האם תהיתם איי פעם מה יהיה שיגיע הסוף ל"הם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה"?
כן, הנה התשובות.
זה היה בוקר סתיו קריר. הרוח נישבה, השמיים הכחולים היו פרושים למעלה, והשמש הייתה תלוייה בהם, פחות מעיקה מכשהייתה בקיץ.
בגינה המלכותית צעדה לה שלגיה. בשמלה השמוטה והמפוארת שלה, זו שלמדתם להכיר מסיפורי דיסני; כן, אותה השמלה עם החצאית הצהובה (והמזעזעת, אם תשאלו את המספרת) והחולצה הכחולה עם הכתמים האדומים בקצה השרוולים הקצרים והתפוחים שלה.
בשונה מסיפורי דיסני, שיערה בצבע הפחם של שלגיה היה ארוך וחלק, הוא הגיע עד לאמצע גבה. הושחלה בו קשת אדומה. שפתיה הודגשו באודם אדמדם, ועינייה היו כחולות צלולות (או לפי הפרשנים: ירוקות, חומות, זהובות, ורודות, אדומות, ולבנות [פרשנים, מי מבין אותם? שואלת המספרת את עצמה]).
כמו בכל יום רגיל, דיברה שלגיה אל הציפורים. כמובן שהיא עמדה להיכנס לאישפוז בקרוב בבית המשוגעים של הממלכה - "lose it", אבל רצו שהיא תתחתן עם הנסיך מהממלכה השכנה לפני, כדי שלא יפיצו שמועות על משפחת המלכות. ואז שתיעלם כלא הייתה. פוף.
ואז, כמו קסם, הופיעה נערה נוספת משום מקום. "סליחה, מה את עושה בארמון שלי?"
שלגיה הסתובבה בראוותנות. "מה אמרת?"
"מה - את - עושה - בארמון - שלי?!" צרחה הנערה.
"מי את חושבת שאת?!" שלגיה צווחה בחזרה.
"סינדרלה!" צרחה הנערה הבלונדינית (כן כן רבותי, השיער של סינדרלה לא צהוב! ובמקרה הזה ספציפית המיתוס על הבלונדה המטומטמת נכנס לפעולה) עם שיער אסוף בפקעת על ראשה. עיניה אפורות-כחולות רק מעט, והיא לבושה בשמלה בעלת בד כחול ראוותני ומבריק.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה סינדרלה צווחת וצורחת - הנערה משוכנעת ששלגיה חירשת.
חירשים לא מסוגלים לשמוע, נכון. אבל תגידו את זה לסינדרלה, לא לי.
"אני שלגיה," אמרה שלגיה בשלווה. "והארמון הזה שייך לי."
"הוא שלי." סינדרלה שלווה ידיים בזעף. "ורק שלי."
"לא נכון." שלגיה סטרה את דבריה.
"כן נכון."
"לא נכון."
"כן נכון." סינדרלה הרגישה מושפלת, איך הנערה החוצפנית העזה להיכנס לארמון שלה, ועוד להכריז שהוא שלה?!
"לא."
"כן."
"לא!!" השתיים נראו כאילו הן עומדות להחטיף אגרופים אחת לשנייה.
"שלגיה צודקת, מותק, אל תשלי את עצמך, הארמון הזה שלי." עד עכשיו הייתה לנו נסיכה משוגעת, נסיכה מטומטמת, ועכשיו הגיעה הנסיכה הפקאצה להשלמת הטרילוגיה. שיערה הארוך והגלי זהוב (לא בלונדיני - זהוב, אחרי שהמספרת הנאמנה שלכם הביטה בתמונות דיסני, הבינה שהשיער שלה לא יכול להיות בלונדיני. כן, אתם בטח מופתעים, המספרת שלכם עבדה כל כך קשה ובזבזה עשרים שניות מהחיים כדי לבדוק איך היא נראית. זה כל כך עצוב), ועינייה חומות. שפתיה מעוקלות בחיוך מתנשא.
כתר היה מונח על ראשה (הייתה זאת נסיכת דיסני היחידה שאיי פעם היה לה כתר, אומרת המספרת בייאוש. יוצרי דיסני החכמים), והיא הייתה לבושה בשמלה ורודה - כיאה לפקאצות, כמובן. הידד לפקאצות!
הלוא זאת היפהפיה הנרדמת. אבל כעת היא הייתה ערה מתמיד.
"מי לעזאזל את?!" צרחה שלגיה.
"המממ... שכחתי את השם שלי, אבל תקראו לי היפהפיה הנרדמת." לאחר חיפוש רחב (של שנייה וחצי) התייאשה המספרת שלכם והגיעה למסקנה שאם ליפהפיה הנרדמת היה שם, אף אחד לא זוכר אותו.
"צנועה את." אמרה סינדרלה בסרקזם ברור.
