המלאכית הצעירה בילתה את השעות האחרונות מאז התאונה וההתפרצות הקטנה שלה במעבדה שהיא מכורבלת לצורת כדור זהוב, קטן ומפוחד, לצד המלאך המעולף שלא הראה סימני חיים רבים.
היא לא העזה לתת אפילו לרגע לכוחה להתפוגג ולהותיר אותה חסרת כל הגנה, למרות שהכוח שלה היה עצום בהשוואה לכוח החלוש שיש לה כעת, היא עדיין ידעה שיש ביכולתו להגן עליה ואף להציל אותה.
שערה נפל על הרצפה המלוכלכת בצורת שני גלים צרים וזהובים, אבל ארוכים בצורה מפחידה, שניהם היו אסופים בעזרת שני סרטים זהובים לצידי ראשה בצורה רפויה.
כבלו את השניים בתוך תא קטן ומלוכלך, דחפו אותם בגסות ודחסו אותם לשם, היא הייתה מעורפלת שזה קרה, אבל ידעה שלא מתייחסים אליה בכבוד הראוי לה.
המלאך התשוש לא היה מוכר לה, מעניין כמה זמן היה בעולם בני האנוש... הירהרה.
זאת הייתה השאלה הראשונה שהיתה שואלת אותו אם היה כבר ער, הוא נראה לה כבן עשרים, לא יותר, גופה הפסיק להזדקן לפני חמש מאות שנה, היא נשארה בגוף של נערה בת שבע עשרה.
המלאכית הצעירה נעצה בו מבט ממושך והחליטה שאולי תנסה לעזור לו, היא נעמדה, ניגבה מעלייה את האבק, העבירה את ידה בשיערה ופרמה את הקשרים, שהיא מתקשרת עם אלוהים היא צריכה להיראות במיטבה.
היא סיימה להתפאר, היא ידעה שלא תוכל ליותר בתנאים שכאלו, בשלב הבא היא יצרה טבעת ענקית של ההילה שלה מסביב לחדר, ועטפה את המלאך בהילה שלה.
שיערה התעופץ מפנייה וגילה סמל שהסתיר קודם לכן- כנפי מלאך זהובות על מצחה, בהתחלה נראו לבנות, אבל לאחר מכן החלו לזהור באותו הצבע הזהוב, סימן החל להדהד מהסמל, הוא נראה בדיוק כמו גלים של אנרגיה בצורת כנפי מלאך.
כשהסימן הפסיק להדהד בחדר הוא נראה כמו אור שיצא מפנס, בצורת כנפיים.
המאכית הקרינה את האור על המלאך, ונשאה בליבה את מילות התפילה הקבועות, אותן לא יכלה לומר בעל פה, שפתם של המלאכים הייתה יותר מידי טהורה כדי שיצור שאינו רוחני יוכל לשאת אותן.
לאחר מכן הוסיפה כמה מילים משלה בשפה בני האדם, בקול: "אני יודעת שחטאתי, אני יודעת שנדחפתי מגן עדן, וגם המלאך הזה - למרות שאינני יודעת מי הוא, ומאיפה הוא, אני יודעת ששנינו התרסקנו על האדמה בעוצמה..." מלמלה בקול ממורר. "אבל אנחנו עדיין מלאכים, הילדים שלך, כמו בני האדם הראשונים, יצרת אותנו - את כולנו - בידיך, וגם אם נמות, נמות בידך.
"ואנחנו חטאנו, ועדיין, אני מבקשת ממך, תן לנו לפחות... לפחות לשרוד בעולם הזה, גירשת אותנו, אבל אני מבקשת ממך, בבקשה, תן לנו לחיות."
בדיוק כמו לפי לחיצה כפתור ההילה נשטפה, המלאכית התרסקה על הרצפה, פנייה האומללות הביעו כישלון חרוץ.
אולם, עיניו של המלאך רפרםו לרגע, המאכית זינקה לעברו והתיישבה לצידו שרגלייה מקופלות על הרצפה.
עיניו רפרפו שוב, היא ראתה עיניים אפורות ומלאות עצב, ביחד עם שיערו השחור והמדכא, זה היה שילוב מדכדך.
המלאך החל להשתעל, הוא ניסה להתייצב על ארבע, אך כשל ונפל בקריאת כאב, הוא המשיך להשתעל ונשם בכבדות, הוא נאבק לאוויר.
המלאכית תמכה בו ועזרה לו להתייצב לישיבה על הקיר, הבל פיו הסריח מחוסר משמעותי בהגיינה, ושיניו - שהיו אמורות להיות צחורות וישרות - היו צהובות ועקומות, המלאכית עיקמה את אפה ברתיעה, איכס.
