שלום לכל הקוראים והקוראות בסימניה!
זהו הסיפור השני שאני מפרסמת.
הוא לא מצוין, אני מודעת לכך, אבל התחשק לי מאוד לקבל חוות דעת על סיפור נוסף שכתבתי.
זה אמור להיות סיפור ללא המשך, אבל אם התגובות יהיו חיוביות אני אשמח לכתוב לו פרק שני.
"בספירת שלוש, אתה תקום מהרצפה, תפתח את הדלת ותברח למקום בטוח" אמרה מריל לאחיה הקטן, שהתחבא מאחורי דלת השירותים של ההורים שלו. צעקות נשמעו מהסלון. הצלפות וחבטות. זכוכית נשברה. מאחורי דלת השירותים התחבא צ'רלי, ילד בן 6. אחותו בת ה16 פחדה בדיוק כמוהו באותו רגע, אבל הוא לא ידע את זה כי הוא חשב שמבוגרים לעולם לא פוחדים כמו ילדים. למה אני לא חירש? הוא שאל את עצמו. הוא לא רצה לשמוע שום דבר יותר, לא דברים טובים ולא דברים רעים. רק שקט. "אחת...." אמרה מריל מהצד השני של הדלת. "לא רוצה!" הוא צעק. "בבקשה צ'רלי אתה חייב לעשות את זה... בסוף אמא ואבא יהיו חולים מכל הצעקות..." אמרה מריל בחשש. צ'רלי הרגיש שהיא משקרת. אי אפשר להיות חולים מצעקות. רק מרגישים רע בבטן, זה הכול. "הם לא יהיו חולים, את משקרת!" הוא צעק והרביץ לדלת. מריל פתחה אותה ונכנסה פנימה. היא החזיקה בכתפיו של צ'רלי ולא הרפתה. "איה את מכאיבה לי!" צעק צ'רלי וניסה לברוח מאחיזתה. "צ'רלי תקשיב לי, לאמא מאוד כואב אז אני צריכה שתעשה טובה בשבילה... היא מגנה עלייך עכשיו, והיא ביקשה ממני להגיד לך לצאת מהבית.. חברים שלך מחכים לך..." אמרה מריל וקולה נשבר מהשקרים. דמעה זלגה מלחיה, אבל מריל ניגבה אותה במהירות והזדקפה. "אני יספור עד 3, אתה תצא מהדלת הזאת ותברח לפני שאבא יתפוס אותך. תחשוב שאתם משחקים תופסת, רק שגנבת לו את השעון והוא כועס עלייך. אבא לא יפגע בך, אל תדאג" אמרה מריל ויצאה. "אני הולך לבדוק איפה הילדים ואני אחנך אותם כמו שצריך, כי את לא הצלחת לעשות את זה!" צעק האב מהסלון. "אלכס לא!! בבקשה... תחנך רק אותי..." אמרה האם בבכי מר. היא ניסתה לתפוס בידו אבל הוא הפיל אותה לרצפה. "אתה מוכן? שאלה מריל את צ'רלי מבעד לדלת. צ'רלי ניקה את עצמו מהליכלוך שברצפה, התיישר והתכונן לריצה. "אחת..." אמרה מריל.
האב התקדם בצעדים גדולים וצעק "מריל! חתיכת כלבה מכוערת! איפה צ'רלי, האח המטומטם שלך?!". מריל השפילה את מבטה ולחשה "שתיים...." "שאלתי אותך שאלה!" צעק האב וסטר לה. מריל כבר הייתה על הרצפה, מפוחדת עד מוות. "נו?" שאל צ'רלי לבסוף, שמריל לא ענתה. "שלוש..." היא ענתה בקול חלוש. צ'רלי פרץ את הדלת ודחף את אביו לאחור. האב רץ וניסה לתפוס אותו. הוא רץ לכיוון דלת הכניסה, צעק וצחק "לא תתפוס אותי אבא! לא תתפוס אותי!". בליבו הוא פחד מאוד שאבא יתפוס אותו, כי הוא נראה כועס מאוד. "צ'רלי חתיכת בן.." אבל צ'רלי רץ מהר מדי כדי לשמוע אותו. הוא רץ עד לסוף הרחוב ופנה למכולת. לבסוף הוא עצר, מתנשף ומתנשם. בזמן שהסדיר את נשימתו הוא בדק אם יש אנשים מסביבו. המכולת הייתה סגורה. לא היה איש בסביבה. הוא רץ בחזרה לכיוון הבית, במחשבה שהמשחק נגמר ואבא בטח כבר סלח לו. הוא התקרב לדלת הכניסה ופתח אותה. הוא שמע עוד צעקות מהמטבח. מריל ואמא לא היו שם. צלחת נשברה והוא שמע את מריל צועקת.
"אמא!!!"
"שלא תעזי להגיד משהו כלבה מפונקת!" צעק האב ונשמעה סטירה. לפתע דלת המטבח נפתחה בחוזקה ומריל יצאה מכיוונה. היא נפלה על הרצפה ובכל כוחה ניסתה למשוך את עצמה הרחק מהמטבח, לחדר שלה. היא דיממה מהראש שלהפתעתה היא ראתה את צ'רלי מזווית עינייה. הוא היה מבוהל ומפוחד, ודמעה זלגה על לחייו. "צ'רלי! רוץ מהר ותמצא מישהו! תביא אותו לפה! הוא ידע מה לעשות! לך צ'רלי! לך!!"
"אבל את פגועה... אבא הכאיב לך..." אמר צ'רלי וניסה להתקרב, אבל מריל עצרה אותו. "לא!! לך מפה עכשיו! לך תקרא למישהו! לסבתא או לג'רי ! כל אחד! פשוט לך!" צעקה מריל.
נשמעו צעדים לכיוונם. צ'רלי לקח כמה צעדים אחורה, הסתובב ורץ משם. "צ'רלי?! זה אתה?!" הוא שמע את אבא שלו צועק. הוא פחד והמשיך לרוץ.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