"חשבתי שאת מטומטמת מידי כדי להתחיל להיות צינית, מותק."
סינדרלה התקשחה בגלל הירידה. "היי! אם אני מטומטמת, את... נראית כמו קוף!"
יפהפיה זקפה גבה. "זה לא היה מעליב, לא שזה בא מסתומה."
"אני סתומה כמו שאת... נראית כמו קוף!"
הפקצה שילבה ידיים. "תלמדי לרדת על אנשים, מוח-נעל."
"אני אלמד לרדת על אנשים מתי שאת תראי כמו קוף!" סינדרלה חשבה שזאת שורת מחץ מצויינת.
לכו תבינו אותה. היא מהאנשים האלו שמשלים את עצמם שחדי קרן לא מנסים להרוג אנשים.
חדי קרן זה *לא* דבר נחמד. הם מרושעים, יש בהם רשע פנימי, הם תומכים ביובל המבולבל וזה מספיק כדי לדעת שיש להם רוע גדול.
אז רגע אחרי זה, מכיוון שהמספרת שלכם התחילה מלהתייאש מלהכניס דמויות אחת אחת ולחכות זמן מה ולתת לכל נסיכה להתאקלם, היא פשוט דחפה את כל שאר הנסיכות ואת המלווים שלהם למצעד.
הנסיכה מאלאדין, יסמין, בעלת העור השחום והעינים החומות - זאת בעלת השיער השחור הנפוח והמטריד, כן - שלבושה במכנסיים התפוחות התכולות ובחזייה התכולה, נכנסה לארמון בריקודי בטן ואמרה שהוא שלה.
כך גם רפונזל, הנסיכה הכלואה במגדל, בעלת השיער הזהוב הארוך להחריד והעיניים התכולות, לבושה בשמלה בעלת גוון-ירוק זית, קבעה שהארמון שייך לה ולנסיך שלה.
אבל אז גילתה שהשיער הארוך ארוך שלה נתקע במשהו, וכשמשכה אותו, היא גילתה אקווריום-ענק שבו שכנה משפחת המלכות התת ימית - איתה אריאל, נסיכת בת הים, כמובן. בעלת השיער האדמוני והעיניים הכחולות שהכריזה בקול שהארמון שלה ורק שלה - רק חבל שכל מה שיכלה לעשות זה להוציא בועות מהפה.
מתי אנשי דיסני יצאו מהאשלייה שאפשר לדבר מתחת למים? זה לא טוב, ואי אפשר לנשום, אפשר להיחנק ולמות, גם אם את בת ים! זה לא בריא, זה מלח!
את הנסיכות ליוו במקהלה, העכברים והעכבישים החברים של היפהפיה הנרדמת (הם הכירו אותה בתרדמת מאה השנים, ומאז היא מנסה להיפטר מהר, אני אגלה לכם סוד: זה לא עובד). באקווריום - כמה נציגים דגים נתינים של אריאל והמכשפה התת ימית. וכמובן, איך היה אפשר לשכוח את החיה מהיפה והחיה, שבסופו של דבר טרף את היפה לפני שהספיקה להציל אותו, זה קנה לו עוד מאה שנה בחיים, והיפה סירבה לנשק אותו, כי מי ינשק מפלץ?
מהר מאוד כולם התחילו לריב אחד עם השני. לא שזה היה צפוי.
המפלץ הגיע למקום שהוא מטגן את החברים הדגים של אריאל על שיפוד מעץ ומדורה מאולתרת כדי להשביע את רעבונו ולהעסיק את פיו, בשביל לא לאכול אף נסיכה מסויימת שעלתה לו על העצבים בהערות אופנה - הלא זאת היפהפיה הנרדמת.
שלגיה וסינדרלה התחילו לנסות לתלוש אחת לשנייה את השיער. אריאל ניסתה לקפוץ מהאקווריום למזרקה כדי לדבר אבל אז תקעה את הראש במרכז המזרקה הרדודה ואיבדה הכרה. יסמין ניסתה לאמן את העכברים והעכבישים לקראת טורניר ריקודי הבטן שניסתה לזכות בו, אבל כל מה שקיבלה זה זובור עם המון ביצים וקמח. רפונזל בטעות הפילה חלק נכבד מהשיער שלה לאקווריום והדגים הטורפים התחילו לכרסם אותו וסוף סוף עשו לה תספורת נורמלית.
בקיצור, חברינו היו מאוד מאורגנים ומסודרים.
עבר זמן מה, עד שהמכשפה התת ימית הגיעה למסקנה שזה מספיק.
"דיי!!" צרחה בקול המזעזע שלה, זה לא ממש עבד.
לאחר מכן ניסתה לטגן אנשים, אבל אי אפשר לטגן אנשים שאתה מתחת למים.
אבל לאחר מכן באה הסחת הדעת שהיו זקוקים לה, אדם עם מכתב בידו רץ אליהם והתחיל לצרוח.