"אתה מעשן?" שאלה לאחר שהריחה את הבל נשימתו המצחינה בשנית.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"סמים?" היא פערה את עינייה בחרדה.
המלאך הניד בראשו בשנית, הפעם לאות חיוב.
"אבל אנחנו מלאכים! אנחנו טהורים, חומרים כאלו לא אמורים להימצא בגוף שלנו. במיוחד שלא מרצון!" התפרצה בקול מבועת.
המלאך היה תשוש מידי בשביל לענות לה, אגלי זיעה קרה זלגו על מצחו הקודח, המלאכית הניחה עליו את ידה, הוא היה רותח.
"מי אתה?" נזכרה לשאול.
"בגלל ששפת מלאכים לא נכללת בין שפות בני האדם,"- הוא השתעל.-"ובגלל שאי אפשר לבטא שום דבר בשפת המלאכים בגוף שאינו רוחני,"-הוא נקטע בשנית, הפעם ברצף שיעול.-"החליפו לי את שמי ל"- הוא נשם בכבדות שראותיו הפסיקו ללחוץ עליו.-"דיראן. ומה שמך?"
"גם את שמי החליפו," אמרה במהירות. "העניקו לי שם חדש, שמי הוא לייס."
"מה הייתה העברה שבגללה את הגעת לכאן?"
"מה הייתה העברה שבגללה אתה הגעת לכאן?" היא שאלה אותו במהירות, התעלמה מכך ששאל אותה.
"גנבתי, מאחת הפקידות של אלוהים, לא הבחירה הכי גאונית. ומה את עשית?"
"רצחתי, אני הייתי אחת הפקידות של אלוהים, שימשתי לו בתור מלאך מוות, סיקרתי את המוות ורצחתי את כל האנשים לפי הסדר. בטעות רצחתי את מייקל ג'קסון. לצערי, אלוהים אהב את השירים של הזמר, ובגן עדן - או באולפן ההקלטות שבשמיים - אי אפשר להוציא דיסקים, אז הנה אני כאן..."
דיראן נאנח. "אולי היית מחסלת איזה רוצח, אז יש סיכוי שהוא היה משאיר אותך."
"מאיפה אתה יודע שהוא היה משאיר אותי?"
"או, אני יודע."
"היית מקורב לו?"
"כן."
"לפני כמה זמן גירשו אותך?"
"לפני אלף שנה."
"וואו! בן כמה אתה?"
"הרבה יותר משתוכלי לדמיין."
"נו?!"
"בן אלפיים תשע מאות תשעים ותשע."
"בן שלושה אלפים?"
"לא, בן אלפיים תשע מאות תשעים ותשע, תדייקי בבקשה."
דיאר זעקה בכאב שהצליחה למצוא את ידיה ואת רגליה בתוך ערפול החושים, כאב לה, אוהו, כמה שכאב לה.
תוהה אם משהו נשבר לה, דיאר פקחה את עינייה.
למראה פניו של גאן הישן היא תמיד הייתה מזנקת מהמיטה בבהלה ובורחת משם תוך כדי צרחות ופנים מבועתות, אבל זרועותיו היו חזקות וחסונות, והן עטפו אותה בחוזקה.
היא ניסתה להתפתל ולהשתחרר, אך שריריה הדואבים לא נשמעו לה ונרפו למרות שניסתה לפקוד עליהם להמשיך לנסות להשתחרר.
אפילו בשנתו לגאן יש מספיק כוח כדי לכבול אותה.
היא סקרה את פניו, הן נראו אפילו די שלוות ועדינות בשנתו, לא מזיקות.
אולי... רק בינתיים... תוכל להניח את הראש לכמה רגעים, הרי היא כל כך תשושה.
הרי זה לא עניין של חיים ומוות, כל עוד היא אשתו של גאן לא נשקפת לה סכנה כל כך גדולה.
"הנחתי את ידי על המפרקת שלה, ופוף, הפכתי להיות אלמן." היא נזכרה במילים שאמר לה גאן באותו היום בתוך ארון הציוד.
או שזה היה יום לפני...? כמה זמן עבר מאז העילפון שלה?
המחשבות על כל דבר עייפו אותה עוד יותר, היא טמנה את ראשה בתוך חולצתו, בין הבטן שלו לחזה השרירי.
או, כמה הראש שלה מתאים לשם, בצורה כל כך טבעית, אולי תוכל לנוח עוד קצת.
עוד כמה דקות... לא יותר.
היא עצמה את עינייה וניסתה להירדם, אך ללא הועיל, הכאבים בגופה לא נתנו לה מנוח, והיא הרגישה משהו מזהיר אותה, כמו נורת אזעקה. תברחי או שיהיה מאוחר מידי, מהר!
היא התעלמה מהקול המזהיר.
כמה שטעתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
