הכל התחיל כשמתתי.
אני לא אתחיל לספר את קורות חיי, לא משום שהיו רגילים – האמינו לי כשאני אומרת
שהם היו ההפך הגמור מרגילים – אלא משום שאין כל צורך בכך. אני לא פסימית. זה
רק היגיון. אין כל טעם בלשחזר את העבר כשהכל ממילא נגמר. טוב, אולי אני בכל זאת
נשמעת קצת פסימית. זה בטח קשור בעובדה שמתתי וכל זה.
החיים שביניכם שקוראים את זה וחושבים שיודעים משהו על מוות, אתם לא יודעים שום
דבר, וטוב שכך. אני לא מאחלת לכם גם איי פעם לגלות.
המחשבה על היום שבו מתתי מעוררת בי אירוניה. לא המחשבה על המוות שלי עצמו,
אלא המחשבה עד כמה הייתי קרובה... קרובה בשבועיים ליום ההולדת ה16 שלי. נראה
שנועדתי להישאר קפואה בגיל 15 לנצח.
אם הייתי יודעת שאני הולכת למות, האם הייתי פועלת אחרת? פעמים רבות שאלתי
זאת את עצמי. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לפעול אחרת. אני לא חושבת שיכולתי
לחמוק מהגורל שלי. העולם היה מוצא דרך אחרת להביא למותי, איך שלא יהיה.
אני לא מנסה לרמוז פה שהמוות שלי היה מסתורי ולא פתור. בכלל לא. הוא היה
מוחלט, סופי, מהיר ובלתי ניתן לשינוי. עד לפני שזה קרה, הבנתי שאני בעצם לא
יודעת שום דבר. לא על החיים ולא על המוות. נראה כאילו כל חיי חייתי במאין ערפול
חושים אשר מנע ממני – ובעצם גם מכל האנשים החיים האחרים – לראות באמת.
החיים שלי לא היו מזהירים, הם היו שרשרת של טעיות ואסונות – ולא, אני לא מתכוונת
לחייה המסובכים של נערה מתבגרת טיפוסית. אני גם בהחלט לא מתכוונת לפרט יותר
מזה. התפקיד שלי הוא למות. התפקיד שלכם הוא להסיק מסקנות.
אומרים שיש חיים לאחר המוות.
אומרים שכל סוף הוא התחלה של משהו חדש.
זה תלוי...
תלוי במה?
יש רק דרך אחת לגלות.
והיא קודם למות.
אני לא אתחיל לספר את קורות חיי, לא משום שהיו רגילים – האמינו לי כשאני אומרת
שהם היו ההפך הגמור מרגילים – אלא משום שאין כל צורך בכך. אני לא פסימית. זה
רק היגיון. אין כל טעם בלשחזר את העבר כשהכל ממילא נגמר. טוב, אולי אני בכל זאת
נשמעת קצת פסימית. זה בטח קשור בעובדה שמתתי וכל זה.
החיים שביניכם שקוראים את זה וחושבים שיודעים משהו על מוות, אתם לא יודעים שום
דבר, וטוב שכך. אני לא מאחלת לכם גם איי פעם לגלות.
המחשבה על היום שבו מתתי מעוררת בי אירוניה. לא המחשבה על המוות שלי עצמו,
אלא המחשבה עד כמה הייתי קרובה... קרובה בשבועיים ליום ההולדת ה16 שלי. נראה
שנועדתי להישאר קפואה בגיל 15 לנצח.
אם הייתי יודעת שאני הולכת למות, האם הייתי פועלת אחרת? פעמים רבות שאלתי
זאת את עצמי. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לפעול אחרת. אני לא חושבת שיכולתי
לחמוק מהגורל שלי. העולם היה מוצא דרך אחרת להביא למותי, איך שלא יהיה.
אני לא מנסה לרמוז פה שהמוות שלי היה מסתורי ולא פתור. בכלל לא. הוא היה
מוחלט, סופי, מהיר ובלתי ניתן לשינוי. עד לפני שזה קרה, הבנתי שאני בעצם לא
יודעת שום דבר. לא על החיים ולא על המוות. נראה כאילו כל חיי חייתי במאין ערפול
חושים אשר מנע ממני – ובעצם גם מכל האנשים החיים האחרים – לראות באמת.
החיים שלי לא היו מזהירים, הם היו שרשרת של טעיות ואסונות – ולא, אני לא מתכוונת
לחייה המסובכים של נערה מתבגרת טיפוסית. אני גם בהחלט לא מתכוונת לפרט יותר
מזה. התפקיד שלי הוא למות. התפקיד שלכם הוא להסיק מסקנות.
אומרים שיש חיים לאחר המוות.
אומרים שכל סוף הוא התחלה של משהו חדש.
זה תלוי...
תלוי במה?
יש רק דרך אחת לגלות.
והיא קודם למות.