"היי! דוור!"
בגלל שהמפלץ כל כך אוהב דוורים, הוא הרפה מהדגים ומהנסיונות שלו להרוג את היפהפיה, ואז קפץ כמה קפיצות ובלע את הדוור, כשהוא יורק את חפציו של הדוור מפיו.
"היי, יש שם מכתב!" קראה אריאל, שהתעוררה תשושה, וסוף סוף הצליחה לדבר.
רפונזל, הנסיכה היחידה שנראתה באופק בעלת שכל בראש, אספה את המכתב ופתחה את החותמת.
היא קראה אותו בקול.
"מלך יקר,
תודה רבה על שהשאלת את הארמון שלך ליום אחד, כדי שאכתוב על הנסיכות ההזויות והמטומטמות.
אני מאוד מודה לך על כל הטרחה, וכתבתי לך את התשלום, למחרת יבוא דוור עם הזהב שביקשת.
מודה מקרב לב, המספרת."
כמה נסיכות עמדו לאבד עשתונות, והיפהפיה התחילה לקלל.
"תראו! יש פה כתובת!" קראה רפונזל.
באותו הרגע הנסיכות נעלמו מהארמון, אך לא נפרדו, טוב, אליהן נחזור עוד מספר שניות.
המספרת נרתעה משולחן הכתיבה שלה בבהלה, את החלק הזה היא לא כתבה בעצמה, הוא פשוט צץ על הנייר.
איפה הנסיכות עכשיו? היא חשבה לעצמה, וראתה שכמו קסם, הדף מתמלא ומסופר עליה, התוהה מה לעשות.
מי האידיוט שהחליט לתמרן אותה?
בעולם המקביל, בעולם האגדות, הגיעו הנסיכות אל ריק לבן.
"שלום לכן, נסיכות." נשמע קול, ומאחורי דוכן קטן צצה קופאית קטנה. רפונזל קראה את השלט מעל לדוכן. 'שער המעבר מעולם האגדות לעולם בני האדם.'
"המשטרה של עולם האגדות הבינה שמישהי החליטה להתערב בסדרי עולם האגדות, ועכשיו אנחנו אוכפים אותה, וכותבים במקומה. אנחנו צריכים שאתם תתפסו אותה, אתם מסוגלים לעשות את זה?"
החבורה המבולבלת, המעורבלת בכמה אנשים שניסו להרוג אחד את השני, הנהנה בבת אחת.
"כן, אנחנו מסוגלים לזה." אמרה בת הים ובועות יצאו מפיה.
"אה... אני לא חושבת שכדאי שכמה מכם תלכו." אמרה הקופאית.
"אה? מי לא הולך?" שאל החיה.
"קודם כל, ביי חיה." החיה התפוגג ונעלם, היפהפיה הנרדמת חייכה.
"אסון האופנה נעלם!"
"והאסון שנקרא המוח שלך נעלם גם כן. ממזמן." הקופאית נקשה באצבעותיה והיפהפיה נעלמה. "גם הדגים," וכל מה שנשאר מתושבי הים - חזר לים. "וכמובן, עכברים, עכבישים יקרים, ו... יסמין."
המצב הגיע לכך שכולם חוץ משלגיה, סינדרלה (זאת הייתה בחירה גרועה לרעתם, העירה לעצמה המספרת) ורפונזל - נעלמו. חזרו לאגדות שלהם, או נאכלו בידי עוץ לי גוץ לי.
"עכשיו, תיכנסו לשער המעבר - " הקופאית החוותה בידה ושער נוצץ הופיע מאחורייה. "ותתפסו את המספרת בשבילינו."
בינתיים, המספרת קראה את כל מה שקרה, והיא לא רצתה לראות במו עינייה את התפיסה שלה.
היא משכה בדף ובעט שלה, ולאחר מכן חיפשה מקום מחבוא. היא הביטה במזוודה הפתוחה לצד מיטתה.
היא נכנסה למזוודה ואז משכה פנס לצידה, לאחר מכן טרקה את הדלת של המזווה וגררה את גוף המזוודה מתחת למיטה.
וכך, כשהגיעו הנסיכות, הן לא מצאו את המספרת בשום מקום. אותה המספרת שעבדה על המשטרה והשתמשה בכלי הקסום - הטיפקס.
והנסיכות החליטו לא לחזור לממלכה שלהן, אלא להתנחל בדירה של המספרת.
וכך הנסיכות והמספרת שבמזוודה חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.
בעצם, באמת נראה לכם?
יום למחרת, כשהלכו הנסיכות לאכול, בא נסיך יפה תואר ושחרר את המספרת מהמזוודה, ואז נשא אותה לאישה והביא אותה אל עולם האגדות.
ואת החלק הזה המספרת הנאמנה שלכם לא כתבה. בכלל לא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
