובב אלי ורואה את הספר בידיי, פתוח. מבטי נעוץ בו חלול אבל אני לא קוראת את המילים.
הוא שוב חוטף לי את הספר. אני שוב לא מתנגדת.
פחדנית, אמרתי לכם.
הוא בטח צועק שוב על אמא שלי עכשיו. אני לא יודעת. אני כבר בשלבי הדחקה של המקרה.
אני מניחה שהוא הפסיק, כי לאחר זמן מה אני קולטת ששקט השתרר. זה מעצבן אותי משום מה.
"אמא, חתול!" אחותי קוראת, בהתעלמות ילדותית ותמימה מהמתרחש. אוי, כמה אני מתגעגעת לתקופה הייתי בה הייתי צעירה מכדי להבין את הכל ולא הייתי צריכה להתאמץ כלל.
אמא שלי המשיכה לנסוע ללא כל הפרעה. ללא ניסיון לעצור או לעקוף. החתול בר המזל ברח.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לברוח ככה. פשוט למתוח רגליים ולרוץ. חתול בר מזל מזורגג.
אני שואלת את אמא למה היא לא עצרה. למה היא לא עקפה.
אנחנו מתווכחות. יש לנו דיון על זה. היא אומרת שהיא לא מוכנה לסכן את חיי המשפחה בשביל חתול עלוב. אני שואלת אותה בתוכחה אם חיי אדם שווים יותר מחיי בעל חיים. היא אומרת שאם היא הייתה מנסה לעקוף היא הייתה יכולה לגרום לתאונת דרכים.
לרגע אני מבקשת שזה מה שהיה קורה.
ואז אני אומרת שהיה פשוט יותר לעצור.
"אבל אני עדיין הייתי יכולה לפגוע בחתול," היא אומרת.
"אבל לפחות ניסית." אני חושבת שזה עדיף שהיא הייתה מנסה אבל בטעות גורמת לחתול להיהרג מאשר לא לנסות בכלל ולגרום למוות החתול בידיעה. זה לפחות מה שתמיד אומרים, עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לעולם לא לנסות.
"היה עדיף שהייתי מנסה לעקוף," היא אומרת. "אבל אז הייתי יכולה לגרום לתאונת דרכים והרבה אנשים היו נהרגים," היא מסבירה לי כמו לילד קטן. "ומספר חיי אדם שווים יותר מחייו של חתול אחד." היא קובעת.
אני מחליטה לפתוח בנאום ארוך על כך שחיי אדם שווים לחיי בע"ח ושאם היה שם בן אדם היא לא היתה מהססת ועוצרת או עוקפת.
אבל אבא אומר לנו לסתום את הפיות המזורגגים שלנו כבר והנאום גווע על קצה לשוני.
מהרגע שאנחנו מגיעים לקיסריה אני לא עוזבת את המרתף, שם אני שוכבת על ערימת כריות בקצה החדר ומרחמת על עצמי כמו שרק מתבגרת פתטית יכולה לעשות, כי זה הרבה יותר פשוט מלהתמודד עם העניין.
אז אני נרדמת, ולא מתעוררת גם כשבאים ילדים קטנים והם מנסים להעיר אותי בדרכים משונות. אני גם לא מתעוררת כשבנות נוספות של חברים של ההורים באות ומזמינות אותי לבריכה הפרטית שיש לחברים בקיסריה.
אני גם לא מתעוררת כשהן מזמינות אותי למקפצה הענקית.
ואז כשהן הולכות אני קוראת לעצמי טיפשה על זה שסירבתי גם לבריכה וגם למקפצה, כי זה יותר קל מלקרוא לעצמי טיפשה על זה שהעזתי להתגרות באבא שלי.
שינה מנחמת. שינה טובה. הלוואי והיא הייתה נצחית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
